ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר מעולה

---

הורות זה דבר מורכב. כמה אנחנו מתאמצים לשמש דוגמא לילדים שלנו, כמה אנחנו נזהרים במה שאנחנו עושים או אומרים לידם, חושבים עשר פעמים על כל תגובה שלנו למעשים שלהם, מתכננים מראש כל שיחה רצינית שננהל איתם- עושים חזרות מול המראה (וזה אחרי שהתייעצנו כבר עם איש מקצוע לגבי תוכן השיחה).

אבל עד כמה אנחנו נותנים את הדעת, אם בכלל, למה שהורשנו להם ואין לנו שליטה עליו- הגנים שלנו? אותם סלילים של חומצות גרעין, פתלתלים ומסובבים האחד סביב השני, האוצרים בתוכם שלל התנהגויות ותכונות אופי. אישיות, ולא רק גוון שיער וצבע עיניים.

*** לטובת אלה שטרם קראו את הספר אשתדל לחשוף כמה שפחות מפרטי העלילה.

פאול לומן הוא אדם יצרי וחמום מוח. תעצבן אותו קצת והוא מיד רואה בעיני רוחו איך הפרצוף שלך הופך לעיסה בידיים שלו. זה לא אשמתו- הוא סובל מ"בעיה של נוירונים". כזאת שאפשר לשלוט בה, בעזרת תרופות. כזאת שעשויה לעבור בתורשה. ולמרות זאת- לא סביב מעשה שהוא ביצע סובב הסיפור. פאול ואשתו נפגשים לארוחת ערב עם אחיו וגיסתו כדי לדון בילדיהם שביצעו מעשה זוועה שזעזע את הולנד, אך לא נתגלו, אלא על-ידי הוריהם.

הפגישה לארוחת הערב במסעדה היא סיפור המסגרת, ממנו קופץ קוך קפיצות רבות לעבר, המאפשרות לקורא להתוודע טיפין טיפין אל כל רבדיה של דמותו של פאול, הלא הוא המספר ומנקודת מבטו מגוללת העלילה.

פאול סולד מאחיו, סרג' לומן- מועמד מוביל לראשות ממשלת הולנד. הוא בז לגינוניו הפוליטיים, לעושרו ולחישוב צעדיו המתמיד, שמטרתו לזכות בכמה שיותר מקולות הבוחרים. פאול בז לסרג', אך עם התקדמות העלילה, ובעיקר לקראת סוף הסיפור, נגלה שדווקא הפוליטיקאי המשופשף הוא זה שניחן ברמת המוסריות הגבוהה ביותר מבין הארבעה הישובים סביב השולחן. נגלה שפאול הוא מספר לא- מהימן.

(תוך שאני עדיין נזהרת לא להרוס יותר מדי לאלה שלא קראו את הספר)- אני חושבת שלהגיד שהספר עוסק בדילמה המוסרית של התמודדות הורים עם פשע שעשו ילדיהם, עושה עוול לספר המושחז והדוקר הזה. לא מדובר פה בדמויות מן היישוב, כאלה שהקורא יכול להזדהות איתן (לפחות לא הקורא המיושב בדעתו), ויש כל כך הרבה מתחת לפני השטח. מאותה סיבה גם לא נכונה בעיני ההשוואה של 'ארוחת הערב' אל מול 'חייבים לדבר על קוין' המצוין, שנעשתה בכמה ביקורות של קוראים פה באתר.

כמו ב'בית קיץ עם בריכה' , גם ב'ארוחת הערב' מפליא קוך בכתיבתו הזורמת והמרתקת. פשוט עונג לראות איך הוא משחרר את האינפורמציה במנות קטנות, ממש כמו המנות במסעדת היוקרה, שיש בהן יותר חלל עצום וריק בצלחת מאשר אוכל. אצלו אתה לא תתנפל על קערה מלאה ספגטי קרבונרה ותשבע אחרי חמש דקות. לא אדוני. אצל קוך, עד הדקה התשעים תשאר רעב לעוד. איזה עונג זה היה עבורי, שאפילו העמוד האחרון בספר גרם ללב שלי לקפוא בבית החזה. אח, הקוך הזה- הייתי מתה לשבת איתו לאיזו ארוחת ערב.

הספר הזה הוא ארוחת גורמה. (-:

» ביקורות נוספות של יעל
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב