“אז ככה,

כשאנחנו קוראים יצירת מופת, לא תמיד זה כרוך בקריאה סוחפת, או בצפייה לבאות, ולא תמיד התחושה היא שממש אי אפשר להניח לספר. בדרך כלל יצירת מופת נקראת בכובד ראש. בקצב שונה. כל משפט בה דורש עיבוד והכלה, ולא כך עם ספרים מהסוג האחר. ספרים שמספרים סיפור-סוחף כובש מסתורי, שיש בו קורטוב של מתח. והכותר הזה הוא מן הסוג האחר. ספר שכתוב טוב, על ידי סופרת שבהחלט יודעת לספר סיפור. כזה שמשתף אותנו בעולם לא מוכר,
במאה אחרת, במערך חיים שונה.

הניו-יורק טיימס העמיד אותו ברשימת רבי המכר שלו באותה השנה שהוא יצא 2014, וזה הזמן למעשה שהכותר שוהה ומחכה בנחת על המדף שלי.

רבותי, נהניתי מכל רגע. מזה זמן לא זכורה לי נטיית לב כה חזקה לקריאה בכל מצב ובכל עת, מבלי להניח לרגע לספר אפילו בשעת אכילה...וכבר רכשתי את הספר הנוסף של אותה הסופרת "המוזה" ואני כבר מצפה לאותה עוצמת חוויה ...

ג'סי ברטון היא ילידת 1982, בוגרת אוקספורד שגם עבדה כשחקנית ועורכת דין בלונדון.

הספר כתוב היטב , את זה כבר אמרתי, ומעורר מחשבה. העלילה מתרחשת באמסטרדם ב- 1686-87 והוא נכתב בהשראת בית מיניאטורי מהמאה ה-17 שהיה שייך לאישה בשם פטרונלה אורטמן אשר מוצג במוזסיאון ריסקמוזיאום. בסיומו הרהרתי על נושאים כמו תאוות בצע וכוח, אהבת מותרות ותענוגות ועל הזמנים בהם אוכלוסייה שלמה חיה בצללים שבין שקר לאמת.
נעשה כאן תחקיר מקיף ועמוק וברטון בקיאה בחיים הכלכליים בעיר במאה שעליה היא כותבת. זה סוג של טלנובלה משובחת שיש בה הכל מכל. כולל רבדים עמוקים ומחשבה רבה. בקיצור : מי שאהב את "צילה של הרוח", קרוב לוודאי יאהב גם את הכותר הזה.

סופ"ש נעים לכולם .”

“נניח שהייתי רוצה להרים סדנת כתיבה "אחרת" (קחו את זה בערבון מוגבל. אין לי מושג איך נראית סדנת כתיבה "רגילה") הייתי פורשת לפני המשתתפים כמה פרטים שאינם מוכרים להם מחיי היומיום, ומבקשת שיכתבו עליהם סיפור. למשל - אמסטרדם של המאה ה 17, דת קאלויניסטית חמורה, המסחר הוא האלוהים הרשמי, הכסף הוא כלי הקודש. האזרחים מדורגים על פי עושרם בסדר יורד. נשים, כמובן, אינן נחשבות אלא כמי שיביאו צאצאים שימשיכו את מסורת המסחר של אבותיהם. חיי החברה מוכתבים מצורכי המסחר. מערכת ענישה שמזכירה את האינקוויזיציה - תאי מאסר, מכשירי עינויים, וגזרי דין של מיתות משונות. התרגיל הוא לכתוב סיפור בו ישולבו כל הפרטים שמניתי ועוד כמה.

ג'סי ברטון כתבה סיפור הכולל את הפרטים האלה וסיפורה הפך רב-מכר של הניו יורק טיימס. פעמים רבות אני תוהה על הסיבות שהפכו ספר מסויים לרב מכר כזה. במקרה הזה אני חושבת שהסיבות הן הרגשת הנחיתות המובנית של אמריקאים בפני תרבות אירופית עתיקה ו"תרבותית" וגם, אולי, סוג של הזדהות: אומת הסוחרים האמריקאית מצדיעה להורתה הסמלית - ומסכימה עם סמלי האריסטוקרטיה המשותפים - כסף, מסחר מוצלח וגם דת.

רבים הצביעו על כך שהתחקיר ההיסטורי שעשתה ברטון הוא מפורט ומקיף. הבעיה היא שרקע היסטורי - מדוייק ככל שיהיה - אינו יכול לחפות על סיפור מרושל ובלתי מתקבל על הדעת, כמו הסיפור הזה. (פטרו)נלה אורטמן מגיעה מהכפר לעיר להית אשתו של סוחר עשיר, ונקלעת למצבים בלתי ברורים כשבעלה בעיקר נעדר, וכשהוא נמצא הוא בעיקר מתרחק ממנה. גיסתה משתררת עליה, המשרתת מתחצפת אליה, הכומר מסתכל עליה בעין עקומה... מכירים את הסיפור הזה. בעלה נותן לה מתנה בית בובות (!) שהיא צריכה לרהט ולקשט כדי להתאמן לנהל את ביתה. ומכאן והלאה הסיפור הולך למחוזות הזויים ממש.

זה לא שהספר גרוע ממש. אפשר לקרוא אותו, הכתיבה טובה, לעתים - לא קרובות מדי - הוא מעניין. למי שמתעניין בהיסטוריה עטופה בסיפורים - זה פיתרון מסויים, למרות שוויקיפדיה עושה את זה לא רע ולא צריכה 414 עמודים בשביל זה. הוא הזכיר לי את "סוחר הקפה" שגם הוא סיפר את סיפור הולנד החריגה במדינות, בה אתה לא מוכרח להיולד למעמד הנכון. אם יש לך כישרון ותעוזה ותצליח להתעשר - כולם יכבדו אותך. וההפך, כמובן. אם זו לא דמוקרטיה, אני לא יודעת מה כן.”

“אני אוהבת חפצים קטנטנים. בילדותי הייתה לי מערכת של כלים פיצפונים להגשת קפה. אמנם אני קיבלתי אותם במתנה, כבר לא זוכרת מי נתן, אבל הם היו יקרי ערך ומיד הושמו במזנון בסלון יחד עם כלי הפורצלן, כלי הכסף והבדולח. ולי אסור היה לשחק בהם אלא לראותם בלבד דרך הזכוכית המבריקה של המזנון, שגם עליה אסור היה להניח כפות ידיים ולהשאיר טביעות אצבעות שמנוניות. "בספר "נוריקו סן הילדה מיפן" מאפשרים לנוריקו להוציא את מערכת הפורצלן כאשר מגיעה לבקר אותה אווה. ואני כל כך התקנאתי בה. לכן, כאשר הורי היו יוצאים לבלות ואחרי שאחי הקטן היה נרדם, בזהירות ובשקט הייתי מוציאה אותם. ממלאה קפה בקנקן 'הגדול', חלב 'בקטן', ויושבת ובארשת חשיבות מוזגת לי קפה בחלב כמו אחת הגבירות בבתי הקפה שבאלנבי או ברחוב בן יהודה.

באחד מימי ההולדת קיבלה בתי בית מיניאטורות כזה שנראה כמו תמונה של בית ומחולק לריבועים קטנים ובכל אחד מהם מניחים דמות קטנטונת. להפתעתי כשראתה אמי אותו היא נתנה לבתי את מערכת כלי הקפה הקטנטנים, שעברו מנכדה אחת לשנייה במשפחה.

גם נלה, גיבורת הספר "המיניאטורות' הופתעה ממתנת החתונה שנתן לה בעלה יוהנס כאשר היא עברה לגור אתו באמסטרדם. בית בובות בגודל של ארון ובדמות ביתם. היא מזמינה אצל אמן שהיא לא מכירה ולא פוגשת מיניאטורות למלא את עולמה ולמלא את ביתה החדש, הזר המרוחק והמנוכר לה.

המיניאטורות, שאת חלקן היא מקבלת מבלי שהזמינה אותן מגלות לה סודות ויוצרות סודות אחרים. נלה, בת השמונה עשרה מנסה לפענח את העולם החדש אליו נקלעה. להבין את מערכות היחסים בין האנשים, ולנסות לשנות בדרכה את מהלך החיים אליהם נקלעה. כל זאת על רקע החיים באמסטרדם של המאה השבע עשרה. הריחות, טעמי המאכלים, התלבושות, האירועים וההתנהלות היומיומית עולים חיים בין דפי הספר תוך כדי שהעלילה מתקדמת. האם לדמויות הקטנות יש השפעה על חייה?

ולי במטבח בארון העליון מאחורי שקיות האורז והסוכר, יש צנצנת אחת שאני מחביאה ובתוכה כל מיני יצורים קטנטנים, יש שם בובות, וחתולים חזירונים ודובונים, שאני אוספת כבר המון שנים. חלקם ממשחקים שהיו לילדי, חלקם מפורצלן, חלקם מפלסטיק, חלקם מעץ, וחלקם כל כך קטנים שאי אפשר לראות את הפרטים שעליהם בעין בלתי מזויינת אלא רק לחוש אותם בקצות האצבעות ולתת לדמיון לעוף.”

“ספר מקסים. אמסטרדם, סתיו 1686, נלה אורטמן בת השמונה-עשרה מתדפקת על דלתו של אחד הבתים המפוארים
באמסטרדם, היא נערה כפרית ענייה שנישאה זה עתה לסוחר הנודע יוהנס בראנדט בן שלושים ותשע והגיעה לביתו
כדי להתחיל בחיים חדשים כרעייתו. בבית היא פוגשת את אחותו של יוהנס, מרין, את המשרתת קורנליה והמשרת אוטו.
הבית אפוף סודות ומסתורין. יוהנס מעניק לרעייתו בית בובות בגודל ארון, שהוא העתק מדויק של ביתם וממליץ
לה למלא אותו ברהיטים קטנים ובבובות, כדי שישמש לה לתעסוקה.
מהר מאוד נלה מבינה שבעלה אינו מה שהיא קיוותה או ציפתה. בפועל היא בקושי נפגשת עם בעלה והוא נמנע מכל מגע עמה.
הסופרת מיטיבה לתאר את התקופה, המאה ה-17, את חיי הסוחרים באותה תקופה, גילדות, הבדלי המעמדות, איסורים ועונשים.
ספר מרתק.”