ביקורת ספרותית על השיבה מהודו מאת אברהם ב. יהושע
ספר בסדר

---

א.ב יהושע, שכבר סוכם שיודע לכתוב ויודע לספר, אוהב מסעות. הוא אוהב לשלוח את הגיבורים שלו למסעות קבורה ולמסעות גבורה, ועל הדרך להזמין אותנו לעסוק בשאלות של חיים, מוות ומשמעות. כאן, זהו הסיפור של בנימין (בנג'י), רופא מתמחה בן 29 שמנסה למצוא קצת מקום והערכה במחלקה שלו. בדיוק כשהוא מגלה שהתקן ניתן לא לו אלא לקולגה שלו, הוא נשלח להודו להציל ולהחזיר ארצה את בתו של המנהל שלו, מטיילת בהודו שחלתה בצהבת ובעוד כל מיני נספחים. אל המסע בן השבועיים הוא יוצא יחד עם אותו מנהל ויחד עם האישה של אותו מנהל. הוא שב משליחותו בערך כשרבע מהספר מאחורינו, ובשלושת הרבעים הנותרים אנחנו למדים על הטלטלה הדרמטית שהותיר בו המסע הקצר הזה, בכל מובן אפשרי, דרך השיבה ארצה וכל מה שכרוך בה.

צריך להודות בכנות שעוד לפני שמתחילים לקרוא, יש משהו מושך ומפתה בספר הזה – השם שלו מציף את הראש ואת הלב בכל האסוציאציות המתבקשות, ומרמז על איזה מסתורין עמוק, על חיבור רגשי, על תובנה, ואפילו הכובד והנפח שלו מעוררים כמעט באופן לא מודע איזו השתאות ויראת כבוד, והוא אפילו מחולק לארבעה חלקים שנקראים ברצף "התאהבות", "חתונה", "מוות" ו-"אהבה", מה צריך יותר מזה, רק לבוא ולקחת. לא מפתה? מפתה.

תוך כדי קריאה וכזיבה, אני מבינה שבדיוק את אותה התחושה הרגשתי עם "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן – גם הוא עב כרס, גם הוא נושא שם סקסי ומפוצץ, וגם בו אתה קורא את הכתב הקטן הזה על הנייר המצהיב הזה לאורך מאות של עמודים ומתייסר כי אתה בעצם אמור להתפעל אבל אתה לא מתפעל, אתה סובל.
כאן זה כבר מעצבן, כי אני מרגישה שגם א.ב יהושע וגם גרוסמן (ספציפית ב"אישה בורחת מבשורה"), הבריזו מהשיעור שבו המורה אמרה שעבודה יותר ארוכה היא לא בהכרח עבודה יותר טובה, או שהיו בשיעור הזה והחליטו שהם בכל זאת ינסו להוכיח אחרת. ספר מסע אמור לעורר בי שפע של רגשות ולגרום לי להרגיש ממש בבשרי את ה"מסע" הזה שמדובר בו; הוא לא אמור להשיג את המטרה הזו דרך התשה, דרך פירוט יתר, דרך עינוי. אני לא אמורה לסיים את 446 העמודים האלה (שכתובים לא מספיק טוב, מה לעשות), ולתהות האם כבר יש שלום. אני מסכימה, מקסימום, לתהות אם כבר החשיך בינתיים.

יש לציין שכפי שאופייני לא.ב. יהושע, הספר רווי ועמוס במשמעויות ובאנלוגיות ובהתכתבויות עם מה שרק אפשר (רק לשם הספר יש, כפי שמגלים בקריאה, כמה וכמה משמעויות). אני אפילו מאוד מתחברת ומזדהה עם הרעיון הבסיסי, שאדם עשוי לחוות תהליך ושינוי דרמטי ומשמעותי בחייו בעקבות אירוע מכונן או משבר. יחד עם זאת, הסיפור חוטא בקיטש ובהשטחה ובפספוס לגבי לא-מעט נושאים (סוציאליזציה בעולם הרפואה, הודו, בודהיזם ויש עוד), שלעתים עצם הנגיעה בהם מהווה פספוס. כחלק מכך, הוא גם מוגזם נורא או סתם לא-אמין (מנהל בית-חולים שבתו גוססת על מחצלת בכלכותה יבחר במתמחה כושל לצאת למסע להצלתה. מה יותר סביר מזה). האהובה בסיפור מתוארת באופן שמעורר תמיהה ומאתגר את הגדרות האנטומיה האנושית (היא "שמנמנה וגוצית", "כבדת בטן", "לא יפה", אבל אז היא "משכלת את רגליה הארוכות והיפות"), תיאורי המין איומים ונוראים בחזרתיות וביובש שלהם, ההתאהבות לכשעצמה נחווית כלא-משכנעת מספיק ובחיי שיש עוד, אבל הנקודה ברורה.

ספרים כאלה צריך לכתוב מתוך נקודה שבה ברור שהסיפור חזק יותר מהתפאורה שלו. כשזה המצב, הדרך קלה גם לתפאורה נהדרת, אבל תפאורה טובה לכשעצמה לא תגרום לי להתרגש או להשתכנע, גם לא ב-700 עמודים.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על השיבה מהודו