ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל אחד).

אלה היו הסוגריים הכי ארוכים שכתבתי בזמן האחרון. יכולתי לכתוב את המשפטים הללו ללא סוגריים. אבל סטונר הוא איש של סוגריים. נמצא בסוגריים, חי בתוך סוגריים, מת בתוך סוגריים. סטונר האיש, לא הספר, הוא הערת אגב, הערת אזהרה, סטונר.

רכשתי את הספר כשעולם הקוראים רחש וגעש וסיקר את הספר. והדעות היו לכאן ולכאן. כמעט כולם לכאן ומעטים לכאן. הלכאן הלא חיובי היה במיעוט בולט. כמעט כולם עיטרו אותו בחמישה כוכבים. כשהתחלתי לקרוא ומצאתי אותו, איך להגיד... (מיד אני אגיד) אז גם נטשתי אותו 3 פעמים לאחר קריאת עשרים עמודים ואולי פחות. יש לי תכונה כזאת (קצת מבישה), כשכולם מפליגים בשבחים, ומרעיפים מחמאות, ומתפעמים ומתפעלים, וקושרים כתרים והשצף קצף המתלהב ומתלהם מגיע לי עד לכאן (מטאפורית עולה עד מעבר לקומתי הלא הכי גבוהה) ומטביע אותי, אני נסוגה ונוטשת. כי למה לי להיסחף בזרם, אני אוהבת להיות ייחודית. כולם שואגים יצירת מופת, אני אעקם את אפי.

טעות, טעות.

סטונר הוא יצירת מופת.

אז איך מצאתי אותו תיכף בהתחלה? הבטחתי להגיד. אז הנה.

כל מה שאכתוב על סטונר הספר, מתאים לסטונר האדם וההיפך.

סטונר הוא סתיו, גם באביב ימיו. הוא אפור ואפרורי, לא כמו צבעי אקוורל, אלא כמו צבעי שמן. הוא ציור מופשט. הוא צרוד כמו צ'לו, או כמו פסנתר בלתי מכוון, או כינור שפקע בו מיתר. בעל גבולות ברורים ומקובעים, ובה בשעה הגבולות שלו מטושטשים כמו התבוננות ללא משקפים, כמו בשעה שהחשכה מעמעמת את העולם. כמו נר שעווה נמס. יש בו עקשנות בלתי נדלית מעורבבת עם רכות והתמזגות. סטונר הוא מלך המתמזגים. יש בו תועפות של קסם שנובע מאישיותו המופלאה. ובה בשעה הוא נטול קסם לחלוטין, כמו גזע עץ חום ויבש נטול חן. כלומר, את סטונר צריך להכיר באמת כדי לאהוב, אבל לדאבון לב, גם רוב מי שהכירו אותו היטב חסכו את האהבה הזאת ברשעות, באדישות ובאטימות לב.

קראתי את הספר בשקיקה, כשכבר נפלתי ברשתו, כי כאמור, את סטונר הספר והאדם צריך להכיר, וכשחופרים בעמקי נשמתו מגלים את הזהב הטהור.

על מה הספר? הוא נקרא כמו אוטוביוגרפיה שכתב ג'ון ויליאמס על אישיותו החילופית, שכינה אותה סטונר. אי אפשר שלא לחוש, כי את כל מה שהרגיש וחש וחשב ג'ון ויליאמס הוא הלביש על גיבורו סטונר.
הספר שקע בתרדמה ארוכה מאז שיצא לאור, ונחשב לספר מעומעם וישנוני, או לספר של סופרים, שמטבע עבודתם הם קוראים ספרים נשכחים ומשעממים, אבל בעלי ערך.

עד שהגיע הקהל הרחב וגאל את הספר מתהום הנשייה, שמלאה בספרים מצוינים, אבל לא פופולאריים, ואנחנו זכינו.

אז על מה הספר? על סטודנט לחקלאות שהלך לאוניברסיטה כדי לעזור להוריו, עובדי אדמה קשיי יום, פשוטים ועלובים.
אלא, שאיתרע מזלם והוא נפל ברשתה של הפילוסופיה והספרות, התאהב בחיי הרוח, בלימודי הרוח, והמשיך להעדיף את המילים ומשמעותן על רגבי אדמה קשים ובוגדניים.

סטונר נופל גם ברשתה של עלמת חמד ענוגה, בת עשירים, שמתגלה כנחש נטול מצפון. (ממתי לנחש יש מצפון? מסתבר שיש אנשים נחשיים בעלי שרידי מצפון, אבל אשתו לא).

חיי המשפחה שלו נופלים קורבן לאישיותו ולאישיותה של אשתו ולאישיותה של בתו, ומלבד אהבה ענקית אחת מחוץ לחיי הנישואין, המשפחה מבחינתו, היא שדה קרב שבו מתנהלת מלחמת התשה מטעם צד אחד. וסטונר מתחפר. בעבודה, בשבלוליותו, במילים ומחשבות, בחקירה ספרותית, בכתיבה אקדמית, בחיים חברתיים עלובים למדי. בקיצור, מתחפר בבדידותו.

אז נוסף לכל, כשסטונר מת, דימיתי אותו לדף חרוך, מלא שורות ומילים בלתי מפוענחות, מתפורר. והציור על הכריכה? מזמן לא ראיתי ציור שהולם כל כך את הכתוב.

עכשיו אפשר להיאנח. כן, סטונר הוא יצירת מופת כתובה להפליא. אם אישיותו היא הבינוניות של הבינוניות, הרי שהכתיבה עליו מבריקה ופואטית, משפטים שצריכים לקרוא פעמיים, פסקאות שקוראים כמה פעמים כדי לעלות אל הכוונות הטמונות בהן, ספר שצריכים לקרוא שוב ושוב ושוב.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על סטונר