ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס

---

היתה תקופה בגיל ההתבגרות שגיליתי את מאיר שלו. זה התחיל עם רומן רוסי ועם פעילות בלתי לגלית על מגדל המים בשעת לילה וזה המשיך כמובן עם כימים אחדים וכך עברו אמנם פחות משבע שנים אבל פתאום די. זהו. כבר לא יכולתי לקרוא יותר על ארבע אמהות, שלושה אבות ועל ריח של רפת, מתכוני בישול מגרי חיך או קריאת עורבים. נאדה. אני מנחשת שלפחות חלקכם מכיר את התחושה הזו, של התמסרות טוטאלית לסופר יחיד למשך איזה זמן, לפעמים אצלי זה מתרחב לפי מדינות: תקופת צרפתים, תקופת נורבגים, תקופת רוסים ואז, תנו לי לנוח מכם קצת.

אני מקדימה את ואומרת את זה כי אפשר לומר שאני בתקופת בארנס. אמנם קראתי בהתלהבות יתירה את "הסיפור היחיד" ובהתלהבות הרבה יותר פחותה את "שולחן הלימון" והנה אני אצה לדווח לכם (בהתלהבות כי רבה!) על תחושה של סוף, אבל זה לא רק בארנס הזה, אלא איזה חיפוש אחר התמקמות 'בארנסית' בכלל בספרים ואולי-כנראה בעולם. בארנס, אולי באופן דומה-שונה לוודי אלן, מתמקם כמן דובר בינוני. לא החתיך שגורף נשים, לא המבריק שמצליח בחיים, אלא מן אנטי גיבור, בלי החמלה שמעוררת מסכנות או תלאות חיים קשות, ובלי ההילה של הנועזים, החותרים או אפילו החולמים.
משהו בהתמקמות הזו, ולו כרגע, מושך אותי מאוד. (אגב, ומאוד אחרת, גם קומדיה בסולם מינורי שהמלצתי כאן עליה, מנגנת על אקורדים קרובים). בתחושה של סוף בוחן בארנס את מערכות היחסים שלו עם חבריו מהילדות אל תוך ההתבגרות המאוחרת, דרך בחינה של כמה אנקדטות חיים מטלטלות יותר וגם פחות שחוו יחד ובנפרד. הבחינה הזו עוברת גם דרך מערכות יחסים זוגיות, אף שבעיני, לפחות, מערכת היחסים שאיתה מתחיל ועמה מסיים הסופר ובעיני היא המסתורית והמסקרנת אותו מכולן - היא דווקא עם חבר ילדות שהצטרף לחבורתם באיחור מה - אדריאן.

ולפינת הציטוט החביבה עליי:
"יום אחד באספת הבוקר הודיע לנו המנהל, בקול קודר השמור עימו לסילוקים מבית הספר ולתבוסות מחפירות... שרובינסון נקטף בזיו עלומיו, שהסתלקותו היא אבדה לבית-הספר כולו וכי כולנו נהיה נוכחים ברוחנו בהלוויה... נקטף בזיו עלומיו? לרובינסון שהכרנו אנחנו היה זיו של תפוח אדמה."

יש עוד
שווה ביותר בעיני

יאלל'ה, תהנו

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף