ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

****


ערב ירושלמי חמים וצלול, יוני 1990. אתם מוצאים אותי, נער צנום וגבוה, כמעט בן שבע עשרה, ספון בחדרה של עלמת חן אחת שפגשתי זמן לא רב לפני-כן, כשאני בעיצומה של התגפפות נואשת, אופיינית למדי לגיל המבולבל ההוא, שאמנם היתה בלבוש די מלא, אך כזו שדווקא יש בה, בין השאר, נשיקות בתוליות מהבילות, גישושי ידיים מביכים ומסעירים אשר תרות באופן אווילי להפליא אחר סוגרי חזייה אפופי תעלומה או עוד חלקת עור אחת, אשר מעולם לא דרכה בה כף ידו של אדם (טוב, לא שלי בכל אופן).
אלא שדלת החדר נפתחת לפתע לרווחה בקול רעש גדול ונכנסת אחותה הצעירה של הגברת, ומפריעה את הרגע עד לבלי שוב. "ארוחת ערב!", היא צווחת ונסוגה בחזרה אל תוככי הבית. בליבי אני תוהה אם נמשיך מאותה נקודה, אך עד מהרה מבחין בעלמת החן, יעד שאיפותיי הלא-טהורות במיוחד, מיטיבה את משקפיה כה וכה ותוחבת את חולצתה אל תוך מכנסיה. הקסם שהיה, התפוגג. אני רוכס בחיפזון את מה שהיה ראוי לרכיסה, ויוצא יחד איתה אל ארוחת הערב המשפחתית. סלט ירקות, חביתה, אמא שמדברת על משהו פעוט שאירע בבית הספר, אחות קטנה ושובבה.
לאחר מכן נפגשנו שוב, אולי על איזה ספסל ירושלמי תחת איזה עץ, נדמה לי שהיו שם עוד נשיקות מהבילות, ועוד פגישה, וג'ינס קרועים עם פרנזים, ושוב משקפיים, וחיוכים נבוכים, מבטים מושפלים ותהיות רבות, ובכל זאת דומה שהערב הראשון והעקר ההוא במיטתה היה פסגת יחסינו.
זה הסיפור שאני זוכר היום. אולם האם ייתכן שזה הסיפור הסובייקטיבי שסיפרתי לעצמי כל השנים על קורות אותו ערב ושמה שבאמת קרה, קרה אחרת? וכי למה שאשנה את מה שקרה "באמת"? אולי בעיקר כי כך העדפתי, מסיבות השמורות לי ולתת המודע שלי? בהחלט ייתכן שהנער עתיר-ההורמונים שהייתי לא היה מודע כלל לדקויותיהם של רגעים אחרים, ניואנסים, מבטים ודברים אחרים שנעלמו מעיניו באותה העת, שהיו הופכים את כל הסיטואציה על פיה ומעניקים לה נופך אחר לחלוטין.
כחמש או שש שנים לאחר מכן שמעתי ממישהו שאינני זוכר כרגע מיהו, שאותה נערה "חצתה את הכביש" והיא מחבבת יותר את בנות מינה בנקודה זו בחייה. מעבר לפיקנטריה הרגעית הכרוכה בהוספת הפרט הלא-בלתי-מעניין הזה לקורות החיים המיניות שלי, לא יכולתי שלא לתהות (ואני תוהה עד היום) - שמא היתה לי יד (אם תסלחו לי על דו-המשמעות המעט מלוכלכת) בהחלטה משמעותית זו בחייה, והאם יש דברים אחרים שאינני זוכר או שאני מעדיף לא לזכור מאירועי אותו ערב? הייתכן, שבחתירתי הבלתי-נלאית אל עבר תומתה סדקתי איכשהו את אמונה במין הגברי? ואולי אף העדפתי לא לזכור דברים דראסטיים יותר, שבעטיים החליטה הבחורה להחליט את שהחליטה? ועדיין אני מעדיף לחשוב, שאת שאני זוכר, הוא שהיה.
כשאני מעלה מן האוב את השנים ההן של תקופת התבגרותי הרחוקה, אין ספק שהיו במהלכן כמה אירועים, לפחות, שנופלים היטב אל תוך אזור הדמדומים של "לא זוכר בדיוק מה היה שם". לא בגלל עניינים פליליים, חלילה. חלקם וודאי היו לכל הפחות מביכים, ויש לי מהם רק קרעי קרעים של זכרונות, הנתמכים בעדויות ממקור ראשון או שני, פרטים שאף פעם לא טרחתי לברר ולאמת כי מעולם לא נזקקתי לברר לעצמי ממש, והסתפקתי בזכרוני המתכלה. אותם אירועים, אגב, לא סבבו רק סביב ענייני מין אלא כאלה שקורים לך כשאתה בגיל שש עשרה או שבע עשרה או עשרים וארבע ורואה בעיקר עד קצה אפך, ואינך מודע לכל כך הרבה דברים שקורים מסביבך ואין לך מושג, פשוט אין לך מושג ירוק על מה שקורה באמת, ואיך אנשים אחרים חווים אותך ואת אותה סיטואציה בדיוק. אמירה ידועה היא שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים אולם מה באשר לאירועים היסטוריים שאין להם מנצח או מפסיד? מה קרה "באמת" בחדר ההוא, ביום ההוא, לפני עשרים ושלוש שנים, ארוע שהיו לו רק שני עדים בלתי מהימנים אשר לכל אחד מהם גירסה משלו? ולמה זה בכלל חשוב?

בדיוק בנקודה הזו אני בוחר להביא את הציטוט המופתי הראשון מהספר המצויין הזה: "ההיסטוריה היא הוודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד".

הספר הזה יוצא דופן. קודם כל, הוא ספר חכם. אינטיליגנטי מאוד. הרבה הרבה יותר חכם ממני - אני יודע את זה פשוט כי אחרי שסיימתי לקרוא אותו הייתי צריך שמישהו יסביר לי מה קרה בעצם ואיך הכול מתחבר. (אז תודה, סוריקטה וקוראת הכל). אבל גם אחרי שהבנתי את הנקודה הקריטית, לקח עוד זמן מה שהאבק ישקע ואני אפנים איכשהו מה הספר הזה עולל אצלי בראש ולאיזה תובנות הגעתי בעקבות הקריאה שלו - וזה לא דבר שקורה לי בכל ספר. בכלל בכלל לא. בדרך כלל אפקט של ספר הוא מיידי למדי. אני קורא = אני מבין (או לא), אבל זהו. כאן, יש עוד ואכן, ברגע סיום הקריאה, כפי שנכתב כאן בחלק מן הביקורות לפניי - אתה רוצה לחזור ולקרוא את 169 העמודים הקצרים והכה-חכמים האלה ואז להבין פתאום עוד ועוד דברים, כמו שקורה בסרטים חכמים מאוד שמהתלים במחשבה, ובכל צפייה מבינים משהו נוסף, ורובד שהיה נראה אגבי לחלוטין בצפיה ראשונה נחשף פתאום רק למי שכבר יודע איך הכול נגמר.

הסיפור של "תחושה של סוף", גם אם הוא כתוב בצורה רהוטה להפליא, הינו שגרתי למדי - לפחות חלקו הראשון. אנתוני (טוני) וובסטר הוא תלמיד בתיכון לונדוני בסוף שנות הששים. בכיתה יש לו שני חברים, ויחד, כדרכם של תיכוניסטים מתוחכמים, הם מתפלספים, מדברים, מתחכמים עם המורים, ומפנטזים על בחורות. מאוחר יותר מצטרף אליהם חבר נוסף, שמעורר את הערכתם ומכוח הכריזמה שלו, גם משנה במקצת את הדינמיקה ביניהם. החברים מסיימים את התיכון ועוברים לאוניברסיטאות שונות, טוני פוגש איזו ורוניקה אחת, הם מנהלים סוג של מערכת יחסים קצרה, הוא פוגש את ההורים שלה, הם מדברים, היא בודקת לאיזה מוזיקה הוא מאזין ואילו ספרים הוא קורא, היא לא "נותנת" לו, והם נפרדים. לאחר זמן מה מסתבר שוורוניקה עוברת לחיקו של אותו חבר רביעי, אמנם למורת רוחו של טוני אך במין השלמה שקטה מצדו... ומשם חייו פשוט "קורים" לו, כמו שטוני מגדיר זאת במילותיו שלו. הוא נוסע לטייל, חוזר, מתחתן, קריירה כלשהי, נולדת לו בת שגדלה ובחלוף השנים מתחתנת בעצמה, מתגרש אבל נשאר חבר של אשתו... נחמדיש. נחמדיש. שום דבר קיצוני מדי. הכל ממוצע, שיגרתי, בינוני, בלי דרמות גדולות, בלי להכעיס אף אחד. בשלב הזה, כשהוא בשנות הששים לחיי-הכלום שלו כפי שהוא זוכר אותם, אנחנו פוגשים אותו שוב.

וכאן מתחיל חלקו השני של הסיפור. קורה משהו שמחזיר את טוני-קשישא ואותנו ארבעים שנה לאחור, לפרק את הקופסה השחורה של מה שקרה אז, עם אותה חבורת נערים ועם ורוניקה. ומסתבר, שאולי מה שהיה שם באמת לא קרה בדיוק כפי שהוא סיפר לעצמו כל השנים. וגם כאן, ההיסטוריה-הזעירה, הפרטית של טוני נזקקת לתיעוד, ולחקירה מדוקדקת, ולהפרדה המדוברת בין הזיכרון המתעתע, הלא מושלם, שבורא דברים שלא היו ומשכיח דברים שהיו גם היו, לבין תיעוד חלקי וחסר של מי שנטל חלק בסיפור. ההיסטוריה אולי בכל זאת נכתבת על ידי המנצחים, או לפחות הרגעים המנצחים. יוצאי הדופן. ההיילייטים. את כל השאר, אם שום דבר קיצוני לא קורה, אנחנו מוחקים. אין מה לשמור. או אם שוב נשתמש במילותיו של בארנס:"קצת כמו הקופסה השחורה במטוסים, המיועדת להקליט את ההתרחשויות בשעת התרסקות. אם שום דבר לא משתבש, הסרט נמחק. כך שאם באמת מתרסקים, הסיבה ברורה; אם לא מתרסקים, יומן המסע ברור הרבה פחות".

אבל כאן מסתבר שהיתה התרסקות, גם אם הטייס לא היה מודע אליה, ואל ההתרסקות הזו אנחנו נחשפים פיסה אחר פיסה, ומבינים שלמעשה בכל החלק הראשון של הספר, אותו חלק שגרתי, נעים, מרוכך, עקבנו אחרי שביל פירורי הלחם שפיזר לנו הסופר, מבלי להיות מודעים לכך. שהיינו עדים לכל הרמזים, ובדיוק כמו טוני, לא חיברנו את כל החלקים, פשוט כי האמנו לסיפור שהוא סיפר.

לפני שעה חשבתי לראשונה לחפש את החברה ההיא בפייסבוק. מצאתי אותה. היא גרה בירושלים, נשואה כבר שתים עשרה שנה, ויש לה שלושה ילדים.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף