“בשבע השנים האחרונות, לפני מותה, בראש השנה האחרון, נהגתי לפקוד את סבתי לביקור של שעתיים – שלוש בכל יום ראשון בבוקר עת הייתה המטפלת שלה יוצאת ליום חופש. בכל פעם שנכנסתי למטבח דרך הדלת האחורית היישר מהחצר, הייתה היא נוזפת בי על איחורי. לא היו עוזרים לי טיעוני, שהיה עליי להוציא את ילדיי לבתי הספר ולנסוע דרך כל הפקקים של השרון ואלא של כביש 4 בואכה חולון. היא בשלה, שקמה מוקדם מאוד בבוקר, שהמטפלת יצאה אף היא מוקדם והיא נותרה לבד בבית.

נהגתי לקחת אותה לטיולים ברחבי העיר הגדולה, לה הפכה חולון בעשורים האחרונים. והיא שיותר משבעים שנה חיה בעיר הזאת הייתה נפעמת מכל המקומות הלא מוכרים לה. במיוחד הפארקים וגני הסיפור, שפקדנו בכל ביקור שלי בעיר. היינו מטיילות בשבילים המוצלים בקיץ ומחפשות את הספסלים עם השמש בחורף. צועדות מעדנות או יושבות וסבתא הייתה מספרת. המון סיפורים היו לסבתא, ובכולם עבר דוק של עצבות – דוק של בדידות נוראית.

הספר 'אמא של ג'ניס' אף הוא נגוע בדוק הזה של הבדידות. תחושה עמוקה של היות האדם לבדו למרות מי שנמצא סביבו. הלבד הוא מוקד הקיום, שמדי פעם נקטע על ידי פגישות עם אנשים שונים. אין זה חשוב אם לאדם יש משפחה או שננטש על ידי משפחתו. כמאמר השיר:
" לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא "
(נתן זך).
יחד עם זה בספר מצויה תחושה חזקה מאוד של רצונו של כל אדם ואדם להשתייכות. רצון עז וחזק, לעיתים נואש, למצוא נפש אחרת לחלוק איתה את רגעי הבדידות. ואת כל מה שכל אחד עושה בכל יום ובכל שעה של חיינו כדי לברוח מהבדידות וכדי למצוא רגעים בודדים של אושר.

סבתא שלי התייתמה מאב בגיל ארבע. אימה נישאה שנית ועברה לעיר רחוקה. רכוש המשפחה הולאם בעקבות המהפיכה ברוסיה. וסבתי נלקחה על ידי סבתה לארץ ישראל. בארץ היא גרה בירושלים בבית, שסבתה בנתה, ונלקח משום, שהמשכנתא לא שולמה בזמן. עברה לתל אביב. ונישאה בגיל שבע עשרה. בסביבות גיל שלושים והיא אם לשלושה ילדים היא עברה להתגורר בחולון, שהייתה בראשית הקמתה. נולדו לה נכדים ונינים. היא חיה עם סבי שנים ארוכות ונפטרה בגיל תשעים ושבע.

ועדיין, בכל פעם שנפרדתי מעליה היא הייתה מזכירה לי, שלא אשכח לבוא בשבוע הבא ושלא אאחר, שהרי אני יודעת שהיא מרגישה....... כל כך לבד.”

“אתחיל בהתנצלות. לא אהבתי את הספר. סליחה (במידה והסופרת שעמלה על כתיבתו קוראת מילים אלה...)

ואלה דעותיי בעניין הספר שלא הייתי מרוצה ממנו, אבל בכ"ז סיימתי אותו :
ההיכרות עם הדמויות הייתה שטחית; העלילה לא הייתה מובנת ממש עד עמ' 90 בערך וגם מנקודה זו נשארו פרטים לא ברורים ופתוחים; מבנה הספר היה לקוי - היה אפשר לצמצם בתיאורים, לפרט בתחומים מסויימים וכן היו מקטעים ארוכים ומפורטים של פרטים טפלים (כמו מרדף אחרי זבוב); היו מעברים בין זמנים שאם אני יכולה לתאר מה שהרגשתי - כאילו היו שלושה מעגלי זמן כלליים והפוקוס הרב שניתן על אחד מהם היה נראה בדיעבד כמיותר, גדוש בתאורים שלא היה בהם טעם להמשך העלילה הכללית.

בקיצור לא אהבתי ולא ממליצה.”

“לפני הביקורת אני חייבת להגיד שאת הספר הזה נתנה לי אותו אשה מקסימה שהכרתי לפני מספר חודשים בפארק הכלבים. יצא לנו לשוחח על כל מיני נושאים ובין היתר על חמותי שהייתה אשה גדולה מהחיים ועל אבא שלי שהוא אניקו גיבורת הספר ממין זכר. לכן היא הביאה לי את הספר "אמא של ג'ניס" שהוא מאסט לכל מי שחי בשכונה עם כל מיני דמויות מעניינות ומתגעגע לילדות/בגרות.
אניקו אשה אצילת נפש ומלאת חוכמת חיים אשר שרדה את התופת בשואה הקימה משפחה עלתה לארץ וכאן היא דאגה לכל העולם ואשתו.אשה מדהימה זו נכנסת באיזשהו שלב לחייה של רחל אשה שנולדה עם נקודת פתיחה גרועה לחיים (בת לזונה ונכדה לקבצנית) התגלגלה במשפחות אומנות ונטולת אהבה וחום אנושי.
מיום שהכירה את אניקו קיבלה את כל מה שלא היה בחייה - אהבה, חיבוק וחום אנושי.אניקו אשה דומיננטית שנגעה עזרה ותמכה בכל אחד ואחד בשכונה אפילו כשחלתה במחלה סופנית נשארה אופטימית עד הסוף ובמקום לדאוג לעצמה היא המשיכה לדאוג למשפחתה ולארגן אותם ליום שאחרי מותה. היא כל-כך אהבה את רחל שאפילו בנשימות האחרונות שלה דאגה לסידורים לפתיחת חיים חדשים לרחל.
כשקוראים ספר נפלא זה חשים את עוצמתה של אשה הזו וכל אחד מייחל שתהיה סביבו דמות נהדרת כזו.
הייתי מסכמת את הספר במשפטו של הבעל שם-טוב "מעט אור דוחה הרבה מן החושך".”

“רומן מפתיע באופטימיות שבו.
סיפורה של רחל הגיבורה היוצאת לאויר העולם עם תנאי פתיחה אפסיים ואת ילדותה והתבגרותה מלווים אומללות, בדידות, העדר אהבת אם והעדר התייחסות בכלל.
נקודות האור בחייה הן המפגשים עם אניקו (אמא של ג'ניס),
אותה אישה נדיבת נפש וחמה המעודדת אותה לקחת את חייה בשתי ידיה ולהעניק לעצמה התחלה חדשה , טובה יותר.

רומן סוחף ומלא דמויות העוטפות את רחל עד לסיום
שמעניק לנו, הקוראים, תחושה של עולם נפלא המחכה לנו מעבר לפינה.”