הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

אתם לבטח מכירים את ההרגשה שמופיעה אחרי קריאה בספר שהיה כתוב בעטיפתו האחורית, על זכייתו בפרס בוקר, כהבטחה לאיכות מיוחדת. אז כתבו. כך כתבו על הספר של ג'וליאן בארנס, תחושה של סוף.

אולי בלי שהתכוון לכך הסופר, שם הספר תחושה של סוף, מתכתב נפלא עם ימי הקורנה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יתקיים צרוף מקרים מפתיע ביני ובין הספר. אז חשבתי.

זה הזכיר לי שלפני שנים, הלכתי לראות תערוכה של רפי לביא דלות החומר, שם אינטלקטואלי לקשקושי עפרון על דיקטים. אז אמרו שזה הבון טון של אמנות המינימליזם, ואני חשבתי לעצמי ואלה, ולקחתי ברצינות את שם התערוכה ורק שינתי שתי אותיות ויצא לי זילות החומר. אז אני את שלי אמרתי.

בארנס ביקש להיות מינימליסט – בעולם של ווצאפ, אז בקש, למה לא?

הייתי יכול לסיים פה את הביקורת, אבל את האמת שלי עוד לא אמרתי, כך זה בחיים שלי, יש לי נטייה לסבך, כי האמת לא פעם יותר מורכבת מאמירה אחת מוחצת, וכך זה לגבי הספר הזה.

על מה בעצם הספר הזה?

טוני ושלושת חבריו, מתבגרים בתיכון, חבורה של ארבעה בנים – חוו את שנות השישים. ברקע מהפכה תרבותית, ופנימה בנפש, מהפכה אישית סוערת של גיל ההתבגרות, המתאפיינת בגילוי המיניות והרצון למצוא משמעות לחיים.

טוני כעת אדם בוגר השואל את עצמו: מה מעצב את החיים, מה נשאר מהם כזיכרון, מהן התחושות שלנו כשאנו פורשים לגמלאות ומנסים לסכם את חיינו?

הציר הסמוי עליו נע הספר, כמו הגורל במיתולוגיה היוונית, היא שאלה ששאל מורה קשיש את תלמידיו הצעירים, מהי היסטוריה? שאלה שמשכה את ליבי, משום שלאורך כל חיי אני מחפש לה תשובה ולא תמיד מוצא. תלמידיו החכמולוגים, עונים לו ברוח תקופתם, היסטוריה היא שקרים של מנצחים, ואז עונה לו המורה בסבלנות רבה, "בתנאי שתזכור שהיא גם השקרים שמספרים לעצמם המנוצחים". טוני יחשוב על כך כל חייו, וענה על כך בשאלה: "האם אנו זוכרים זאת מספיק כשמדובר בחיינו הפרטיים"?

כזהו הספר, לא מותיר תשובות ברורות, אלא מחייב אותך הקורא לחשוב ולנסח תשובות.

ושוב נתקעתי ביכולת שלי לבטא את עצמי לגבי הספר הזה, עד שקראתי את מאמרה של רבקה תובל – משיח, בהקשר אחר, על הסיפור האישי וההקשר שלו לטראומה. אביא את דבריה לא כציטוט, אלא כמחשבה שלי עליהם:

לכל אחד מאתנו יש את סיפור חייו, אותו אנחנו מספרים לעצמנו על חיינו, באמצעותו אנחנו מבקשים לתת משמעות לחיינו, דרכו אנחנו מבינים את זיכרונות הילדות שלנו, אותם אנחנו קושרים למיתוסים של התקופה. חלקם של אירועי חיינו הם טראומות, המערערות על היכולת שלנו לספר את הסיפור שלנו. אז מהו בסופו של דבר הסיפור שלנו?

כך הוא הספר הזה, טוני חווה במהלך חייו טראומות הקשורות בחבריו, איך הן השפיעו על סיפור חייו. חלפו שנים, והוא מחפש תשובות באובססיביות. מהו גילה על חייו, או על חיי חבריו, ואיזה משמעות זה נותן לחייו?

רציתי לומר דברים מעורבים על הספר ובסופו של דבר הבנתי, שמדובר בספר מאתגר, אותו אני חייב לקרוא שוב. לכן לא אדרג אותו רק אשתף אותכם בהתלבטות.

****


ערב ירושלמי חמים וצלול, יוני 1990. אתם מוצאים אותי, נער צנום וגבוה, כמעט בן שבע עשרה, ספון בחדרה של עלמת חן אחת שפגשתי זמן לא רב לפני-כן, כשאני בעיצומה של התגפפות נואשת, אופיינית למדי לגיל המבולבל ההוא, שאמנם היתה בלבוש די מלא, אך כזו שדווקא יש בה, בין השאר, נשיקות בתוליות מהבילות, גישושי ידיים מביכים ומסעירים אשר תרות באופן אווילי להפליא אחר סוגרי חזייה אפופי תעלומה או עוד חלקת עור אחת, אשר מעולם לא דרכה בה כף ידו של אדם (טוב, לא שלי בכל אופן).
אלא שדלת החדר נפתחת לפתע לרווחה בקול רעש גדול ונכנסת אחותה הצעירה של הגברת, ומפריעה את הרגע עד לבלי שוב. "ארוחת ערב!", היא צווחת ונסוגה בחזרה אל תוככי הבית. בליבי אני תוהה אם נמשיך מאותה נקודה, אך עד מהרה מבחין בעלמת החן, יעד שאיפותיי הלא-טהורות במיוחד, מיטיבה את משקפיה כה וכה ותוחבת את חולצתה אל תוך מכנסיה. הקסם שהיה, התפוגג. אני רוכס בחיפזון את מה שהיה ראוי לרכיסה, ויוצא יחד איתה אל ארוחת הערב המשפחתית. סלט ירקות, חביתה, אמא שמדברת על משהו פעוט שאירע בבית הספר, אחות קטנה ושובבה.
לאחר מכן נפגשנו שוב, אולי על איזה ספסל ירושלמי תחת איזה עץ, נדמה לי שהיו שם עוד נשיקות מהבילות, ועוד פגישה, וג'ינס קרועים עם פרנזים, ושוב משקפיים, וחיוכים נבוכים, מבטים מושפלים ותהיות רבות, ובכל זאת דומה שהערב הראשון והעקר ההוא במיטתה היה פסגת יחסינו.
זה הסיפור שאני זוכר היום. אולם האם ייתכן שזה הסיפור הסובייקטיבי שסיפרתי לעצמי כל השנים על קורות אותו ערב ושמה שבאמת קרה, קרה אחרת? וכי למה שאשנה את מה שקרה "באמת"? אולי בעיקר כי כך העדפתי, מסיבות השמורות לי ולתת המודע שלי? בהחלט ייתכן שהנער עתיר-ההורמונים שהייתי לא היה מודע כלל לדקויותיהם של רגעים אחרים, ניואנסים, מבטים ודברים אחרים שנעלמו מעיניו באותה העת, שהיו הופכים את כל הסיטואציה על פיה ומעניקים לה נופך אחר לחלוטין.
כחמש או שש שנים לאחר מכן שמעתי ממישהו שאינני זוכר כרגע מיהו, שאותה נערה "חצתה את הכביש" והיא מחבבת יותר את בנות מינה בנקודה זו בחייה. מעבר לפיקנטריה הרגעית הכרוכה בהוספת הפרט הלא-בלתי-מעניין הזה לקורות החיים המיניות שלי, לא יכולתי שלא לתהות (ואני תוהה עד היום) - שמא היתה לי יד (אם תסלחו לי על דו-המשמעות המעט מלוכלכת) בהחלטה משמעותית זו בחייה, והאם יש דברים אחרים שאינני זוכר או שאני מעדיף לא לזכור מאירועי אותו ערב? הייתכן, שבחתירתי הבלתי-נלאית אל עבר תומתה סדקתי איכשהו את אמונה במין הגברי? ואולי אף העדפתי לא לזכור דברים דראסטיים יותר, שבעטיים החליטה הבחורה להחליט את שהחליטה? ועדיין אני מעדיף לחשוב, שאת שאני זוכר, הוא שהיה.
כשאני מעלה מן האוב את השנים ההן של תקופת התבגרותי הרחוקה, אין ספק שהיו במהלכן כמה אירועים, לפחות, שנופלים היטב אל תוך אזור הדמדומים של "לא זוכר בדיוק מה היה שם". לא בגלל עניינים פליליים, חלילה. חלקם וודאי היו לכל הפחות מביכים, ויש לי מהם רק קרעי קרעים של זכרונות, הנתמכים בעדויות ממקור ראשון או שני, פרטים שאף פעם לא טרחתי לברר ולאמת כי מעולם לא נזקקתי לברר לעצמי ממש, והסתפקתי בזכרוני המתכלה. אותם אירועים, אגב, לא סבבו רק סביב ענייני מין אלא כאלה שקורים לך כשאתה בגיל שש עשרה או שבע עשרה או עשרים וארבע ורואה בעיקר עד קצה אפך, ואינך מודע לכל כך הרבה דברים שקורים מסביבך ואין לך מושג, פשוט אין לך מושג ירוק על מה שקורה באמת, ואיך אנשים אחרים חווים אותך ואת אותה סיטואציה בדיוק. אמירה ידועה היא שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים אולם מה באשר לאירועים היסטוריים שאין להם מנצח או מפסיד? מה קרה "באמת" בחדר ההוא, ביום ההוא, לפני עשרים ושלוש שנים, ארוע שהיו לו רק שני עדים בלתי מהימנים אשר לכל אחד מהם גירסה משלו? ולמה זה בכלל חשוב?

בדיוק בנקודה הזו אני בוחר להביא את הציטוט המופתי הראשון מהספר המצויין הזה: "ההיסטוריה היא הוודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד".

הספר הזה יוצא דופן. קודם כל, הוא ספר חכם. אינטיליגנטי מאוד. הרבה הרבה יותר חכם ממני - אני יודע את זה פשוט כי אחרי שסיימתי לקרוא אותו הייתי צריך שמישהו יסביר לי מה קרה בעצם ואיך הכול מתחבר. (אז תודה, סוריקטה וקוראת הכל). אבל גם אחרי שהבנתי את הנקודה הקריטית, לקח עוד זמן מה שהאבק ישקע ואני אפנים איכשהו מה הספר הזה עולל אצלי בראש ולאיזה תובנות הגעתי בעקבות הקריאה שלו - וזה לא דבר שקורה לי בכל ספר. בכלל בכלל לא. בדרך כלל אפקט של ספר הוא מיידי למדי. אני קורא = אני מבין (או לא), אבל זהו. כאן, יש עוד ואכן, ברגע סיום הקריאה, כפי שנכתב כאן בחלק מן הביקורות לפניי - אתה רוצה לחזור ולקרוא את 169 העמודים הקצרים והכה-חכמים האלה ואז להבין פתאום עוד ועוד דברים, כמו שקורה בסרטים חכמים מאוד שמהתלים במחשבה, ובכל צפייה מבינים משהו נוסף, ורובד שהיה נראה אגבי לחלוטין בצפיה ראשונה נחשף פתאום רק למי שכבר יודע איך הכול נגמר.

הסיפור של "תחושה של סוף", גם אם הוא כתוב בצורה רהוטה להפליא, הינו שגרתי למדי - לפחות חלקו הראשון. אנתוני (טוני) וובסטר הוא תלמיד בתיכון לונדוני בסוף שנות הששים. בכיתה יש לו שני חברים, ויחד, כדרכם של תיכוניסטים מתוחכמים, הם מתפלספים, מדברים, מתחכמים עם המורים, ומפנטזים על בחורות. מאוחר יותר מצטרף אליהם חבר נוסף, שמעורר את הערכתם ומכוח הכריזמה שלו, גם משנה במקצת את הדינמיקה ביניהם. החברים מסיימים את התיכון ועוברים לאוניברסיטאות שונות, טוני פוגש איזו ורוניקה אחת, הם מנהלים סוג של מערכת יחסים קצרה, הוא פוגש את ההורים שלה, הם מדברים, היא בודקת לאיזה מוזיקה הוא מאזין ואילו ספרים הוא קורא, היא לא "נותנת" לו, והם נפרדים. לאחר זמן מה מסתבר שוורוניקה עוברת לחיקו של אותו חבר רביעי, אמנם למורת רוחו של טוני אך במין השלמה שקטה מצדו... ומשם חייו פשוט "קורים" לו, כמו שטוני מגדיר זאת במילותיו שלו. הוא נוסע לטייל, חוזר, מתחתן, קריירה כלשהי, נולדת לו בת שגדלה ובחלוף השנים מתחתנת בעצמה, מתגרש אבל נשאר חבר של אשתו... נחמדיש. נחמדיש. שום דבר קיצוני מדי. הכל ממוצע, שיגרתי, בינוני, בלי דרמות גדולות, בלי להכעיס אף אחד. בשלב הזה, כשהוא בשנות הששים לחיי-הכלום שלו כפי שהוא זוכר אותם, אנחנו פוגשים אותו שוב.

וכאן מתחיל חלקו השני של הסיפור. קורה משהו שמחזיר את טוני-קשישא ואותנו ארבעים שנה לאחור, לפרק את הקופסה השחורה של מה שקרה אז, עם אותה חבורת נערים ועם ורוניקה. ומסתבר, שאולי מה שהיה שם באמת לא קרה בדיוק כפי שהוא סיפר לעצמו כל השנים. וגם כאן, ההיסטוריה-הזעירה, הפרטית של טוני נזקקת לתיעוד, ולחקירה מדוקדקת, ולהפרדה המדוברת בין הזיכרון המתעתע, הלא מושלם, שבורא דברים שלא היו ומשכיח דברים שהיו גם היו, לבין תיעוד חלקי וחסר של מי שנטל חלק בסיפור. ההיסטוריה אולי בכל זאת נכתבת על ידי המנצחים, או לפחות הרגעים המנצחים. יוצאי הדופן. ההיילייטים. את כל השאר, אם שום דבר קיצוני לא קורה, אנחנו מוחקים. אין מה לשמור. או אם שוב נשתמש במילותיו של בארנס:"קצת כמו הקופסה השחורה במטוסים, המיועדת להקליט את ההתרחשויות בשעת התרסקות. אם שום דבר לא משתבש, הסרט נמחק. כך שאם באמת מתרסקים, הסיבה ברורה; אם לא מתרסקים, יומן המסע ברור הרבה פחות".

אבל כאן מסתבר שהיתה התרסקות, גם אם הטייס לא היה מודע אליה, ואל ההתרסקות הזו אנחנו נחשפים פיסה אחר פיסה, ומבינים שלמעשה בכל החלק הראשון של הספר, אותו חלק שגרתי, נעים, מרוכך, עקבנו אחרי שביל פירורי הלחם שפיזר לנו הסופר, מבלי להיות מודעים לכך. שהיינו עדים לכל הרמזים, ובדיוק כמו טוני, לא חיברנו את כל החלקים, פשוט כי האמנו לסיפור שהוא סיפר.

לפני שעה חשבתי לראשונה לחפש את החברה ההיא בפייסבוק. מצאתי אותה. היא גרה בירושלים, נשואה כבר שתים עשרה שנה, ויש לה שלושה ילדים.


****

היתה תקופה בגיל ההתבגרות שגיליתי את מאיר שלו. זה התחיל עם רומן רוסי ועם פעילות בלתי לגלית על מגדל המים בשעת לילה וזה המשיך כמובן עם כימים אחדים וכך עברו אמנם פחות משבע שנים אבל פתאום די. זהו. כבר לא יכולתי לקרוא יותר על ארבע אמהות, שלושה אבות ועל ריח של רפת, מתכוני בישול מגרי חיך או קריאת עורבים. נאדה. אני מנחשת שלפחות חלקכם מכיר את התחושה הזו, של התמסרות טוטאלית לסופר יחיד למשך איזה זמן, לפעמים אצלי זה מתרחב לפי מדינות: תקופת צרפתים, תקופת נורבגים, תקופת רוסים ואז, תנו לי לנוח מכם קצת.

אני מקדימה את ואומרת את זה כי אפשר לומר שאני בתקופת בארנס. אמנם קראתי בהתלהבות יתירה את "הסיפור היחיד" ובהתלהבות הרבה יותר פחותה את "שולחן הלימון" והנה אני אצה לדווח לכם (בהתלהבות כי רבה!) על תחושה של סוף, אבל זה לא רק בארנס הזה, אלא איזה חיפוש אחר התמקמות 'בארנסית' בכלל בספרים ואולי-כנראה בעולם. בארנס, אולי באופן דומה-שונה לוודי אלן, מתמקם כמן דובר בינוני. לא החתיך שגורף נשים, לא המבריק שמצליח בחיים, אלא מן אנטי גיבור, בלי החמלה שמעוררת מסכנות או תלאות חיים קשות, ובלי ההילה של הנועזים, החותרים או אפילו החולמים.
משהו בהתמקמות הזו, ולו כרגע, מושך אותי מאוד. (אגב, ומאוד אחרת, גם קומדיה בסולם מינורי שהמלצתי כאן עליה, מנגנת על אקורדים קרובים). בתחושה של סוף בוחן בארנס את מערכות היחסים שלו עם חבריו מהילדות אל תוך ההתבגרות המאוחרת, דרך בחינה של כמה אנקדטות חיים מטלטלות יותר וגם פחות שחוו יחד ובנפרד. הבחינה הזו עוברת גם דרך מערכות יחסים זוגיות, אף שבעיני, לפחות, מערכת היחסים שאיתה מתחיל ועמה מסיים הסופר ובעיני היא המסתורית והמסקרנת אותו מכולן - היא דווקא עם חבר ילדות שהצטרף לחבורתם באיחור מה - אדריאן.

ולפינת הציטוט החביבה עליי:
"יום אחד באספת הבוקר הודיע לנו המנהל, בקול קודר השמור עימו לסילוקים מבית הספר ולתבוסות מחפירות... שרובינסון נקטף בזיו עלומיו, שהסתלקותו היא אבדה לבית-הספר כולו וכי כולנו נהיה נוכחים ברוחנו בהלוויה... נקטף בזיו עלומיו? לרובינסון שהכרנו אנחנו היה זיו של תפוח אדמה."

יש עוד
שווה ביותר בעיני

יאלל'ה, תהנו

הספר הזה השאיר אותי חסרת נשימה. זה סיפור שעוסק בזיכרון ובסיפורים שאנחנו בונים לתאר את חיינו, והסיפורים האלה הופכים לחיינו, לאמונתנו שכך בחרנו לחיות, ולאמונה עוד יותר חזקה שאנחנו שולטים בגורלנו ובעיקר - שאנחנו מודעים לגמרי לסיפור אותו אנחנו חיים.

טוני ובסטר ושני רעיו הם תלמידי תיכון חנונים. נער חדש מצטרף אליהם, גם הוא חנון (כמובן) אבל בניגוד לשלושת החנונים הראשונים, שהם מתיימרים - כמו רוב המתבגרים - ומתחכמים, אדריאן הוא חכם אמיתי. וככזה נהפך למושא לחיזורים של השלושה, כאילו מעט מתיחכומו ידבק בהם, אם יתאמצו.

ג'וליאן בארנס כותב באמינות רבה ומשכנע אותך בכנותו. זו תכונה שמצאתי אצל הרבה סופרים אנגלים, גם כאלה שכותבים עלילה מופרכת. אולי זה קשור לנינוחות בה סופרים אנגליים מוכנים לחשוף חולשות. אפילו וודי אלן, שהפך את עליבותו לסמלו המסחרי, דואג שתבינו שאמנם הוא שלומיאל גמור, אבל בעצם הוא נורא חכם... לעומתו בארנס (וגם פריי, קוריישי ואפילו ג'רום ק. ג'רום) חושפים כשלים וליקויים בטבעיות רבה. אולי כי כילידי האימפרייה הם לא חוששים שתמעיטו מערכם אם יספרו על כישלונות.

הסיפור מסופר כשטוני ובסטר הוא בן יותר משישים, זמן טוב לערוך חשבון נפש ולבדוק אם מה שביססת עליו את כל חייך נכון או שפרשנותך גרמה לך לבחור כיוון מוטעה? ואיך אפשר לקבל מצב בו שום חרטה לא תשנה את המעשה שנעשה? הסיפור מרתק מאד והפער בין דמותו המינורית של טוני וחייו האפרוריים לעומת הדרמה הנחשפת לה לאיטה, מפתיעה אותו כמו אותנו, פשוט מלאכת מחשבת. פרסים ספרותיים הם משהו שאני ספקנית לגביו. במקרה הזה הצבעתי עם ועדת המאן בוקר.

אין עונג כמו העונג שבקריאת ספר מעולה. "תחושה של סוף" הוא ראייה חותכת לכך שלא בהכרח נדרש להרחיק לכת מאה או מאתיים שנה אחורה, כדי לקרוא יצירה משמעותית, איכותית ועל-זמנית. הוא גם הוכחה לכך שספר לא חייב להכיל 800 עמודים כדי להיות מורכב, עמוק ומטלטל. לעיתים גם 169 עמודים מספיקים. מלבד זאת, הספר גם הוכיח לי שוב כמה טוב שקיים אתר כמו 'סימניה', כי אלמלא ביקורתה המצוינת של yaelhar הייתי כנראה מפספסת אותו. תודה, יעל :)

הספר הוא מעין סיפור-בלשי, שהזיכרון משמש בו כתווך לבלש המתחקה אחר פתרון תעלומה, שהוא עצמו אחד מגיבוריה הראשיים. טוני, גבר מזדקן בן 60 מתבונן לאחור, על חייו, נעוריו, וחבריו. בכנות נוגעת ללב ומעוררת חיבה, הוא מנסה לדלות רסיסי זכרונות מימי עלומיו ולטוות בעזרתן את סיפור חייו.

יש במשפחתו המורחבת של בעלי אשה קשישה מאוד שידועה, מה לעשות, בעיקר בצרות עיניה ורשעות לבה. לכל בני המשפחה יש זכרונות קשים מרגעים שבהם היא עלבה בהם ללא רחם, טרקה להם את הטלפון בפרצוף, או סירבה לדבר איתם תקופות ממושכות. ויחד עם זאת, כל שיחה עמה, שכוללת בעיקר העברת ביקורת חריפה וארסית על כל שאר בני המשפחה מלבד זה שבמקרה משוחח עמה, מסתיימת בכך שהיא נאנחת בכבדות ואומרת בעצב: "אח... אני אישה טובה. זו הבעיה שלי. שאני טובה מדי. לא מסוגלת לכעוס על אף אחד"...

הספר מעלה את הנקודה שהזכרון שלנו הוא כלי חזק אבל מתעתע. אנחנו זוכרים רק חלקים, ולא את חיינו במלואם. בין זיכרון לזיכרון קיים ריק, שטח מת, שבו עלולה להתחבא האמת של חיינו. זה משאיר את הקורא מהורהר ועם נטייה להתבוננות פנימית. האם אתה מי שאתה חושב שאתה? עד כמה השנים הפכו אותך למישהו אחר ממה שהיית? לו היית פוגש את עצמך הצעיר, היית מחבב אותו?

הספר כתוב בשפה נינוחה, לא מתאמצת, קולחת, כנה ומדויקת. הוא נקרא בנשימה עצורה, ומיד עם סיומו חייבים לחזור להתחלה ולקרוא אותו שוב. אני מתארת לעצמי שזה לא הספר הראשון שנכתב על הנושא הזה של תעתועי הזיכרון, אבל לי לא יצא לקרוא עדיין משהו דומה (או שאני פשוט לא זוכרת).

בכל מקרה, זה אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. מומלץ מאוד.

באיזה גיל אנחנו מתחילים לאסוף זיכרונות, ומפסיקים ולהיאבק בהם, לאמת אותם או לחלופין לשפץ אותם למען הסדר הטוב ? בגיל שמתאפשר לנו להכיל אותם בלי רגשות אשמה. האם זה קורה באמצע החיים ? לא כל כך. קצת אחרי. באמצע החיים בשנים שבין 45-50 נגיד, אנחנו נצמדים עדיין לאמירות כמו : החמישים זה הארבעים החדש, ואין משוכנעים מאיתנו שישנה עוד כברת דרך לכבוש ולברוא . נשארו בידינו עדיין יומרות .אבל בעשור השישי, נגיד לקראת סופו, אנחנו כבר מסוגלים להתיידד עם האיומים שבאויבינו ולהסיר מעלינו את עור הזאב. זה שחיפה. זה לא שלב הסיכומים, אבל בהחלט זאת עונת הסתיו. אם להמשיל את החיים לעונות השנה. כשהשמש נוטה בזווית חדה יותר ומתקרבת לפני האופק, מאירה ומצלילה במידה ולסירוגין וכבר לא מסנוורת, בטח לא את עינינו...נקרא לזה שלב ההשלמות . ועל זה בארנס כותב בעצם. בדמותו של טוני ובסטר. הוא דוחק בו לשוטט בנבכי נשמתו ולהכיר בהשלמה בזיכרונו המתעתע .
זהו ספר שבמרכזו עומדים הפארדוקסים של הזמן והזיכרון . "כשאנחנו צעירים ורגישים דווקא אז אנחנו מפליאים להכאיב, וכאשר הדם סוער פחות, כשרגשותינו עזים פחות, כשיש לנו שריון עבה יותר וכבר למדנו לשאת כאב, אנחנו זהירים יותר ..." נפלא איך שהוא מדייק, למרות שכתיבתו רזה ויבשושית כפי שכתבה סופרקליפרג'ליסטיק בביקורת האחרונה על הספר . ציטוט.( אני לגמרי תמימת דעים אתה בעניין הזה..)
הקריאה מעוררת אותנו להתבונן על חיינו בלי הזמזום הבלתי פוסק של הסביבה, ובמילים אחרות - מאפשרת חזרה לאותנטיות המאוזנת והמבורכת בהשלמה.
אסוצייטיבית עולה בדעתי שירה של המשוררת הפינית -אווה קלפי -שמסכם יפה את הלכות הזמן :

כשאין עוד כוח לכתוב, צריך להיזכר
כשאין עוד כוח לצלם, צריך לראות
בעיני הרוח.
כשאין עוד כוח לקרוא,
צריך להיות מלאים סיפורים.
כשאין עוד כוח לדבר,
צריך להתנגן.
וכשאין עוד כוח ללכת, צריך לעוף .

"הנישואים הם ארוחה ממושכת ומשעממת שהקינוח מוגש בה כמנה ראשונה"... זהו רק אחד ההגיגים המשעשעים והפילוסופיים-לייט שהספר משופע בהם ואשר מהווים ריכוך לשני הנושאים המרכזיים בו: (1) הזיכרון והדרכים בהם הוא מתעתע בנו; (2) ההשפעה של דבר שטותי שאדם עושה ללא מחשבה יתרה בצעירותו ותוצאותיו ההרסניות על אנשים אחרים לאורך חיים שלמים (מעין וריאציה על אפקט הפרפר).

הסיפור הוא על שלושה בני טיפש-עשרה, חברים מילדות, שבתיכון מצטרף אליהם נער חכם ורציני אשר מערער את יציבות החבורה. כשהם מסיימים את התיכון הם פונים כל אחד למוסד אקדמי שונה ומנסים לשמור על קשר. המספר יוצא בבריסטול במשך כשנה עם סטודנטית בעייתית (או "פסיכית", כפי שמכנה אותה אשתו מאוחר יותר) ואחרי שהם נפרדים היא עוברת לחיקו של אותו חבר חכם. כשהמספר שומע על כך הוא כותב לחבר מכתב חריף שיוצר את אפקט הפרפר.
למרות שאותם חברים חיים בלונדון בשנות השישים, סווינגינג לונדון רחוקה מהם באותם שנים כמרחק של תל-אביב מלונדון, או בלשונו של המספר: "את שנות השישים חווינו למעשה בשנות השבעים כי שנות השישים שלנו היו דומות מאד לשנות החמישים השמרניות של הורינו".
לאחר סיום הלימודים המספר יוצא לטיול ללא מחוייבויות באמריקה ושם, כאמור, הוא חי את שנות הסמים הסקס והרוק'נ'רול. הוא חוזר לאנגליה, מתחתן, קונה בית, נולדת לו בת, אשתו עוזבת אותו, הוא מתגרש, עובד בעבודה שגרתית, יוצא לפנסיה ואז מקבל מכתב מעו"ד שמחזיר אותו 40 שנה אחורה אל חבריו דאז, אל אותה "פסיכית" ולתוצאותיו של אותו אפקט הפרפר.

עוד הגיג מהספר שאהבתי: "כמה פעמים אנו מספרים את סיפור חיינו? מתאימים, מקשטים ועורכים בו קיצורים ערמומיים, אך ככל שהחיים מתמשכים מתמעטים בסביבתנו מי שיכולים לערער את סיפורנו ולהזכיר לנו שאלו אינם חיינו אלא רק הסיפור שסיפרנו לזולתנו... ובעיקר לעצמנו".

ספר קצר, נחמד ומעניין עם כמה תובנות שידברו יותר לאלו ביננו שגילם/גילן מתחיל בספרות 4, 5 או 6.

הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שסיימתי לקרוא את 'תחושה של סוף', ולאחר שלקחתי נשימה עמוקה, ולאחר שניסיתי להבין איפה טעיתי ואיך בארנס הצליח לעבוד עלי ולגרום לי להרדם בשמירה, היה לחפש עוד משלו. כי הסופר החכם והכשרוני הזה הוא גילוי מסעיר מבחינתי.

אז מה בעצם הופך את 'תחושה של סוף' לספר מבריק?

קודם כל, הידיעה, בדיעבד, שאין בו ולו מילה מיותרת. הכל מחושב ומונח במקומו ובכל זאת הרגש אינו נעדר. זהו רומן קצר יריעה שבמרכזו טוני וובסטר, פנסיונר בהווה, שמגולל בחלקו הראשון של הספר את זכרונותיו מימי צעירותו העליזים. הוא מספר על חבורת הנערים שלוותה את ימיו בתיכון, שטופי רעב לאינטלקט ולידע ורוויי הורמונים. אל החבורה מצטרף אדריאן פין, שמצליח להרשים את הבנים בחוכמתו ובתפיסת העולם המגובשת שלו. בתקופת הקולג' התוודע טוני לורוניקה, חברתו הרצינית הראשונה ובילה בחיק משפחתה סוף שבוע שהותיר אצל טוני משקעים לא נעימים במיוחד. כעבור זמן מה, הזוג נפרד וטוני מקבל מאדריאן מכתב ובו הוא מבקש את רשותו לצאת עם ורוניקה. טוני הנסער כותב מכתב תגובה ומחליט לנתק מגע עם השניים.

הדבר השני שהופך את הספר ליוצא דופן הוא תחבולה, שמעטים הסופרים שיכולים להרשות לעצמם להשתמש בה, מבלי לחשוש לאבד את קוראיהם. כי החלק הראשון של הסיפור, זה שתיארתי למעלה, נקרא כמו בנאליה. אמנם כתובה במיומנות ובכשרון גדול, אך בכל זאת, בנאליה. סיפור העלילה בו אינו יוצא דופן והוא דן הרבה במשמעות של ההיסטוריה (כללית ופרטית) ועוד יותר בזכרון האנושי: עד כמה אנחנו יכולים לשלוף מהזכרון את הארועים המשמעותיים מתחילת חיינו, אלה שבעצם עיצבו את מי שאנחנו היום, ועד כמה אנחנו, בתורנו, מעצבים את הזכרון כרצוננו. החלק הזה מעניין כשלעצמו וגדוש בתובנות ובמשפטים חכמים כמו:

"אנחנו חיים בתוך הזמן – הוא מכיל ומכייר אותנו – אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק-תק, תיק-תק. היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאיטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם – עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב."

בעקבות זאת, החלק השני של הספר תפס אותי בהפתעה גמורה. בחלק זה מגולל טוני את סיפורו כיום, ארבעים שנה לאחר הארועים המתוארים בחלק הראשון ונפתח בהודעה על ירושה מפתיעה שטוני קיבל. כאן, העלילה מקבלת תפנית משמעותית והסיפור הופך למעין סיפור בלשי. פתאום הבנתי שמטרתו העקרית של החלק הראשון היה לגרום לי להרדם בשמירה: הוא זורע רמזים לבאות – חלקם מדוייקים, אבל חלקם מטעים עד מאוד ולרגע גרם לי לשכוח עד כמה הזכרון האנושי הוא חיה סוביקטיבית ולא מהימנה.

תחושה של סוף – ג'וליאן בארנס; מאנגלית – מיכל אלפון; הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה (2012);

169 עמודים

The Sense of an Ending – Julian Barnes

*(נקרא באנגלית)

---

לא יודעת...
אפעס, אני לא הצלחתי להעפיל לפסגות שם רבים וטובים ממני ביניכם מיקמו את הספר הנ"ל. ולא רק אתם, הוא זכה בפרס ה"מאן-בוקר" לשנת 2011 כך שאני, כמו כל פולניה מאומנת (ולא באמת משנה מה המוצא שלי, נכון?), בוחרת לי מיד פינה חשוכה להתכנס בה וזאת מיד לאחר שאשטח את טענותיי, כדי שאם יש כאן עוד כמה פולניות (או פולנים?!) כמוני, שנוכל להתכנס יחדיו.

אל נא תבינו את דברי שלא כהלכה, הספר אינו רע (פולניה או לא?), יש בו איכויות, יש בו הברקות, יש בו עניין, יש בו עומק יש בו הפתעה והסופר מכבד את קוראיו ולא מאכילם בכפית (זה בהחלט לא טריוויאלי וזה נכנס ברשימה הדברים החיוביים. לפחות עד נקודה מסוימת). יותר מזה, הסופר נעזר בקוראיו על מנת להשלים פערים בסיפור ואין לי ספק שכל אחד מאתנו קרא סיפור אחר קצת, יותר מבדרך כלל. אז מה בעצם?
תכף...

למען מי שלא קרא סקירות קודמות של הספר הזה (יש המון. סקירות מעולות. לכו תקראו!) וגם לא את התקציר שמאחור, הספר עוסק באחריות שלנו לחיינו, ב"רווח" שבין מציאות בזמן עבר לזיכרון של אותה מציאות בזמן עבר, עד כמה ה"רווח" הזה גדול ואיך ובמה אנו, כל אחד מאתנו, ממלאים את ה"רווח" הזה וכמובן הקשר בין האחריות שלנו לאותו ה"רווח", אם בכלל הוא קיים.
(אנ)טוני ובסטר, ממרום שישים שנות חייו ולאחר שקיבל ירושה מוזרה שטלטלה אותו וגרמה לו לנער את האבק מעל זיכרונותיו ועברו, בוחן את הפערים הללו ותוך כדי עושה את חשבון חייו וגורר אותנו גם לעשות את חשבון חיינו (לא בכדי, חלק מהסקירות כאן חולקות עם הקוראים זיכרונות).

אהבתי את מבנה הספר. כמו תזה. הסופר מעלה טענה בתחילת הספר:

"אבל כל הסיפור של הטלת אחריות הוא לא בעצם סוג של התחמקות? אנחנו רוצים להאשים מישהו כדי שכל השאר יהיו פטורים מאשמה. או שאנו מאשימים תהליך היסטורי כדי לנקות את הפרט. או שהכל כאוס אנרכי והתוצאה היא אותה תוצאה. נראה לי שיש – שהייתה- שרשרת של אנשים שהיו אחראים אישית, והאחריות של כל אחד מהם הייתה הכרחית, אבל זאת לא שרשרת ארוכה עד שכולם יכולים פשוט להאשים את כל היתר. אבל יכול להיות כמובן שהרצון שלי להטיל אחריות משקף בעיקר את אופן המחשבה שלי והוא לאו דווקא ניתוח הוגן של מה שקרה. זאת אחת הבעיות העיקריות בהיסטוריה, נכון המורה? השאלה של פרשנות סובייקטיבית לעומת פרשנות אובייקטיבית, העובדה שאנחנו צריכים להכיר את ההיסטוריה של ההיסטוריון כדי להבין את הגרסה שהוא מציג לנו" (עמ' 19)

והוא מוביל אותנו לאורך הספר עד שהוא מוכיח את טענתו, לא לפני שהוא מעלה שאלות נוספות לגבי ההיסטוריה של ההיסטוריון (טוני ובסטר לענייננו) והפער בינה לבין תפיסתו אותה.

מסתבר שהאמרה הידועה כי "אנו הגיבורים הראשיים בתוך מחזה חיינו" משפיע גם על הדרך שלנו לראות ולהבין את ההיסטוריה ולפעמים לעוות אותה. ההכרה כי מדי פעם אנו רק שחקנים משניים במקרה הטוב או אפילו ניצבים גורמת לנו (וגם לאנטוני וובסטר) לראות את הדברים אחרת.

אז אם הכל כל כך טוב, על מה אני מלינה (מעבר לעובדה שאני מוכיחה בזאת פולניות לשמה...)?

תחילה, הכתיבה היא רזה ויבשושית קמעא. לטעמי כמובן.
גם אם מדי פעם יש הברקות עסיסיות (תסלחו לי על חוש ההומור הנמוך שלי אבל חשבתי שזה נפלא שהדבר שטוני זכר הכי טוב מהביקור אצל משפחתה של וורוניקה הוא היציאות שלו. לפעמים זה כל כך נכון...), אני אוהבת כתיבה שמנה יותר, גם אם היא לרוב לא מצליחה להתכנס ל160 עמודים בכתיבה מרווחת וגם אם לרוב לוקח זמן רב יותר לקרא אותה. ברור לי שזה לא אקראי, זה כלי המשרת את מטרת הסופר ועדיין...חסר לי קצת בשר בצדדים להיאחז בו. ובאותה נשימה לפעמים נראה לי כי המרחב שהסופר השאיר לקורא הוא טיפה גדול מדי. כאילו הברגים לא מהודקים מספיק ...

מעבר לכך, ואולי מדובר באותה לקות של ברגים שאינם מהודקים דיים (להבדיל מהספר עצמו שבאופן חריג מאד אני חשה שאולי הוא מהודק מדי), נשארו לטעמי לא מעט שאלות פתוחות. לא שאלות פילוסופיות שאנו יכולים להשליך לחיינו אנו, אלא שאלות הקשורות לסיפור וגרמו לי לפקפק באמינות שלו...כמו – למה בעצם טוני הוא זה ש"זכה" בירושה המוזרה לכאורה? למה ורוניקה בעצם נאבקה על מנת לא לתת לו אותה ולא לחשוף אותו לכל הסיפור? מעבר כמובן לעובדה שזה מניע את הסיפור, לא הצלחתי לרדת לשורש העניין ולסגור קצוות.

כמובן, שלאור הסופרלטיבים שהספר זוכה לו, כנראה שוב משהו דפוק דווקא אצלי...

זהו אני מתכנסת לי.
אהיה בחדר האחורי. במסדרון, עד הסוף. קצת חשוך שם. אם מישהו בא, שידליק לי את האור?(ואולי יסביר לי מה פספסתי, באותה הזדמנות...)


---