ביקורת ספרותית על היינו העתיד מאת יעל נאמן
ספר טוב

---

כל כך רציתי להיוולד בקיבוץ. אבל נולדתי בעיר. קינאה עזה קינאתי בילדים ששפר גורלם ונולדו בקיבוץ או אלה שהיו להם קרובי משפחה בקיבוץ, ובימי החופשה מבית הספר יכולים היו לנסוע לקיבוץ ולבלות שם את ימי החום. כך היתה חברתי מיקי, שהדוד שלה, המזוקן וזה שתמיד דיבר במתינות ובשקט, היה חבר קיבוץ יזרעאל. וכל קיץ היא נסעה אליו. הסתובבה יחפה בשבילי הקיבוץ, רחצה בבריכה בלי לשלם, והכי הכי מהכול אכלה בחדר האוכל. זה תמיד נראה לי השיא של הביקור בקיבוץ.

לימים, כפעילה בצופים בחולון, הייתי חלק מהשכבה שהתעתדה לעלות לקיבוץ "עמיעד" להקים קיבוץ חדש – "קדרים". וואו. כל מי שעבר את ימי ילדותו ובגרותו בתנועת נוער יודע את משמעותה של ה-הגשמה - הצטרפות לקבוץ ותיק כדי להמשיך את דרכו או יצירת קבוץ חדש. את כל שנת יב' של התיכון ליווה אותנו מדריך שהגיע מהקיבוץ. את כל החופשות שלנו ורבים מאוד מסופי השבוע היינו בקבוץ, בשילוב הנפלא בין עבודה לבילויים עם החברה שיהיו אתנו בגרעין הנח"ל.

יעל נאמן היא אחת מבנות המזל שנולדו בקבוץ "יחיעם". היא נולדה ב-1960. בדיוק באותה שנה שאני נולדתי. היא היתה אחת מאלה שבהם קינאתי כל כך. בספרה "היינו העתיד" היא מספרת על אותו ניסוי שנקרא קיבוץ. על הגדילה בצוותא. על ה-ביחד. על מחיקת האינדיבידואל אל מול הקבוצה ואל מול החזון. ובתוך הספר מובלעת ביקורת על מקומן של הנשים, כעובדות מסוג ב'. אולם, היא מדברת על כל אלה ממרחק ועם הרבה מאוד חיבה. היא אינה מבקרת את מה שהיה שם אלא מוסרת תמונה שלמה ומדויקת ומתוך נקודת המבט האישית שלה. הרבה קסם יש בספר הזה והרבה תהיות על הדרך ועל מה שהקריבו שם המייסדים וילדיהם. אני נכבשתי.

למרות כל ההשתוקקות שלי לקיבוץ, לא יצאתי לנח"ל. לא עליתי לקבוץ, ולא הקמתי קיבוץ חדש בגליל. התגייסתי לצבא, שרות רגיל. כי ברגע האחרון הבנתי שאינני רוצה להעביר את השרות הצבאי בין ישבני התינוקות והחלפת חיתולים צואיים לבין העבודה במטבח , כי אלה היו האופציות המקצועיות לבנות/נשים באותה תקופה בקיבוץ.

כמעט לפני השחרור מהצבא הכרתי את האיש שלי. את שנות התיכון שלו הוא העביר במוסד החינוכי "הרי אפרים" ובקיבוץ "עין השופט". רגע לפני שעברנו לגור ביחד, הוא העלה הצעה לעבור לגור בקיבוץ, רק לנסות, הוא אמר ואני סירבתי. האפשרות הזאת התאימה מאוד לו ולי מאוד לא. נשארנו בכפר, שאף הוא בשבילי, העירונית, היה חקלאי מדי: תרנגולות לביצים, פרחים לייצוא. עם הוריו המאמצים בקיבוץ אנחנו בקשר עד היום. נוסעים לבקר בחגים. פוסעים על השבילים בדרך אל ביתם ששינה פניו. ולמרות סיפוריהם על הקבוץ שהשתנה כל כך, אותו קבוץ של ימי ילדותי של דימיוני - אותו קסם עדיין מצוי שם בשבילי.

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על היינו העתיד