ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר מעולה

---

הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שסיימתי לקרוא את 'תחושה של סוף', ולאחר שלקחתי נשימה עמוקה, ולאחר שניסיתי להבין איפה טעיתי ואיך בארנס הצליח לעבוד עלי ולגרום לי להרדם בשמירה, היה לחפש עוד משלו. כי הסופר החכם והכשרוני הזה הוא גילוי מסעיר מבחינתי.

אז מה בעצם הופך את 'תחושה של סוף' לספר מבריק?

קודם כל, הידיעה, בדיעבד, שאין בו ולו מילה מיותרת. הכל מחושב ומונח במקומו ובכל זאת הרגש אינו נעדר. זהו רומן קצר יריעה שבמרכזו טוני וובסטר, פנסיונר בהווה, שמגולל בחלקו הראשון של הספר את זכרונותיו מימי צעירותו העליזים. הוא מספר על חבורת הנערים שלוותה את ימיו בתיכון, שטופי רעב לאינטלקט ולידע ורוויי הורמונים. אל החבורה מצטרף אדריאן פין, שמצליח להרשים את הבנים בחוכמתו ובתפיסת העולם המגובשת שלו. בתקופת הקולג' התוודע טוני לורוניקה, חברתו הרצינית הראשונה ובילה בחיק משפחתה סוף שבוע שהותיר אצל טוני משקעים לא נעימים במיוחד. כעבור זמן מה, הזוג נפרד וטוני מקבל מאדריאן מכתב ובו הוא מבקש את רשותו לצאת עם ורוניקה. טוני הנסער כותב מכתב תגובה ומחליט לנתק מגע עם השניים.

הדבר השני שהופך את הספר ליוצא דופן הוא תחבולה, שמעטים הסופרים שיכולים להרשות לעצמם להשתמש בה, מבלי לחשוש לאבד את קוראיהם. כי החלק הראשון של הסיפור, זה שתיארתי למעלה, נקרא כמו בנאליה. אמנם כתובה במיומנות ובכשרון גדול, אך בכל זאת, בנאליה. סיפור העלילה בו אינו יוצא דופן והוא דן הרבה במשמעות של ההיסטוריה (כללית ופרטית) ועוד יותר בזכרון האנושי: עד כמה אנחנו יכולים לשלוף מהזכרון את הארועים המשמעותיים מתחילת חיינו, אלה שבעצם עיצבו את מי שאנחנו היום, ועד כמה אנחנו, בתורנו, מעצבים את הזכרון כרצוננו. החלק הזה מעניין כשלעצמו וגדוש בתובנות ובמשפטים חכמים כמו:

"אנחנו חיים בתוך הזמן – הוא מכיל ומכייר אותנו – אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק-תק, תיק-תק. היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאיטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם – עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב."

בעקבות זאת, החלק השני של הספר תפס אותי בהפתעה גמורה. בחלק זה מגולל טוני את סיפורו כיום, ארבעים שנה לאחר הארועים המתוארים בחלק הראשון ונפתח בהודעה על ירושה מפתיעה שטוני קיבל. כאן, העלילה מקבלת תפנית משמעותית והסיפור הופך למעין סיפור בלשי. פתאום הבנתי שמטרתו העקרית של החלק הראשון היה לגרום לי להרדם בשמירה: הוא זורע רמזים לבאות – חלקם מדוייקים, אבל חלקם מטעים עד מאוד ולרגע גרם לי לשכוח עד כמה הזכרון האנושי הוא חיה סוביקטיבית ולא מהימנה.

תחושה של סוף – ג'וליאן בארנס; מאנגלית – מיכל אלפון; הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה (2012);

169 עמודים

The Sense of an Ending – Julian Barnes

*(נקרא באנגלית)

» ביקורות נוספות של פנקדורה
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף