“לפני ארבע שנים ועשרה ימים, הגיחה בתי לאויר העולם, בתום 12 שעות מייגעות בחדר הלידה. כששמו אותה עלי כמה רגעים לאחר מכן, מבט אחד על פרצופה האדום והנפוח, וזוג העיניים המלוכסנות שהתנוססו בקדמתו, הספיק לי כדי להבין שמדובר בתינוקת בעלת תסמונת דאון. ליבי צנח בקרבי. מטושטשת מהאפידורל, עם כאב ראש אטומי שהיה תוצאה של לחיצות נמרצות, ניסיתי ביני לבין עצמי להשלים עם ההכרה שהכתה בי זה עתה. אין מילים לתאר את”

“לפני ארבע שנים ועשרה ימים, הגיחה בתי לאויר העולם, בתום 12 שעות מייגעות בחדר הלידה. כששמו אותה עלי כמה רגעים לאחר מכן, מבט אחד על פרצופה האדום והנפוח, וזוג העיניים המלוכסנות שהתנוססו בקדמתו, הספיק לי כדי להבין שמדובר בתינוקת בעלת תסמונת דאון. ליבי צנח בקרבי. מטושטשת מהאפידורל, עם כאב ראש אטומי שהיה תוצאה של לחיצות נמרצות, ניסיתי ביני לבין עצמי להשלים עם ההכרה שהכתה בי זה עתה. אין מילים לתאר את”