ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

יום שלישי היה יום מחורבן. מצוקה של אדם קרוב אשר לא היה לאל-ידי לעזור לפתרה גרמה לי למועקה כוססת בדרכי לעבודה. בעבודה היה לי יום אינטנסיבי, מן הימים בהם צריך לטפל בעשרה נושאים בו זמנית, בלי יכולת להתעמק די הצורך באף אחד מהם, ואתה חש כלהטוטן המקפיץ עשרה כדורים, תופס שוב ושוב ברגע האחרון את הכדור הקרוב ביותר לרצפה ומטילו שוב לחלל האוויר, חושש מן הרגע בו הכדורים יתחילו ליפול בזה אחר זה. האינטנסיביות הזו השכיחה ממני את המועקה לזמן מה, אך בדרך חזרה הביתה היא אותתה לי בכאב עמום שהיא עדיין כאן.

היה זה ערב יום הזיכרון. בטלוויזיה שידרו תוכניות בהן אנשים נהדרים סיפרו בגילוי לב על ההתמודדות שלהם עם אבדן היקר מכל. מצאתי עצמי מרותק למרקע, מוסיף דיכאון על דכדוך, לא מסוגל להתנתק ואף לא רוצה, שהרי אם הם שילמו מחיר כל כך יקר, המעט שאני יכול לעשות הוא לצפות, להזדהות, ולהערות לתוכי ולו זרזיף קטן ממעיינות הכאב. לקראת חצות חשתי שאני לא יכול לישון, שבשביל הנשמה, אני חייב לקרוא משהו. ואז לקחתי את "סטונר" (הייתי כבר לערך באמצע הספר) ולא הנחתי אותו מידי עד אשר סיימתי אותו, עמוק בתוך אשמורת הלילה השנייה. ובאופן מפתיע, דווקא ספר מדכדך זה שחרר, איכשהו, את גוש המועקה שישב לו בחזה ואפשר לו "להתנקז". מסתבר שספרים יודעים לעשות גם דברים כאלו.

הדמות הראשית ברומן המצוין הזה של ג'ון ויליאמס הוא ויליאם סטונר, נער חווה ממשפחה ענייה ההופך למרצה לספרות אנגלית. הרומן מתאר את חייו המשפחתיים והאקדמיים, חיים עם מעט מאד דבש והרבה – אוי, כמה הרבה – מרור. סטונר הוא דמות של אנטי-גיבור. הוא פסיבי עד אימה ומתהלך בעולם כילד חרד בחנות חרסינה, חושש להפיל משהו, לפגוע במישהו, לעשות שינוי שיגרום לנזק. תמיד שם את עצמו במקום האחרון בסדר העדיפויות. לכן כל כך קל "לטפס" עליו, להציק לו ולרדת לחייו, שכן סטונר אינו מתעמת ומוצא תמיד איזו שהיא פינה, בעולם החיצוני או בלבב פנימה, אליה הוא מצליח להתכנס כדי למצוא את השקט והסיפוק הצנועים להם הוא זקוק. הפסיביות הזו שלו ממש תסכלה אותי כקורא. אבל מאידך, יש בדמות האנטי-גיבור של סטונר גם אלמנטים הרואיים. הוא נאמן לחלוטין לערכיו ולאמת שלו ומוכן לשלם (ואף משלם) מחירים גבוהים כדי לשמור עליהם. ובסופו של דבר, בשלהי חייו, הוא אפילו לומד מעט להיאבק.

סגנונו של ויליאמס ריאליסטי, תמציתי, מדויק וחסכני (כפי שמודגם היטב בשמו של הרומן: פשוט סטונר). הדמויות שהוא בורא עגולות ועולמן הפנימי מתואר היטב. דרך סיפורו של סטונר אנו גם נחשפים לטלטלות שעוברת ארצות הברית במהלך שתי מלחמות העולם והמשבר הכלכלי שביניהן, ולדינאמיקה של חיי האקדמיה. לא ארחיב על מנת שלא לחטוא בחטא הספויילר, אבל אומר כי הרומן מתאר עולם אקדמי רווי יצרים ושנאות יוקדות בלתי רציונאליות. הקורא עשוי לתמוה כיצד שנאות בלתי רציונאליות פורחות להן באקדמיה, לכאורה מעוז הרציונאליות והאינטלקטואליות. ובכן, ראשית, אקדמיה היא אחת מן המסגרות היחידות בהן סיכוייך לצאת לפנסיה במקום עבודתך הראשון גבוהים, מה שגורם לכך שבמידה רבה איש אקדמיה טיפוסי "נשוי" בנישואים קתוליים לעמיתיו (ונישואים ארוכים, כידוע, עלולים להצמיח לעתים שנאות לא-רציונאליות). ושנית, אף כי האינטליגנציה של אנשי אקדמיה גבוהה בממוצע, אין זו כלל ערובה לשכל ישר. כפי שאמר פעם ג'ורג' אורוול, "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם".

לסיכום, סטונר הוא ספר מעולה. קחו בחשבון שקריאה שלו עלולה לגרום לכם לדכדוך אקסיסטנציאליסטי קל-עד-בינוני אבל, לטעמי, זה מחיר ששווה לשלם.

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על סטונר