ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס

---

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

אתם לבטח מכירים את ההרגשה שמופיעה אחרי קריאה בספר שהיה כתוב בעטיפתו האחורית, על זכייתו בפרס בוקר, כהבטחה לאיכות מיוחדת. אז כתבו. כך כתבו על הספר של ג'וליאן בארנס, תחושה של סוף.

אולי בלי שהתכוון לכך הסופר, שם הספר תחושה של סוף, מתכתב נפלא עם ימי הקורנה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יתקיים צרוף מקרים מפתיע ביני ובין הספר. אז חשבתי.

זה הזכיר לי שלפני שנים, הלכתי לראות תערוכה של רפי לביא דלות החומר, שם אינטלקטואלי לקשקושי עפרון על דיקטים. אז אמרו שזה הבון טון של אמנות המינימליזם, ואני חשבתי לעצמי ואלה, ולקחתי ברצינות את שם התערוכה ורק שינתי שתי אותיות ויצא לי זילות החומר. אז אני את שלי אמרתי.

בארנס ביקש להיות מינימליסט – בעולם של ווצאפ, אז בקש, למה לא?

הייתי יכול לסיים פה את הביקורת, אבל את האמת שלי עוד לא אמרתי, כך זה בחיים שלי, יש לי נטייה לסבך, כי האמת לא פעם יותר מורכבת מאמירה אחת מוחצת, וכך זה לגבי הספר הזה.

על מה בעצם הספר הזה?

טוני ושלושת חבריו, מתבגרים בתיכון, חבורה של ארבעה בנים – חוו את שנות השישים. ברקע מהפכה תרבותית, ופנימה בנפש, מהפכה אישית סוערת של גיל ההתבגרות, המתאפיינת בגילוי המיניות והרצון למצוא משמעות לחיים.

טוני כעת אדם בוגר השואל את עצמו: מה מעצב את החיים, מה נשאר מהם כזיכרון, מהן התחושות שלנו כשאנו פורשים לגמלאות ומנסים לסכם את חיינו?

הציר הסמוי עליו נע הספר, כמו הגורל במיתולוגיה היוונית, היא שאלה ששאל מורה קשיש את תלמידיו הצעירים, מהי היסטוריה? שאלה שמשכה את ליבי, משום שלאורך כל חיי אני מחפש לה תשובה ולא תמיד מוצא. תלמידיו החכמולוגים, עונים לו ברוח תקופתם, היסטוריה היא שקרים של מנצחים, ואז עונה לו המורה בסבלנות רבה, "בתנאי שתזכור שהיא גם השקרים שמספרים לעצמם המנוצחים". טוני יחשוב על כך כל חייו, וענה על כך בשאלה: "האם אנו זוכרים זאת מספיק כשמדובר בחיינו הפרטיים"?

כזהו הספר, לא מותיר תשובות ברורות, אלא מחייב אותך הקורא לחשוב ולנסח תשובות.

ושוב נתקעתי ביכולת שלי לבטא את עצמי לגבי הספר הזה, עד שקראתי את מאמרה של רבקה תובל – משיח, בהקשר אחר, על הסיפור האישי וההקשר שלו לטראומה. אביא את דבריה לא כציטוט, אלא כמחשבה שלי עליהם:

לכל אחד מאתנו יש את סיפור חייו, אותו אנחנו מספרים לעצמנו על חיינו, באמצעותו אנחנו מבקשים לתת משמעות לחיינו, דרכו אנחנו מבינים את זיכרונות הילדות שלנו, אותם אנחנו קושרים למיתוסים של התקופה. חלקם של אירועי חיינו הם טראומות, המערערות על היכולת שלנו לספר את הסיפור שלנו. אז מהו בסופו של דבר הסיפור שלנו?

כך הוא הספר הזה, טוני חווה במהלך חייו טראומות הקשורות בחבריו, איך הן השפיעו על סיפור חייו. חלפו שנים, והוא מחפש תשובות באובססיביות. מהו גילה על חייו, או על חיי חבריו, ואיזה משמעות זה נותן לחייו?

רציתי לומר דברים מעורבים על הספר ובסופו של דבר הבנתי, שמדובר בספר מאתגר, אותו אני חייב לקרוא שוב. לכן לא אדרג אותו רק אשתף אותכם בהתלבטות.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף