ביקורת ספרותית על היינו העתיד מאת יעל נאמן
ספר טוב

---

אני לא גדלתי ביחיעם. גדלתי בדימונה. הורי עזבו את יחיעם כשלוש שנים לפני שנולדתי, מרירים וכואבים. בעיקר אבי. הוא טען שהתאכזב מהמסגרת הקיבוצית -אליה הצטרף כנער יתום בן 17- המעודדת בלי להתכוון את הפרזיטיות ואינה מצליחה למגר אותה. הוא התכוון לכך, שאנשים הנוטים להתחמק ממטלותיהם יכולים לעשות זאת רק במסגרת הקיבוץ וזאת בידיעה ברורה, שמישהו כבר ימלא את מקומם ויעשה את עבודתם. ככה זה. נמאס לו להתייצב בכל בוקר להסעת הבננות של שעה 04:00 (השכמה ב-03:15 בבוקר) ולגלות שמקרב גרעין "הצעירים", הוא הופיע פחות או יותר לבד. האחד חולה, השני חולה-מדומה, השלישי נאלץ לנסוע לאנשהו...בקיצור, סחב את הכמה שנים והמשיך הלאה, לעבודה פיסית לא פחות קשה במפעל "טמפו" בירוחם, קצהה השני של הארץ, רק שכאן לפחות, עשה לביתו ולא הוטרד מחלוקת נטל הוגנת. ביחיעם נותר גרעין קשה של אנשים מדהימים, מלח הארץ במלוא מובן המילה, שהמשיך לטפח אידיאלים (מילה גסה בימינו) כמו שותפות ואחווה, כשמסביב מתרבים הקולות הטוענים כי עצם הרעיון הקיבוצי נוגד את טבע האדם.

ממה שראיתי והכרתי אני עד כה ב-39 שנותיי, סביר להניח שכמו תמיד, האמת נמצאת היכנשהו באמצע; היו וישנם כל כך הרבה דברים טובים בקיבוץ, שלמחוק את הכל במחי יד, הוא מעשה לא ראוי מבחינתי. ציניות בצד, אחרי ששכרת צימר ביחיעם מחברת הניהול החיצונית/פרטית (...) ויצאת לשוטט בסביבות המבצר הצלבני שזה מכבר נקבע כגן לאומי וגם עבור ביקור בו נגבה תשלום נאה, אינך יכול שלא לחשוב על חבורת הגיבורים שהחזיקה באומץ באתר בימי מלחמת הקוממיות -הגליל המערבי לא אמור היה להיכלל בשטחה של המדינה היהודית עפ"י ועדת החלוקה הרי- רובה שילמה על כך בחייה, כדי שטמבלים כמוני יוכלו להנות מהנוף עוצר הנשימה ומניחוחות הפריחה המרגשים... ואין זה אלא תמצית סיפורה של תחייתנו בארץ אבותנו ?...

***

יעל נאמן, ילידת קיבוץ יחיעם, עשתה מעשה שרבים מאיתנו חולמים לעשותו, אך דוחים שוב ושוב מסיבות ותירוצים שונים ומשונים, אבל בתאכלס אין לנו אומץ : היא העלתה על הכתב את כל זכרונות ילדותה וחיברה להם באופן סיסטמטי את האירועים המקבילים "בעולם הגדול", מספרי היסטוריה, גזרי עיתונים, ציטוטי שירים ועוד. תכליתו של ניסיון מעניין זה היה כנראה לחשוף לקהל הקוראים את שתי פניו של הקיבוץ - מגונן ומסתיר, שופע ומונע, מאפשר וחונק... כמו להיווכח, פעם נוספת, עד כמה קרובות זו לזו השנאה והאהבה...
נאמן מספיק 'פיירית' כדי לפרק בעדינות את האידיליה של ערש ילדותה ומגישה לנו תבשיל חדש (?) ומעניין, אותו ניתן לכנות "ציניות מלאת חמלה" : פרק "אהבת הקיבוץ לחי" מסתיים בסיפור מזעזע על השלכת בעלי חיים ממגדלים גבוהים; לתיאור חדרי הילדים בקיבוץ היא משתמשת במושגים שמעולם הכלא; "עיר החטאים", תל אביב, הופכת אצלה למקום קסום ומלא תובנות חדשות על החיים.

הדבר המרגש בספרה של נאמן הוא האפשרות של רבים מאיתנו, ילידי הארץ משנות השישים-שבעים לפחות, להזדהות עם הכתוב ולהבין 'על מה מדברים'. אני למשל, שמכיר כאמור ולכאורה בעיקר מציאות של עיר פיתוח זעיר-בורגנית, יש לי גם זכרונות נפלאים (ומנותקים לחלוטין ממלחמות ומשאר רעות חולות מסביב...) של קבלת נעליים בתקופות מוגדרות בשנה, בניית עגלות צ'וקומוקו לטוס בהן בירידות והליכות ארוכות "לקצה העולם" - בדימונה קראו לזה "ללכת להרים", סוף השטח העירוני הבנוי, למעשה.
מה שמחזיר אותי פעם נוספת לשאלת השאלות מבחינתי (וכמסתבר, גם מבחינתם של רבים ויותר טובים) : האם פעם באמת היה פה שמח ? טוב יותר ? האם ישראל דהיום היא ההגשמה המעשית של מחולליה ? האם קיבלנו אנו את מה שקיוו עבורנו וכעת כל הז"לים יכולים לנוח בשלום על משכבם ?... לגמרי לא בטוח. עוד כמה ספרים כאלה כמו "היינו העתיד" וספריו של גוטפרוינד ודומיו, ותחושה אחת בלבד תשתלט על הווייתנו : הנוסטלגיה המבאסת...

ב-נ.ב. של סקירתי וממש בשולי הנאתי מהספר, יש לי תחושה עמומה, ככה בקצה הבוהן, שמשימת ההלחמה בין המציאות הסובייקטיבית של הכותבת ובין המציאות ממש, לפחות בחלקו הראשון של הספר, יכולה הייתה לעלות מדרגה נוספת עם עורך אחר, אבל תחושות קשה להוכיח מבחינה אמפירית. עובדה שהספר ממוקם בצמרת רבי המכר זה השבוע השמיני ברציפות.

שווה קריאה ללא ספק.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על היינו העתיד