ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר מעולה

---

אני נמצאת כרגע בתקופה קצת מבלבלת. תוהה מה יהיה איתי בהמשך חיי. אמנם רק בת 23, אבל זה כבר הזמן להחליט החלטות חשובות. ולכן הספר הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן.
סטונר, אתם כבר בטח יודעים, מספר על וויליאם סטונר, נער חווה שהולך ללמוד חקלאות באוניברסיטה, אבל במסגרת קורס חובה בספרות אנגלית, מתאהב דווקא במקצוע הזה. הוא מחליף חוג, מסיים את לימודיו והופך למרצה. מלבד זה, הוא מתחתן עם אדית', אישה משוגעת לכל הפחות, או למחמירים מבינינו - פשוט רעה. באוניברסיטה, הוא מנסה לעמוד על שלו ולא לתת לדוקטורנט עצלן ושקרן להמשיך בעבודתו, אבל נכנס למלחמת אגו עם ראש המחלקה, שמתעמר בו במשך יותר מ20 שנה על כך. יש לו גם בת, גרייס, שהוא היחיד שמטפל בה בשנות חייה הראשונות, אבל בשנות ההתגברות שלה אדית' מרחיקה אותה ממנו ומכולם.
הבעיה עם סטונר היא שהוא פסיבי. הוא לא לוקח יותר מדי אחריות על החיים שלו ולא עומד על שלו מול הסובבים אותו. הוא לא עוזב את אדית' (או אפילו לא מנסה לנער אותה), אלא פשוט משלים עם הנישואים חסרי האהבה ביניהם. הוא לא מתעמת עם לומקס, ראש המחלקה, על כך שהוא מתנקם בו בעזרת מערכת השעות שלו במשך שנים. הוא אפילו לא מתעמת עם עצמו, אלא מקבל את החיים כמו שהם.
אולי בגלל זה סטונר שואל את עצמו בסוף הספר כמה וכמה פעמים "למה ציפית?"
אולי הוא לא ציפה לדבר. אולי הוא לא ציפה מלכתחילה לאיזשהו יחס. אולי הוא מלכתחילה לא ראה את עצמו כשווה מספיק.
--
לאורך כל הספר ליוותה אותי תחושה רעה. כמו כשיודעים שמשהו רע עומד לקרות. היא לא הרפתה, ואתמול, כשסיימתי את הספר, בכיתי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ממש בזמן קריאת ספר, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסופו של דבר, סטונר הוא אדם טוב, שפשוט אף אחד לא עומד לצידו ואף אחד לא נלחם למענו, וסיפור חייו הוא לא פחות מטראגי בעיניי.

» ביקורות נוספות של אספנית כפייתית
» ביקורות נוספות על סטונר