ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

איזה רומן נקי ומדוייק, המכיל כל כך הרבה אבחנות דקות ורגישות אנושית. הגרנולריות של התחושות שוויליאמס מסוגל לבודד להציף - דווקא מדמות כל כך מופנמת ופאסיבית מופלאה, וגורמת לך להתבונן באנשים "הלא מעניינים" שסביבך ונסות לנחש את זרמי המעמקים שבנפשם היא בדיוק מה שספרות אמורה לעשות: להעיר ולגרום לשינוי פנימי עמוק אצל הקורא.
הסיפר, לינארי, כרונולוגי ופשוט, שכיח כל כך אצל רבים כל כך "שום דבר לכתוב עליו הביתה" וכל כך הרבה לכתוב עליו... לכאורה כמעט דוח יבש וענייני - כמו הגיבור, אך למעשה כל כך רגיש, עמוק ומנומק. כל כך מעורר הזדהות עם "תלאות היום יום" שכל אדם חווה בחייו, הקושי "לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר..." ולא לחינם שייקספיר הוא דמות משנה חשובה בספר. סטונר אינו יוצא "חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ לשים להם" - הוא מקבל את גורלו בהשלמה ואינו יוצא מגדרו גם אל מול עוולות שנעשים לו. הוא אינו מאמין בנקמה או בתיקון עוולות ע"י ביצוע עוולות נגדיים. סטונר אינו אדם מוכה ככלות הכל. הוא זוכה לקיים בחייו את עיקרי תאוותו: להתפתח כאדם, לעסוק בנושא הקרוב ללבו, לעמוד על אמונתו ועקרונותיו, לחוות אהבת אמת ותשוקה, להיות נאהב ומעל לכל - לדעת בסוף ימיו מיהו.
סטונר הוא חייל וסוכן של תרבות וידע. סטונר הוא אדם "מינורי" ובאותה עת גיבור "הנשיאה בעול".
כדברי אבידן: "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה והייאוש הגדול... היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת"

» ביקורות נוספות של צביקה פרי
» ביקורות נוספות על סטונר