“מכירים את ההורים האלה, שמספרים למי שרק מוכן (או לא מוכן) לשמוע, על הדברים הנפלאים שהילדים שלהם עושים? על ההברקות הגאוניות של הילדה או איזו שטות שהילד אמר? והיום בעידן הסמארטפונים- הפטפטת הזו תמיד מלווה בהצגת תמונה וסרטון וידאו.

כשקיבלתי את Homer's Odyssey לקריאה, זה הרגיש לי קצת כמו ספר שנכתב על ידי אמא מהסוג הזה, רק שלמחברת הזו אין ילדים, מה שגרם לה למלא מאות עמודים בדברים ממש חמודים שהחתול שלה עשה, שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. שאלתי את עצמי למה שזה יעניין מישהו, מה החתול שלך עשה?

'האודיסאה של הומר' מספר את סיפורו האמיתי של חתול עיוור מינקות, שאומץ על ידי המחברת כשהיה מועמד להמתת חסד מחוסר עניין לציבור. קופר צירפה את החתול השחור והעיוור לשתי החתולות האחרות בביתה, וקראה לו "הומר" (ואתם חייבים להודות ששם הספר מאוד קריאטיבי).

אין בספר שום מימד של פרוזה. זהו ספר אוטוביוגרפי לחלוטין, המתאר את חייה של קופר ושל חתוליה במשך שנים, מרגע אימוצו של הומר, מהלך שלדבריה הפך את חייה לטובים יותר והשפיע עליה ועל הסובבים אותה באופן משמעותי.
זה חמוד, ללא ספק. מי שאוהב חתולים מאוד ייהנה לקרוא, וגם חובבי כלבים כמוני.
העניין הוא שהיה אפשר לקצר את הספר בשליש. הוא מלא בתיאורים קצת מעייפים ומיותרים ונכנס יותר מדי לפרטים סתמיים ולא מעניינים במיוחד.

נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון היא שהמחברת היא אמריקאית. אמריקאים ידועים בתור חובבי קיטצ' ממדרגה ראשונה, ולראייה הספר כיכב בראש רשימת רבי המכר בארה"ב חודשים רבים, והומר וקופר זכו לתשומת לב רבה מהתקשורת האמריקאית בעקבות פרסומו. חלק ניכר מהספר מוקדש לקורותיהם של קופר וחתוליה בזמן ההתקפה של אל-קאעידה על מגדלי התאומים והתקופה שאחריה, וזה בוודאי ובוודאי שמדבר אל ליבותיהם של האמריקאים יותר מהכל. באחרית הדבר מספרת קופר על מאות ואלפי המכתבים שהיא קיבלה, ועדיין מקבלת, מאמריקאיות נרגשות שמספרות עד כמה הסיפור של הומר נגע לליבן ו-"inspired them".

למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית, ואני יכולה להבין למה. אנחנו הישראלים יותר מדי ציניים, מחוספסים ולמודי סבל מכדי להקדיש זמן קריאה לבחורה עם לב רחום שאימצה חתול עיוור.

אז שמתי את הציניות בצד לכמה ימים, הרשתי לאהבה הטהורה שלי כלפי בעלי-חיים באשר הם לצוף מעלה, ואפשרתי לעצמי כמה ימים של קיטץ' אמריקאי חסר תקדים. גם את זה צריך לפעמים, לא?”