ביקורת ספרותית על רודף העפיפונים מאת חאלד חוסייני
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 20 בספטמבר, 2011
ע"י צבי


ספר עם עלילה מכמירת לב, כמיטב המסורת.
הבעיה היא שהספר מאוד מאוד פשטני, אם הסופר רוצה להגיד לנו משהו, אז הוא פשוט אומר לנו בעצמו או מפיו של רחים חאן. איפה החשיבה העצמאית של הקורא? האם חוסייני מזלזל באינטלגנציה שלנו? לצערי זאת ההרגשה שאני מקבל.
אמיר הוא דמות מורכבת, חסן לעומת זאת הוא דמות פשטנית מאוד, שמתפקדת כמסחטת אמפתיה זולה.
הדבר היחידי שיש לו כאן ערך אמיתי הוא העמדה המורכבת שמציג חוסייני כלפי מולדתו. כמו בספרו השני, אנו מתחילים את הסיפור באפגניסטן של דאוד חאן, בתיאורם של חסן ואמיר המשחקים ברחובות קאבול הססגונית והבלתי מודעת לחשכה המתקרבת. מה שאנו רוצים לשמוע מפיו של חוסייני הוא האם אפגניסטן היא קורבן של התערבות חיצונית, ובאמת הייתה קודם לכן מדינה שבה שרר אושר. התשובה של חוסייני היא יותר מסתייגת ממה שאולי ציפינו (אך מצד שני אנו כבר יודעים שהוא גר בארה"ב ולא שב למולדתו). הוא לא חוסך בתיאורה היפה של תקופת הרפובליקה, האווירה האותנטית ויחסי הכבוד השוררים בין הבריות.
- ספוילרים -
אך מתחת לפני השטח מתפלש כל הרוע הפרטי שישנו ברומן הזה, ומקורו לא בקומוניסטים ולא בטאליבן. עאסף האנס והפשיסט שמניף כאן את דגל החורבן מעל רחובות קאבול איננו המקור למחלה, הוא רק סימפטום שלה. מקור המחלה הוא אותו כבוד ששולט בקאבול, הכבוד האפגני הארור. כבוד מופרז שמגיע לאחדים חייב לבוא על חשבון כבוד של אחרים. ואפילו באבא הגיבור, שעומד בגבורה מול כל מה שנקרה בדרכו: האקדח השלוף של חייל שיכור, הסרטן והמוות בכבודו ובעצמו, מייבב כמו כלב בזנב מקופל מול תוקפו המאיים של הכבוד האפגני. ואולי זאת טרגדיה על גיבור ששמו חשוב לו יותר מעצמו.
ולמרות שלאמיר אין קמצוץ מהאומץ של באבא, הוא עושה בסופו של הסיפור את מה שבאבא פוחד כל חייו לעשות. הוא עומד מול "נציג" הכבוד האפגני התורן, חותנו הגנרל, ואומר לו שסוהאראב ההאזרי הוא המשפחה שלו ובבית הזה הוא שווה לכל אפגני, ואם זה מפריע לכבוד הגנרל הוא יכול לקפוץ לו. ואיך הוא מגייס את האומץ שאין לו? כי הוא נמצא בארצות הברית, וכאן השוויון שולט ולא הכבוד האפגני.
חוסייני תמיד מתאר את ההתערבות האמריקאית באפגניסטן בסימן של תקווה. אני חושב שהוא באמת מקווה שאפגניסטן תהפוך להיות דומה יותר לארצות הברית, ואז ישוב אליה. הוא מרגיש קרוע שאינו חי במולדתו, ואפשר לראות את זה כשהטליבים שואלים את אמיר למה הוא לא במולדתו ומה שלום הזונה הזאת, ארצות הברית. אך מה שבטוח הוא שחוסייני רוצה בטובתה של אפגניסטן, יותר מהטליבים. הוא מבין שהיא צריכה להתפכח, להוקיע את הכבוד האפגני ולהחליף אותו בכבוד האדם באשר הוא.

הספר זכה להערכה מופרזת, אך הוא שווה קריאה.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ