ביקורת ספרותית על היינו העתיד מאת יעל נאמן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 13 בפברואר, 2018
ע"י רויטל ק.


מה חשבתם על הקיבוץ בילדותכם?
אני לא זוכרת שהרעיון של בית ילדים היה נראה לי מוזר או מזעזע.
כמו הרבה רעיונות אחרים, שבילדות אנחנו מקבלים אותם בטבעיות והשנים, במקום שיהפכו אותם להרגל, למובנים מאליהם, הופכות אותם לזרים ובלתי נתפסים.
"שמונה בעקבות אחד" הציג את הקיבוץ כקייטנה אחת גדולה, בה הילדים פטורים מנדנודיהם המיותרים של המבוגרים, מה שהשתלב בפנטזיה שמציג הספר, פנטזיה של חבורת ילדים נועזת שיוצאת לפעולות מסעירות.
גם "דפי תמר", למיטב זכרוני, לא חרץ ספקות בתמונה האידילית. ואילו "הילד משמה" קיבל את הלינה המשותפת כמובנת מאליה.
היה זה דווקא "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" שגרם לי לחשוב שאולי גן העדן הזה פחות קסום מכפי שהוצג לי בספרים אחרים.
ספר הילדות הזה, שהיה אהוב עלי מאוד, גרם לי להבין כבר בגיל צעיר, שלעולם לא הייתי יכולה להיות מאושרת בקיבוץ. לא הייתי יכולה להיות אחת מה"נוריתיות" או ה"יעליות" הגבוהות והיפות.
הייתי מוצאת את עצמי בתפקיד חנהל'ה. חולמנית, בוכה בקלות, אחרת. לא משתלבת.
ובלי בית לברוח אליו בסוף היום.

"עצי ובלתי קריא" הגדיר מחשבות את הספר הזה, ואני כבר הכנתי את עצמי לקריאה קשה. קריאה שבה צריך קצת להכריח את עצמי, לקרוא דף ביומיים, להתלבט אם להמשיך או לעזוב.
אלא שבפועל, נשאבתי אל הספר הזה מהרגע הראשון. שקעתי פנימה והרמתי את הראש לנשום אויר רק כעבור כמה שעות, כשסיימתי אותו.

זה ספר שקשה להגדיר אותו. קצת אוטוביוגרפי, קצת היסטורי, הרבה מטלטל.
בפתיחת הספר מתואר מבצר יחיעם, הסמוך לקיבוץ. מתוארת הצמחיה בקיבוץ, ייחודית, צבעונית, פראית.
תיאורים שמכניסים את הקורא למין אווירה מכושפת, טירות, יערות, עברנו לארץ אחרת. יקום מקביל.
ובאמת, נאמן מתארת את הילדות בקיבוץ כמעין יקום מקביל. ילדים מקיבוצים שונים חולקים את אותן חוויות, אותה ילדות, משקפים אחד לשני את קורות חייהם במעגל סגור וללא יציאה. זר לא יבין זאת.
לשון הרבים שבה כותבת נאמן, מכניסה אותנו לעולם הצפוף, נטול הפרטיות של ילדי הקיבוץ. עולם של קהות חושים. אי אפשר להבדיל בין חוויות שקרו לך לאלו שקרו לשכנך לחדר, אי אפשר לזהות את הרגשות שלך עצמך, כי בשביל רגשות - צריך להיות אדם שלם. נפרד מאחרים, דובר בגוף ראשון יחיד.
אין כאן ולו שמץ מהחוויה של "חנהל'ה חלמננל'ה" מקרשינדו. אין כאן את כאב היחיד הלא משתלב.
יש כאן את הכאב של מי שדווקא כן השתלב, כן הסתדר עם כולם, היה כמו כולם, הותך למקשה אחת עם כולם, ולא היה בטוח איך לצאת משם.

קשה שלא להשוות את הספר עם "הביתה" של אסף ענברי.
נכון, מדובר בספרים שונים מאוד.
ענברי כתב ספר אפי, ספר על ההיסטוריה של הקיבוץ מאז הקמתו עד ימינו.
אבל גם נאמן, שכתבה ספר אישי יותר, שמתמקד בהווה, לא היתה יכולה שלא לעסוק גם בהיסטוריה, בעבר ההרואי, במיתוס הקמת הקיבוץ.
נראה שבשניהם נצרבה ההיסטוריה הזו, כחלק מהסיפור של הקיבוץ ועל כן - חלק מהסיפור שלהם.
שניהם מצאו דרכים עקיפות לדבר על חוויות אישיות.
נאמן מרבה להשתמש בגוף ראשון, לשון רבים.
ענברי, בפסקאות המעטות בהן הוא מתאר חוויות אישיות, משתמש בגוף שני, לשון יחיד.
המוטיבציה שונה: ענברי בחר לספר את הסיפור הגדול, להימנע מסיפורים אישיים. נאמן רצתה ככל הנראה לבטא את צורת החיים הזו, בה היחיד אינו יכול להפריד בין עצמו ובין הקבוצה.
ועדיין, משותף לשניהם הוא החיפוש אחר דרך לשונית אחרת לספר את הסיפור האישי.
משותפת להם גם דרך הסיפור שאינה מתלוננת או מאשימה. הם מספרים את מה שהיה, כל אחד מהם בשפתו הייחודית והיפהפיה, נותנים לקורא להסיק מסקנות.

בשולי הדברים, עלה בה תוך כדי הקריאה הרהור, שמאחר ורבים מילדי הקיבוץ, כך נראה, היו דור שני לשואה - אולי חלק מהמרחק הרגשי מההורים קשור גם בחוויה הזו. הפחד מנאצים חוזר במספר מקומות לאורך הספר.
ככל שהלינה המשותפת נראית לי ניסוי הזוי ואומלל, אני לא יכולה שלא לחשוב שלחלק מהילדים האלה היתה צפויה ילדות מצולקת גם לו גדלו יחד עם הוריהם, כדור שני.
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רויטל ק. (לפני 8 חודשים)
תודה זרש קרש. לגמרי מסכימה.
זרש קרש (לפני 8 חודשים)
שלום ותודה לכולם על הדיון המענין.

מחשבות - מבינה את התחושה וממליצה על תקופת צינון. גם אני נהניתי מאוד מ"הביתה" הכל כך מוצלח של ענברי. אבל, ויש אבל, שווה להצטנן בעונג בספרים אחרים, ובעיני, לא לוותר על "היינו העתיד", שחרף כל הדמיון וההשוואות לשיח הקיבוצניקים אצל ענברי, הוא גם שונה מאוד וזקוק למרחב אחר - כך לפחות אני הרגשתי - כדי לתת לו את המקום הראוי לו. וראוי לו.
רץ (לפני 9 חודשים)
אני אהבתי גם את ענברי וגם את הספר של נאמן - יש בו תיאורי טבע המשולבים בגיבוריו של הקיבוץ שרבים מהם כל כך שונים מהסטריאוטיפים של קיבוצניקים רגילים
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
פפריקה, נכון. הוא מדבר עליהם, אבל לא יותר מדי מאתגר אותם.
וגם כשכן, חמק ממני כילדה.
כילדה, ראיתי את הסוף הטוב: המשברים עוברים, כולם מתגברים...
סקאוט (לפני 9 חודשים)
מקלחות משותפות עם בנים ובנות או בני אותו מין? כי בספר שלקחתי מהספרייה מתוארת מקלחת משותפת של בנים
פַּפְּרִיקָה (לפני 9 חודשים)
מעניין. אהבתי את "הביתה" מאוד, וגם על זה שמעתי דברים טובים.
"הילד משמה" דווקא מדבר - אמנם לא על הלינה המשותפת - אבל על היעדר הפרטיות, על המקלחות המשותפות, על השוויון הקדוש...
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
מסכימה לגמרי עמיחי, ואין בכלל ספק שהיה לזה מחיר כבד.
אבל אני חושבת שהיא מציגה את הדברים באופן הוגן, ולא בהפניית אצבע מאשימה.
הכוונות היו טובות... גם אם זה ממש לא הספיק.
עמיחי (לפני 9 חודשים)
רויטל, אני מסכים שאין שום "סגירת חשבון" ו/או בכיינות אצל נאמן, אבל לדעתי היא בהחלט ניסתה להראות את המחיר הנפשי הכבד שהיא שילמה מחוץ לקיבוץ, ונדמה לי שזה ברור למדי שהיא תולה את המחיר הזה במבנה החברתי ההדוק של הקיבוץ בכלל וחברת הילדים בפרט וההשלכות הרגשיות שלהם עליה.
וונדי פן, אולי סוד קסמו של הקיבוץ אצל אלה שלא גדלו בו (כלומר רובנו) הוא בחיים האלטרנטיביים שהוא הציע, שעוררו סקרנות, כמיהה, חמדה, התפעלות, נוסטלגיה, פליאה, הרפתקנות, וכנראה שגם קמצוץ קנאה.
אצלי מעורר כל מפגש עם כל קיבוץ את השאלות - מה היה קורה לי אם הייתי גדל כאן? האם אני רוצה לגור כאן היום? האם אני מסוגל?
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
תובנות מעניינות וונדי פן.
אף פעם לא הייתי באף אחד מהקצוות:)
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
תודה בת-יה
האמת היא שגם ענברי וגם נאמן לא ממש פותחים תיבת פנדורה. הם לא משדרים שהם באו "לסגור חשבון" ולבכות על העוול שעשו להם.
שניהם יודעים גם למצוא יופי בחוויית הילדות שלהם.
וונדי פן (לפני 9 חודשים)
רוב הסיכויים שרובנו חיים במקומות כמו חיפה/תל אביב, אולי בגלל זה לקרוא על משהו אחר וחריג כל כך בנוף הקפיטליסטי (לא בהכרח בהקשר רע) של היום, זה הרבה יותר מעניין! אפילו מי שגר היום בקיבוץ (אני! אני!) אין זה דומה לקיבוץ ההוא עם הבית ילדים וכל הנוריתיות והיעל


מה גם שחלק מהכיף בלקרוא על קיבוץ זה התחושות המוזרות האלו של "היי זה שלנו זה הכי ישראלי שיש, הלוואי והייתי קיבוצניק" בשילוב עם "מי אלה ההזויים המתנשאים האלה, שונא קיבוצניקים" אני בעצמי חיה בין שתי הקצוות האלו, פעם ככה פעם ככה.
מחשבות (לפני 9 חודשים)
לא יודע של מי היה רעיון לינת הילדים, אבל הוא חשב על זה כשעצמו לא הצליח לישון בשקט. משהוצאו הילדים מהבית, ההורים ישנו והיו חזקים למחרת לעבודת השדה. והילדים, טוב הם עדיין חלשים ולא יכולים להתלונן.
הספר של ענברי מרשים.
סקאוט (לפני 9 חודשים)
נעמי- אל תחושי נבוכה. גם אני לא הכרתי אותם עד לפני מספר חודשים.. ילדותי נסבה על קריאת ספרי ג'ינג'י וגלילה רון פדר באופן כללי, קלאסיקות שונות כמו אן שירלי, ג'יין אייר, נשים קטנות ועוד..

בת-יה (לפני 9 חודשים)
רויטל ק. תודה. מהפעם הראשונה ששמעתי על הקיבוץ (הייתי בת - 4 למיטב זיכרוני) הבנתי שמדובר במקום מאוד לא נעים - בלשון המעטה.
מקום שבו נשללות זכויות הפרט. מקום שמנצל כל הזמן את החלשים, את אלה שלא יודעים לצעוק את רצונם. ומקום שבו ילדים בוכים בלילות ואף אחד לא ניגש אליהם כי שומרת הלילה האחת, שכל היום עבדה בשדה, למשל, עסוקה באותו זמן בטיפול בילד אחר. הבעיה היא שאנשי הקיבוצים היו אלה שדאגו לספר לנו כל הזמן על שהם שוכנים באידיליה. והנה, הגיע הדור השלישי, ופתח את תיבת פנדורה מבפנים. הגיע הזמן ותודה להם.


רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
אז מה קראת כילדה, נעמי?
נעמי (לפני 9 חודשים)
אני לא מכירה אף ספר מאלו שהזכרת, אבוי.
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
תודה yaelhar
לא ניסיתי להשוות בין בית ילדים לבית ההורים, כשההורים הם דור שני.
רק ציינתי ש*חלק* מהניכור הרגשי במקרה הספציפי של הספר הזה, יכול לנבוע לא רק מחוויית בית הילדים אלא גם מהיותם של ההורים ניצולי שואה.
זה לא אומר שלגדול כדור שני משתווה ללגדול בבית ילדים (אמא שלי, למשל, היא דור שני והיתה לה ילדות מאושרת ועטופה, בסך הכל), או שהיה עדיף לילדים לגדול בבית ילדים מאשר בבית ההורים.
רק שמי שהוא גם וגם - ככל הנראה לא יוכל להפריד את חוויית הילדות שלו ולשרטט קו ברור מה נובע ממה.
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
זה נראה לי טבעי, עמיחי.
הניסוי הגדול שנערך בקיבוץ מרתק אותנו... יותר מאשר חוויות עירוניות שמוכרות לרובנו, כך או אחרת.
חוץ מזה, מדובר בשני ספרים מצויינים:)
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
תודה סקאוט. לפחות חלק מספרי הילדים נכתבו בתקופה שבה האמינו שמדובר בחוויה חיובית עבור הילדים.
אני לא חושבת שימימה אבידר-טשרנוביץ' ניסתה לרכך את המציאות עבור ילדים ב"שמונה בעקבות אחד". אני חושבת כשהיא כתבה שנורא כיף לילדים לגדול ככה, היא האמינה בזה.
yaelhar (לפני 9 חודשים)
יופי של ביקורת לספר שהרשים אותי מאד.
היכרתי קיבוצים וילדים שגדלו בבית ילדים וכמוך זה לא נראה לי נורא - להפך, אולי.

כמוך גם לדעתי אין משמעות לזרם האידיאולוגי של הקיבוץ - היכרתי כאלה וכאלה, ובסופו של דבר הם היו היינו הך.

יכולתי לשפוט את התוצאה של החינוך הקיבוצי הזה רק כשבגרתי ו"קיבוץ" לא נראה לי קייטנה בכלל. וההשוואה בין בית ילדים לבית ההורים לגבי "דור שני" אינה תופסת. אלה שגדלו בחינוך הקיבוצי היו דור שני ו ג ם חיו במין "אנחנו" שזו פגיעה כפולה, במיוחד לרגישים.
עמיחי (לפני 9 חודשים)
רויטל, לא התכוונתי מבחינה ספרותית. התכוונתי לשוני החינוכי ולנוקשות האידאולוגית, והתוצאות בשטח (וגם בספרות) שנגזרו מכך.

את יודעת, זה מעניין, לאורך השנים נכתבו כל כך הרבה ספרים מהווי החיים בקיבוץ - למבוגרים ולילדים. והנה, כשתת-הז'אנר הזה החל לדעוך אט אט, פתאום הופיעו שני ספרים כאלה שכבשו (בצדק) את לבבות הקוראים, רבים משווים ביניהם, ושוב כולם נזכרים בקיבוץ. קשה לדמיין ששני ספרים שהיו יוצאים בסמיכות והיו עוסקים בחיפה, נניח, ואפילו לא תל אביב, היו מעוררים סוג כזה של ענין. אולי אולי רק ירושלים, וגם בזה אני לא בטוח.
סקאוט (לפני 9 חודשים)
יפה מאוד! נשמע ספר מרתק! לאחרונה אני קוראת לא מעט ספרים שמתרחשים בקיבוץ, ככה שהספר הזה יתאים בדיוק. רויטל, לא רק הלינה המשותפת, אלא גם המקלחות המשותפות.

ואני חושבת שבספרי הילדים הקיבוץ הוצג גאידיאל מרכזי וחלומי כי אלה ספרי ילדים ופעמים רבות ספרי ילדים הם מרוככים, לא חושפים את התמונה במלואה.

ואל דאגה, גם אני חושבת שלא הייתי מסתדרת בקיבוץ. כייף לקרוא עליו כי זו דרך חיים שונה ממה שגדלנו עליו.
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
תודה עמיחי.
מודה ומתוודה: השוני שציינת לא אומר לי הרבה, ולא רואה איך הוא משפיע מבחינה ספרותית.
שונרא החתול (לפני 9 חודשים)
במילה אחת: הרפתקאות. ילדי הקיבוץ תמיד נראו לי כילדים עם שלל הרפתקאות. וגם ילדים שחיים חיי טבע עשירים עם פרות, כבשים, עיזים, סוסים, תיישים, תרנגולות. כל זה היה לפני שהבנתי שחיי הטבע העשירים של הילדים הם חיי סבל וגיהינום לבעלי החיים.
עמיחי (לפני 9 חודשים)
ספר נפלא. לדעתי הוא גם חשוב מאד. וכל זה ללא קשר הכרחי לנפלאות (בשורוק) ולחשיבות של "הביתה" של ענברי.
רויטל, לא ציינת עוד הבדל חשוב בין "הביתה" ל"היינו העתיד" - הראשון עוסק בקיבוץ של התק"ם / תנועת העבודה הא"י, ואילו יעל נאמן כותבת על קיבוץ של "השומר הצעיר" / מפ"ם.
רויטל ק. (לפני 9 חודשים)
כמו שראית מחשבות, ציטטתי אותך.
אני, כמובן, חושבת אחרת.
בעיני הכתיבה שלה נהדרת וסוחפת.
מחשבות (לפני 9 חודשים)
לרוע מזלה של נאמן, את ספרה ניסיתי לקרוא זמן קצר לאחר קריאת הביתה המהמם של ענברי, שאת כתיבתו הנהדרת אני מכיר מעיתון הארץ. עצי ובלתי קריא.
ענברי הוא כותב עם שפע הומור דקיק ואינטליגנטי. כמוהו כן מאיר שלו. אין רבים כמותם.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ