ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 12 בדצמבר, 2012
ע"י ג'ניה


במיוחד אחרי כמה שהספר נראה "מפורסם" - לא שקלתי אפילו לקחת אותו ליד. היה נראה לי עוד ספר ש"כולם קוראים". "ספר על חייו של איש שאף אחד לא שם לב לקיומו .." זכור לי. וגם חששתי מעוד "בדידותם של מספרים ראשוניים" - ספר מודרני שמתיימר להמציא דרמות בשביל להדהים.
כך היינו אני והספר בשני קווי מציאות מקבילים שמעולם לא היו צריכים להיפגש... עד שחבר טוב בעבודה נכנס לחדרי ושם לי אותו על השולחן, ואמר - קחי, תקראי , אחלה ספר. בהסתייגות גדולה החלטתי לתת לו צ'אנס.
ואני באמת באמת אסירת תודה..
ספר מהמם.
בעצם ספר שבעיני הומצא כדי להיות מחוץ לאמירות האם הוא מהמם או לא. פשוט ספר אמיתי להפליא. ספר שעובר מבחינתי בהרבה את כל הספרים האחרים שיצא לי לקרוא השנה. תחושת הזיוף בספר לא קיימת לחלוטין. הספר לא משך אותי מדפיו הראשונים, אך מהרגע שנכנסתי לעלילה - היה נראה שמישהו ממש כותב את הרגשות שלי על דפים. כל החוסר בטחון של סטונר, כל התחושה המתמדת שלו שהוא לא באמת חלק מהעולם סביבו. ועוד ועוד.. באמת כתיבה הכי אותנטית אולי שיצא לי לקרוא על קולה של הנפש בתקופה האחרונה.
דבר נוסף שהתאהבתי בו בספר הזה היה האיפוק. האיפוק המטורף שכל כך לא אופייני לרוב הדברים שאנחנו נחשפים אליהם. הספר כתוב כמעט ב"תרבות אנגלית" ( כפי שלעניות דעתי אני רואה אותה - יבשה ובלי דרמות). על סטונר עוברות סערות עזות בתוכו - אך כמו ההתנהגות שלו ( עם ההדגשה כל פעם ש"לא ניתן לראות את הרגשותיו מבחוץ"), כך גם תיאור של הסופר עצמו את החייו של סטונר מתוארים באיפוק וצניעות מדהימה. לא קיימת פה יצירת דרמות דרמות יש מאין, ואף הדרמות הקיימות מתוארות ביובש מרשים, כך שלקורא נתונה הזכות לחוות התרגשות כפונקציה של הרגשות שלו עצמו - ולא כמה "האכילו אותו בהתרגשות זו בכפית". מן אנטיתזה לעיתונות צהובה. אנטיתזה לראליטי. אנטיתזה לעולמנו היום..
בערך באמצע הספר מרכז הכובד זז - ומדמות כה לא בטוחה בעצמו הגיבור הופך לאיש עקרונות עקשן מאוד שנלחם על עקרונות בצורה מרשימה ביותר.
התיאור של חיי הנישואין של סטונר הוא מבריק ביותר. זה מתחיל מן הקל אל הכבד - מן התמימות של איש צעיר מחוסר בטחון שבוחן את אהובתו רק לפי מראית עין ויופיה ומלא תקוות - ובעקבות חוסר ניסיונו בחיים בכלל לא מסוגל להגיב לאף אחד מאינספור נורות אזהרה שצצות לכך שהזוגיות הזאת לא תוכל לתת אושר לאף אחד משניהם ( בעצם זוגיות לא קיימת כלל). התיאור מתעצם לתיאורים בוגרים וחזקים יותר של התפתחות יחסיהם, התפתחות דמותה הפסיכותית, האינפנטילית והשטחית משהו של אישתו, שמגיעה לשיאה בתיאורים על סף סרקסטים כשהיא מתארת את איך שהיא רואה את ההתבגרות ונישואי ביתם. סדר החשיבות של דברים בעיניה.
יש תיאור מבריק לא פחות של איך שסטונר המאופק מגלה פתאום את ההורות שלו ואת אהבתו לביתו, איך הוא מגדל אותה בילדותה המוקדמת , בתיאור הקירבה המדהימה שיש ביניהם בילדותה. תיאור מדוייק ומרשים לא פחות של דינמיקה של היחסים האלה בהמשך..
לא מפתיע לגלות בסוף הספר שבעצם הסופר כותב על דמויות מאוד מוכרות לו (על מרצה אחד עקשן ומיוחד שהעריץ מאוד) , ואולי אף קצת על עצמו ( ויליאמס - האם לא ויליאם ס.טונר ?? ).
בספר יש שתי שאלות חוזרות ונשנות שקריטיות גם בעיני.
האחת היא: האם לתגובה לארוע מסויים או לארוע דרמטי עצמו באמת יש משמעות. האם זה באמת כל כך חשוב. האם אי אפשר להבליג, לוותר, להתעלם.. כחוט שני עובד בספר המשפט "אין לזה משמעות", "זה לא באמת חשוב".
שאלה נוספת היא של סטונר עצמו - שמטרידה כנראה את רובנו , אולי אף את כולנו - זה האם חייו מספקים. באיפוק מדהים הוא מסתכל בחייו שנראים לו לא מוצלחים למדי - וכמעט באדישות מגלה שהם לא (מספקים).. וממשיך באותה עקשנות. ולא עושה דבר על מנת להפוך את חייו לנוחים יותר, או מבריקים יותר - רק עושה את עבודתו שכה אוהב, נאמן לעצמו וממשיך לא להתפשר על עקרונותיו.
הספר מספר על משא הנפש של אדם בעל ערכים חזקים מאוד והמון המון ספקנות פנימית ( פרט לעקרונותיו שבטוח בהם באופן מוחלט, הוא כל הזמן מרגיש מגושם, לא מתאים למקומות ולאנשים, לא מתחבר עם אנשים כמעט מסיבות אלה).
ספר ש"מתעד את הנפש", לא חיכוי לרגשות עזים, וחיכוי והמצאה של דרמות - אלא תיעוד הסערות הפנימיות עצמן. יתרה מכך - של אנשים שרוצים להתכחש לקיומן של הסערות עצמן ( סטונר, וביתו וגם עוד כמה דמויות בספר).
הספר נכתב בשנת 1965 - והיה מאוד לא מפורסם.

אחרית הדבר של הספר לא כל כך דיברה אלי - דברים של מישהו אחר שמתחקר את הספר מהצד. כמה הופתעתי לגלות שעם הציטוט היחיד של ג'ון ויליאמס עצמו הזדהיתי כל כך. המשפטים שלו היו זהים באופן מדויק למה שהרגשתי בתום הקריאה.
"בעיני הוא גיבור אמיתי. אנשים רבים שקראו את הספר חושבים שלסטונר היו חיים עצובים וקשים. אני חושב שהיו לו חיים טובים מאוד. חיים טובים יותר בוודאי מאשר לרוב האנשים- הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש מסוים כלפי מה שהוא עשה והיתה לו מודעות מסויימת לחשיבות הדבר.. האהבה של אדם לדבר שהוא עושה היא העניין המשמעותי."
ספר מדהים, מדהים, מדהים..
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
ג'ניה (לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה לכל המלייקים
ג'ניה (לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
לאלון קודם כל תודה.
אני חושבת שאנשים שונים מוצאים בספר הזה דברים שונים לחלוטין (כמו בכל ספר - אבל לנראה לי שבזה במיוחד).
בשבילי הספר היה בראש ובראשונה הזדהות מאוד עמוקה עם הדמות עצמה - מתיימר להגיד, אבל בכל הלבטים הפנימיים שלו ראיתי מראה לתסביכים הפנימיים שלי.
אבל לאנשים אחרים לפי מה שנדמה לי מעניין לקרוא ספר שכתוב כה יפה על חיים שלמים של "דמות אפורה", או "דמות אקרעית", או כתיבה יפה ועוד.
נראה לי שיש פער עצום בהסתכלות על הספר בין אנשים מזהים בסטונר את עצמם, לבין כאלה הקוראים מהצד.
מסקרן בנוסף שספר ראה אור לראשונה בשנת 1965, ורק עכשיו זכה להד אהדה כה גדול ( בשנים ההם לפי הכתוב זכה להכרה רק בחוג הצר של אנשי ספרות ואומנות).
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת מעניינת. קשה להסביר מה כוח המשיכה של הספר הזה
ג'ניה (לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה
שין שין (לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
יופי של ביקורת. ממש קלעת לייחוד של הספר.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ