ביקורת ספרותית על היינו העתיד מאת יעל נאמן
ספר מעולה

---

כשהייתי ילדה חלמתי לגור בקיבוץ. מעולם לא ביקרתי בכזה. הידיעות שלי על הקיבוץ התבססו על שני מקורות עיקריים: ספרי "דפי תמר" של דבורה עומר שקראתי בהם שוב ושוב, וסיפורים ששמעתי מאחת הילדות בשכונה, שהיו לה קרובים בקיבוץ, ולכן נפל בחלקה המזל להתארח בקיבוץ בחופשות הקיץ. היא סיפרה לנו על בריכה שאפשר לטבול בה מתי שמתחשק, ועל קיוסק שניתן לקחת ממנו ארטיקים מבלי לשלם. בעיני הילדה שהייתי, ששיחקה בחצרות צפופות מטולאות אספלט, זה נשמע כמו חלום.
לא עברו שנים רבות לפני שהבנתי שהידיעות שלי על הקיבוץ היו מוגבלות ביותר, אבל תמיד נשארה בי סקרנות גדולה בכל הקשור לדרך החיים הזו. הספר של יעל נאמן נותן הצצה ריאליסטית וחשופה אל החיים בקיבוץ, שהיה עבורי מעבר לחומות.

נאמן מתארת בלי פאתוס, עם הרבה פרטים קטנים של יום יום אבל כמעט בלי תיאור רגשות – את החיים בקיבוץ בשנות ה -60 ו ה-70 של המאה הקודמת. הדברים מובאים כמו שהם נחוו על ידיה – כמעט בלי נימה של שיפוטיות. דווקא בשל כך הם מעוררים בקורא מחשבות ותחושות רבות. כך, למשל, מתוארים כמעט בדרך אגב מקרים מטרידים ממש – הסנדלר שהיה מכין את נעלי הילדים בקיבוץ ואגב כך מועך את ירכיהם. המטפלות שהיו מכריחות לאכול, נועצות ציפורניים בזרועות ואף מטלטלות. נאמן הבוגרת מגלה הבנה כלפי אותן מטפלות: "המטפלות היו כלואות שם ביחד איתנו בתוך אותה השיטה. ספק אסירות, ספק סוהרות. מאז ימי הקומונות הראשונות, עוד לפני הקיבוצים תמיד מצאו את עצמן החברות מסודרות ומסדרות את עצמן לעבודה במטבח, במכבסה ובבתי הילדים. לייעל את העבודה של המשק כולו, לא להפריע לגברים היצרנים בשדות".

באותו אופן מרוחק מעט מתוארות חוויות ההתבגרות: אם בגילאי הילדות חיו הילדים לצד המבוגרים, כמו בשני כוכבי לכת נפרדים, הרי שמהגיעם לגיל 12 ההפרדה הופכת קיצונית עוד יותר: הם נשלחים למוסד חינוכי (המכונה "המוסד") שנמצא סמוך לקיבוץ אחר, אבל לא בשטחו. החל מהשעה 15:00 בכל יום לא נותרים מבוגרים במוסד, והנערים מתנהלים שם לפי ראות עיניהם. אומנם המסר הוא שהם בוגרים וסומכים עליהם, אבל ברור שהם לא תמיד מתנהגים בהתאם לציפיות. בהדרגה הם גם הולכים ושומטים מעליהם את עול הלימודים. לפי התפיסה הקיבוצית הלימודים אינם חובה. למי שכל חייהם מתנהלים תחת רגש חובה כמעט מצמית, דווקא השנים במוסד מהוות הזדמנות נדירה למעט חופש ובטלה. את מצוקות הנעורים, הבלבול, שינויי מצב הרוח והאהבות הנכזבות מתארת נאמן כמעט כמו עיתונאית מסקרת - אבל הדיווח העיתונאי לא מטשטש את עוצמת הרגש והכאב.

מעל הכל מרחפת כל הזמן "השיטה" – זו שמקדשת את העבודה. אין אף רגע נתון שבו לגיטימי לא לעבוד, ואפילו הילדים יודעים בכל שעה מה תפקידם: ללמוד, לנקות, לפנות, לטפל בחיות המשק, ועוד ועוד. סדר יום עמוס מבוקר עד ליל. לרגעים שאלתי את עצמי אולי זה לא רע, הרי בילדותי לא היה לנו כמעט אויב גדול ממפלצת השעמום והריקנות, אלא שנאמן מתארת כיצד השיטה הזו גרמה לאשמה להפוך כמעט לאיבר אורגני בגופם של כל חניכיה.

במהלך הקריאה על מה שנאמן מגדירה "אחד הניסויים מרחיקי הלכת ביותר שנעשו אי פעם... בבניית עולם אחר שהצריך תפיסת משפחה אחרת ותפיסת בית אחר" חשבתי על משמעותה של ילדות עירונית בישראל בשנות ה-60 עד שנות ה -80. נוח לפעמים להשוות בין השיטה הקיבוצית שקרעה ילדים מהוריהם ואחיהם הביולוגיים לבין המשפחות ה"נורמליות" בעיר. אבל באותן שנים גם בערים ראו הורים רבים את תפקידם כמתמצה באספקת מזון, ביגוד והקפדה על זמני השינה של הילדים. הורות מיטיבה ויחסים חמים בין אחים? כל אלה לא היו מובטחים כלל.

כאמור, הספר הזה לא כולל כמעט ביקורת ישירה או הסקת מסקנות – הוא מביא את הדברים כפי שהתרחשו מנקודת המבט של המחברת – על הטוב והרע שהיה בהם, ותוך הבנה שכל חברי הקיבוצים היו חלק ממפעל גדול בהרבה מהיחיד, שהיו לו גם מחירים כבדים. בסופו של דבר מדובר בעיני במסמך אנתרופולוגי מרתק, קריא מאוד ומעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של יעל
» ביקורות נוספות על היינו העתיד