ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר מעולה

---

אין עונג כמו העונג שבקריאת ספר מעולה. "תחושה של סוף" הוא ראייה חותכת לכך שלא בהכרח נדרש להרחיק לכת מאה או מאתיים שנה אחורה, כדי לקרוא יצירה משמעותית, איכותית ועל-זמנית. הוא גם הוכחה לכך שספר לא חייב להכיל 800 עמודים כדי להיות מורכב, עמוק ומטלטל. לעיתים גם 169 עמודים מספיקים. מלבד זאת, הספר גם הוכיח לי שוב כמה טוב שקיים אתר כמו 'סימניה', כי אלמלא ביקורתה המצוינת של yaelhar הייתי כנראה מפספסת אותו. תודה, יעל :)

הספר הוא מעין סיפור-בלשי, שהזיכרון משמש בו כתווך לבלש המתחקה אחר פתרון תעלומה, שהוא עצמו אחד מגיבוריה הראשיים. טוני, גבר מזדקן בן 60 מתבונן לאחור, על חייו, נעוריו, וחבריו. בכנות נוגעת ללב ומעוררת חיבה, הוא מנסה לדלות רסיסי זכרונות מימי עלומיו ולטוות בעזרתן את סיפור חייו.

יש במשפחתו המורחבת של בעלי אשה קשישה מאוד שידועה, מה לעשות, בעיקר בצרות עיניה ורשעות לבה. לכל בני המשפחה יש זכרונות קשים מרגעים שבהם היא עלבה בהם ללא רחם, טרקה להם את הטלפון בפרצוף, או סירבה לדבר איתם תקופות ממושכות. ויחד עם זאת, כל שיחה עמה, שכוללת בעיקר העברת ביקורת חריפה וארסית על כל שאר בני המשפחה מלבד זה שבמקרה משוחח עמה, מסתיימת בכך שהיא נאנחת בכבדות ואומרת בעצב: "אח... אני אישה טובה. זו הבעיה שלי. שאני טובה מדי. לא מסוגלת לכעוס על אף אחד"...

הספר מעלה את הנקודה שהזכרון שלנו הוא כלי חזק אבל מתעתע. אנחנו זוכרים רק חלקים, ולא את חיינו במלואם. בין זיכרון לזיכרון קיים ריק, שטח מת, שבו עלולה להתחבא האמת של חיינו. זה משאיר את הקורא מהורהר ועם נטייה להתבוננות פנימית. האם אתה מי שאתה חושב שאתה? עד כמה השנים הפכו אותך למישהו אחר ממה שהיית? לו היית פוגש את עצמך הצעיר, היית מחבב אותו?

הספר כתוב בשפה נינוחה, לא מתאמצת, קולחת, כנה ומדויקת. הוא נקרא בנשימה עצורה, ומיד עם סיומו חייבים לחזור להתחלה ולקרוא אותו שוב. אני מתארת לעצמי שזה לא הספר הראשון שנכתב על הנושא הזה של תעתועי הזיכרון, אבל לי לא יצא לקרוא עדיין משהו דומה (או שאני פשוט לא זוכרת).

בכל מקרה, זה אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. מומלץ מאוד.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף