“בעונה הראשונה של הסדרה מחוברים מאוד אהבתי לצפות בחנה, תיכוניסטית צעירה שחלומה היה לעשות קולנוע. לחנה היה משפט שהיה מאוד מזוהה איתה, והיא נהגה להשמיע לכל אחד בערך שהיא נפגשה אתו."מה עדיף? לאהוב ולהיפגע, או לא לאהוב בכלל?"

המילים האלו ריחפו באוויר כל זמן קריאתו של הספר הזה.

בשפה מצומצמת מתואר פה סיפור אהבה שמסרב לגווע, ומצד שני לא יכול להתקיים. הספר הוא לא רומן רומנטי שמאלצי, הוא לא לוקח את הקורא למסע של טלטלות רגשיות, הוא יותר צובט את הלב ככל שמתקדמים בקריאה.

סיפור מהחיים, על הבחירות בחיים, הנכונות או לא, על ההחמצות שבחיים.

עדין, רגיש, וכובש.”

“אני מכורה לרומנים רומנטיים כאלו כיפיים אהבות אמיתיות - ספר שמתחיל טוב מסתבך ונגמר טוב
כי במציאות זוגיות זה קשה וקשה.
אז לקחתי אותו לשבת ומה? אכזבה. נמרח, ארוך ומשעמם תחת כמו שאומרים הילדים.
משעמם. ועוד חשבתי לשמור אותו לחגים. נראה לי שספרים רוסיים ורומנים טובים - לא הולך יחד.
קניתי אותו בדוכן ספרים ב-25 ש"ח - אז לא נורא, סתם שיעמום שבת.”

“הכירה אותו בתיכון. הוא גבוה רחב כתפיים, כהה. עם שיער שחור ועיניים חומות. היא קטנה רזה עם עיניים כחולות כמו ים ושיער בלונדיני גולש על כתפיה הצרות. היא בשורה הראשונה שקטה מופנמת. הוא באחרונה עם חבר מפטפט. המחנכת העבירה אותו לידה, שיירגע. שיהיה בשקט שאולי ילמד קצת ולא רק יתעסק בעניינים חברתיים.

בטיול השנתי הוא כבר היה מאוהב והיא – גם. ביומנו הוא כתב: "כשראיתי אותה עומדת על קצה מצוק כששיערה רטוב והיא לובשת את הסוודר האדום הרגשתי משהו, שמעולם לא חשתי אותו בעבר. האם זאת אהבה?"

גם בשנה השנייה הם התיישבו בנפרד והמחנכת חיברה שוב. בשנתיים הבאות הם התיישבו כבר ביחד - מתחילת יא' ועד סוף יב'. אבל לו כבר הייתה חברה ואהבה. והיא הייתה זו, שיושבת לידו. הוא היה מרכזי, בולט, והיא... לא ברמה שלו.

בצבא כשהייתה מגיעה לחופשה משארם-א-שייך הוא היה קופץ לביקור. הם היו מדברים. היא הייתה אוספת אותו מהבית במכונית של הוריה והם הולכים לראות סרט ביחד. כבר הייתה לו חברה אחרת ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. מי סופר?

פעם אחת הם אפילו נסעו ביחד ל"רגילה" לכמה ימים לגליל וישנו על חוף הכנרת. הוא ניסה להתקרב אבל היא נראתה מסויגת. לא מעוניינת והוא ויתר.

הוא התחתן. היא הגיעה לחתונה בגפה. היא התחתנה שנה אחרי זה הוא הגיע לחתונה עם אשתו. הם נפגשו פעם פעמיים עם בני הזוג וחדלו. פעם נפגשו באקראי במסעדה בתל אביב ופעם הם הבטיחו לעצמם לחזור ולהיפגש רק שניהם אבל זה לא הסתייע....

"40 יום לפני שנולד הוולד יוצאת בת קול מהשמיים ומכריזה: בן פלוני לפלונית". ישנם כאלה שמיועדים זה לזה כבר מילדותם ולמרות זאת החיים עומדים כנגף בפניהם. גלגולים שונים ומשונים יעברו אלה שמיועדים זה לזה. הם יפגשו שוב ושוב בדרכי החיים העקלקלות. לרגע יתקבל הרושם שהנה או-טו-טו היעוד שלהם עומד להתגשם ושוב, כמעשה זדוני, שאף הוא נראה שבא מלמעלה, דרכיהם ייפרדו שוב.

על שני אנשים כאלה מספרת נטשה דראגניץ' בספר. מעבר לארץ אחרת, הליכה עם החלום, מלחמה, נישואין, לידות כל אלה ועוד חוזרים ועומדים בדרכם של השניים. אבל יש משהו, שמקשר ביניהם. משהו מיסטי, משהו שהוא מעבר למילים ולמגע ולמבט. משהו שמחבר ביניהם מעבר למקום, לזמן ולגיל.

הכרתי זוג של אנשים בכפר שלי, שהיו חברים בגרמניה לפני המלחמה ההיא הגדולה והארורה. הם ניצלו. היא עלתה לארץ. התחתנה ונולדו לה חמישה ילדים. בעלה נפטר צעיר והיא נותרה בגפה. הוא ברח מהמלחמה עד אוסטרליה הרחוקה. התחתן הוליד ילדים ואף הוא התאלמן והוא כבר לא היה צעיר. ואז יד הגורל הפגישה ביניהם בהתחלה בקשר של מכתבים ואחר כך בחיים משותפים. את שלושים השנים האחרונות של חייהם הם עברו ביחד פה בכפר הקטן בו אני חיה. עד למותם.”

“לא זכרתי באם קראתי את הספר בעבר, מה שגם אומר משהו.
החלטתי להתחיל בקריאה, "באם קראתיו, לבטח אזכר בעלילה" חשבתי.
אז זהו, שלא זכרתי דבר מלבד הגבור המתעלף!
הסיפור סיפור אהבה רומנטי דביק. לא אמין ולא משכנע. הדמויות שטחיות.
הספר קריא מאד ומתאים לקריאה קלילה, לא מחייבת, למי שנמצא במוד רומנטי או בחופשה ומחפש
להעביר זמן.
שטחי. חביב.
אותי אישית? עצבן!!!”