ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 30 בדצמבר, 2019
ע"י עמית לנדאו
ע"י עמית לנדאו
"אצלנו לא היו חיבוקים ונשיקות. בזמן הנשיקות והחיבוקים העירוניים- אנחנו עוצרים את נשימתנו, מבצעים את תפקידנו בכוריאוגרפיה כפויה ומלאכותית, וזה נדמה בעינינו כנצח. אנחנו לא מתחבקים עם הורינו, לא עם אחינו הביולוגיים, ולא עם אחינו בני קבוצתנו".
כמה תעוזה, פתיחות וכוחות נפש צריך אדם כדי לשלוף את עצמו במו ידיו מהמציאות המופרעת לתוכה גדל, שנראתה לו במשך ילדותו ונעוריו כטוב שבכל העולמות האפשריים, ולהשקיף עליה מבחוץ במבט ביקורתי?
'היינו העתיד' הוא אוטוביוגרפיה קיבוצית קולקטיבית, מפעימה בתום האכזרי שלה וביופיה הלירי. היא מתארת את התבגרותה של המחברת בקיבוץ יחיעם ולאחר מכן בפנימיית השומר הצעיר ליד קיבוץ עברון, אליה נשלחו ילדי הקיבוץ בכיתה ז'. המילה 'אני' על שלל הטיותיה לא מוזכרת כלל במשך יותר ממחצית הספר. בבחירה סגנונית מעניינת של נאמן, הכל זה 'אנחנו'. כמה נוגעת ללב האירוניה שלה, כשהיא מתוודה בגוף ראשון רבים על השערורייה ש(כמעט) קרתה בילדותה כשקיבלה מהוריה על פי בקשתה כפכפים עם פס כמתנת יום הולדת פרטית(!): "גם אנחנו רצינו לשמור על השוויון ולא בדיוק הבנו איך זה קרה, איך בכלל שכחנו ולרגע הרהבנו לבקש לנו כפכפים משלנו עם פס כחול".
לא הכל כל כך טרגי: נאמן מנתחת באופן מבריק ומשעשע את הרגלי העישון הקיצוניים של חברי הקיבוץ, על סגנונותיהם השונים (הונגרי, צרפתי) ועל המשמעות החברתית והכמעט מעמדית שנלוותה לכך. כך גם את פותחי החלונות וסוגרי החלונות בזמן העישון בחדר האוכל: אלה וגם אלה לא "בחרו" לפתוח ולסגור- בחירותיהם הן תוצר הטראומות השונות זו מזו שעברו בשואה.
'היינו העתיד' מתאר ניתוק חריף, הרסני, בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. כמו שני גזעים שונים שנעים בנתיבים שונים, מדי פעם דרכיהם מצטלבות ותמיד הם נבוכים מכך מאד. גולת הכותרת היא שבירה מכוונת ויעילה של מוסד המשפחה ע"י ניתוק הילדים מהוריהם וגדילתם כקבוצה אחת בבית הילדים. בשנים הראשונות לחייהם, כשהם עוד בבית הילדים בקיבוץ, נשמר ביקור יומי מביך אצל ההורים לקפה ועוגה, אך עם המעבר לפנימייה (שהיתה מתרוקנת לגמרי ממבוגרים אחה"צ) "הפסקנו גם לבקר את הורינו.. השארנו את הציוויליזציה מאחורינו.. פסיכולוגיה ומשפחה נראו לנו רחוקים או אפילו בדויים.. שכחנו לגמרי מה זאת כפית, מה זאת צלחת זכוכית ומה זאת כורסה.. אנחנו הפלגנו כבר הרבה מעבר לאסתטיקה, היינו בלבה של תרבות פראית." אלימות דורסנית אמנם לא היתה שם, אבל בכל זאת "בעל זבוב" חלף לרגע בראשי בקריאה. דור ההורים אמנם יזם את הניסוי החברתי הזה, אבל נראה שהם לא הבינו לגמרי את ההשלכות של המדיניות הרדיקלית שלהם. קצת כמו במהפכת התרבות של מאו, שחינכה את הצעירים להלחם עד חורמה בנטיות "בורגניות ריאקציונריות" שנותרו בשכבה המהפכנית של אתמול, ההורים הנטושים "הסתובבו בתוך חייהם הנוכחיים כהורים שכולים".
המחיר הנפשי של המדיניות האכזרית הזו לא איחר להיגבות גם מהילדים, כבר בני נוער בפנימייה בשלב הזה: "ישות חדשה- ספק ריקנות, ספק חרדה- הצטרפה אלינו.. כבר לא פחדנו מתנים ומחבלים. פתאום פחדנו שאין לחיים משמעות.. לא ידענו מה לומר, למחשבותינו לא היה צורה של חומר, הן היו רק פיסה של משהו שלא היה לו שם ולא היו לו קווי מתאר". נאמן מתארת שוב ושוב את אי היכולת שלהם לנסח במילים ובמושגים את מה שהרגישו. ומה הפלא בעצם? כאשר האינדיווידואל מוכחד ביסודיות מינקות, אין לאדם יכולת להבין ולו במעורפל מה עובר עליו, לא כל שכן לדבר על כך עם מישהו. נדמה שהשרות בצבא, שחושף את המספרת סוף סוף לעולם ה"נורמלי" הוא הטריגר גם למצוקה שמסתיימת בקב"נית ובסעיף 21, וגם לראשית השחרור שלה מהכלא התודעתי בו גדלה וראשית הצמיחה שלה כאדם בוגר.
ולמרות הכל, עולה מדפים רבים האהבה לקיבוץ בו נולדה, והערכה למאמצים האדירים שהושקעו בהפיכתו למה שהיה בילדותה, לפחות בממד הפיזי-אסתטי, כמו גם לכוונות הטובות שעמדו מאחורי חבריו-מקימיו.
זהו רומן התבגרות רגיש ומיוחד במינו. לדעתי, קריאת חובה ליוצאי קיבוץ ולילדיהם שמבקשים להבין.
13 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רץ
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
ספר מעולה לצד הביקורת אהבתי את רגעי החסד- כמו תיאור הנוי של הקיבוץ - כיצירה מחודשת של גן העדן הציוני - בו האדם בורא סביבה חדשה המשפיעה על חייו.
את האמירה האחרונה אני מקבל כרלוונטית לאיכות חיינו כיום יותר מתמיד.
|
|
|
עמית לנדאו
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה פרפר צהוב, מיס קיפוד וכרמליטה- אציץ בסקירה.
|
|
|
כרמלה
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
עמית, תודה על הסקירה המרתקת.
הוספתי את הספר לרשימה. (אם מעניין אותך, אתה מוזמן לקרוא את הסקירות על "היה היתה", ביניהן הסקירה שלי. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
סקירה מעניינת לספר שנראה כמציג את אחד הניסויים הגדולים בבני אדם שנערכו בישראל, אשר ממחיש את הסכנה בהשתלטות האידאולוגיה על השכל הישר ועל ההתנהלות הטבעית של החיים.
הפרדת הצאצאים מהוריהם בגיל צעיר אינה אופיינית לחברה האנושית, והחסך הפסיכולוגי בילדות משאיר את חותמו לכל החיים. |
|
|
Misskipod
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
עמית לנדאו, התחלתי את היה היתה ונטשתי מהר מאוד.
הבעיה לא בסיפור עצמו, אלא בעובדה שהוא נכתב על מישהי, גיבורה אמתית שהתהלכה פה פעם בינינו והייתה קנאית לפרטיותה. יעל נאמן שהכירה אותה מעט והתבקשה על ידה שלא לחשוף אותה לתקשורת, עשתה את זה אחרי מותה וכתבה עליה ביוגרפיה, בה היא ככל הנראה ובאופן מופגן, לא רצתה להופיע. אחד הסיפורים עליה הוא שביקשה לא להשאיר אחריה מידע והשמידה חומרים כתובים והשמידה חומרים כתובים שהיו ברשותה. אני לא עדינת נפש, אבל חוסר הכבוד הבסיסי הזה כלפי מישהו שכבר לא יכול להגן על ענייניו, בתוספת התחושה שמדובר בספר צהוב, צורמים בעיני מאוד. |
|
|
עמית לנדאו
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
מיס קיפוד, לא קראתי את היה היתה, מה היה שם כל-כך נורא?
|
|
|
Misskipod
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
אהבתי את הביקורת על ספר שלא ידעתי על קיומו.
עדיין מתקשה לסלוח לה על 'היה היתה', אולי פעם כשיעבור לי, אקרא. תודה על סקירה מוצלחת. |
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה על התזכורת.
ספר מעולה. |
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה על התזכורת.
ספר מעולה. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
ספר נהדר שמצליח להמחיש טוב מכולם את הילדים שהפכו יתומים ברגע שנולדו.
|
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
מאחר ובאותו זמן קראתי את הביתה המעולה של ענברי, זה פשוט לא עמד בתחרות ונפל.
|
13 הקוראים שאהבו את הביקורת
