ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

באיזה גיל אנחנו מתחילים לאסוף זיכרונות, ומפסיקים ולהיאבק בהם, לאמת אותם או לחלופין לשפץ אותם למען הסדר הטוב ? בגיל שמתאפשר לנו להכיל אותם בלי רגשות אשמה. האם זה קורה באמצע החיים ? לא כל כך. קצת אחרי. באמצע החיים בשנים שבין 45-50 נגיד, אנחנו נצמדים עדיין לאמירות כמו : החמישים זה הארבעים החדש, ואין משוכנעים מאיתנו שישנה עוד כברת דרך לכבוש ולברוא . נשארו בידינו עדיין יומרות .אבל בעשור השישי, נגיד לקראת סופו, אנחנו כבר מסוגלים להתיידד עם האיומים שבאויבינו ולהסיר מעלינו את עור הזאב. זה שחיפה. זה לא שלב הסיכומים, אבל בהחלט זאת עונת הסתיו. אם להמשיל את החיים לעונות השנה. כשהשמש נוטה בזווית חדה יותר ומתקרבת לפני האופק, מאירה ומצלילה במידה ולסירוגין וכבר לא מסנוורת, בטח לא את עינינו...נקרא לזה שלב ההשלמות . ועל זה בארנס כותב בעצם. בדמותו של טוני ובסטר. הוא דוחק בו לשוטט בנבכי נשמתו ולהכיר בהשלמה בזיכרונו המתעתע .
זהו ספר שבמרכזו עומדים הפארדוקסים של הזמן והזיכרון . "כשאנחנו צעירים ורגישים דווקא אז אנחנו מפליאים להכאיב, וכאשר הדם סוער פחות, כשרגשותינו עזים פחות, כשיש לנו שריון עבה יותר וכבר למדנו לשאת כאב, אנחנו זהירים יותר ..." נפלא איך שהוא מדייק, למרות שכתיבתו רזה ויבשושית כפי שכתבה סופרקליפרג'ליסטיק בביקורת האחרונה על הספר . ציטוט.( אני לגמרי תמימת דעים אתה בעניין הזה..)
הקריאה מעוררת אותנו להתבונן על חיינו בלי הזמזום הבלתי פוסק של הסביבה, ובמילים אחרות - מאפשרת חזרה לאותנטיות המאוזנת והמבורכת בהשלמה.
אסוצייטיבית עולה בדעתי שירה של המשוררת הפינית -אווה קלפי -שמסכם יפה את הלכות הזמן :

כשאין עוד כוח לכתוב, צריך להיזכר
כשאין עוד כוח לצלם, צריך לראות
בעיני הרוח.
כשאין עוד כוח לקרוא,
צריך להיות מלאים סיפורים.
כשאין עוד כוח לדבר,
צריך להתנגן.
וכשאין עוד כוח ללכת, צריך לעוף .

» ביקורות נוספות של אירית פריד
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף