ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

"הנישואים הם ארוחה ממושכת ומשעממת שהקינוח מוגש בה כמנה ראשונה"... זהו רק אחד ההגיגים המשעשעים והפילוסופיים-לייט שהספר משופע בהם ואשר מהווים ריכוך לשני הנושאים המרכזיים בו: (1) הזיכרון והדרכים בהם הוא מתעתע בנו; (2) ההשפעה של דבר שטותי שאדם עושה ללא מחשבה יתרה בצעירותו ותוצאותיו ההרסניות על אנשים אחרים לאורך חיים שלמים (מעין וריאציה על אפקט הפרפר).

הסיפור הוא על שלושה בני טיפש-עשרה, חברים מילדות, שבתיכון מצטרף אליהם נער חכם ורציני אשר מערער את יציבות החבורה. כשהם מסיימים את התיכון הם פונים כל אחד למוסד אקדמי שונה ומנסים לשמור על קשר. המספר יוצא בבריסטול במשך כשנה עם סטודנטית בעייתית (או "פסיכית", כפי שמכנה אותה אשתו מאוחר יותר) ואחרי שהם נפרדים היא עוברת לחיקו של אותו חבר חכם. כשהמספר שומע על כך הוא כותב לחבר מכתב חריף שיוצר את אפקט הפרפר.
למרות שאותם חברים חיים בלונדון בשנות השישים, סווינגינג לונדון רחוקה מהם באותם שנים כמרחק של תל-אביב מלונדון, או בלשונו של המספר: "את שנות השישים חווינו למעשה בשנות השבעים כי שנות השישים שלנו היו דומות מאד לשנות החמישים השמרניות של הורינו".
לאחר סיום הלימודים המספר יוצא לטיול ללא מחוייבויות באמריקה ושם, כאמור, הוא חי את שנות הסמים הסקס והרוק'נ'רול. הוא חוזר לאנגליה, מתחתן, קונה בית, נולדת לו בת, אשתו עוזבת אותו, הוא מתגרש, עובד בעבודה שגרתית, יוצא לפנסיה ואז מקבל מכתב מעו"ד שמחזיר אותו 40 שנה אחורה אל חבריו דאז, אל אותה "פסיכית" ולתוצאותיו של אותו אפקט הפרפר.

עוד הגיג מהספר שאהבתי: "כמה פעמים אנו מספרים את סיפור חיינו? מתאימים, מקשטים ועורכים בו קיצורים ערמומיים, אך ככל שהחיים מתמשכים מתמעטים בסביבתנו מי שיכולים לערער את סיפורנו ולהזכיר לנו שאלו אינם חיינו אלא רק הסיפור שסיפרנו לזולתנו... ובעיקר לעצמנו".

ספר קצר, נחמד ומעניין עם כמה תובנות שידברו יותר לאלו ביננו שגילם/גילן מתחיל בספרות 4, 5 או 6.

» ביקורות נוספות של רונדו
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף