“"פנינו, פנינו." קולה של ספתא בונו נישא על פני החצר.
פנינה הקטנה שמעה את קולה של ספתא בונו קורא אך לא יכולה הייתה להתיק את עיניה ממימיו האדירים של הנהר הגדול שזרם ליד הבית. אסור היה לה לעזוב לבד את הבית. אסור היה לה לעזוב את החצר. אסור היה לה לגשת לגדת הנהר. אבל כוחו של הנהר חזק מכוחם של האיסורים. הוא ענק, וחזק, ושוצף. ישבה היא על גדת הנהר. נזהרת לא להחליק במורד התלול. הזהירו אותה הרבה פעמים, לא לעזוב את החצר. לא להתקרב לנהר. הנהר חוטף ילדים ונושא אותם הרחק, הרחק. הם לא חוזרים לעולם. אבל הישיבה על גדת הנהר והצפייה במים הקוצפים, ללא לאות, מושכים אותה כבחבלי קסם.....
זוהי הפסקה הראשונה בפרק הפתיחה לספר שאני כותבת בימים אלה על חייה של סבתי פנינה. במשך שש שנים נפגשתי עמה פעם בשבוע. ישבנו ביחד, טיילנו בחולון עירה, בישלנו, אכלנו, צחקנו ובכינו ביחד. וגם... הקלטתי אותה. שעות על גבי שעות מוקלטות.
ספרה "חלומות" של רעיה אדמוני עורר אותי לכתיבה. זהו ספור אמתי על גלגולי משפחות. ספר סוחף ומסקרן. על ילדה צעירה בעיירה אחת וילד אחר בעיירה. על עולם שהתהפך והתהפך שוב. על אסונות משפחתיים ועל אסונות עולמיים, שטורפים את עולמם של אנשים קטנים ועל הקצוות שמתחברים ויוצרים ספור שעולה על המציאות או מציאות שעולה על כל דמיון.
בימים אלה מאושפזת סבתי במוסד. זיכרונה שהיה חד כתער בגד בה ללא שוב. סיפוריה שידעו לגלגל ארבעה וחמישה דורות אחורה מבולבלים ומחברים עבר והווה. היא לא תמיד מזהה אותנו בני המשפחה. והיא עוברת ממצב רוח אחד למשנהו בחלקיק שנייה. צחוק ודמע משמשים את פגישותינו בערבוביה.
אבל אצלי אצורים סיפוריה. ובימים אלה אני מעלה אותם על הכתב. אז הנה לפניכם המשך הפרק הראשון:
...כשתגדל פנינה, תלך לבית הספר. היא תצטרך לעבור על הגשר המתוח מעל הנהר. הנהר הזורם מתחתיו כהה ובוצי. הגשר אינו גדול ובכל פעם שעגלה או כרכרה עוברות מעליו הוא רועד ומשקשק וגם ליבה הקטן של פנינה דופק חזק. מעקה הגשר אינו גבוה ופערים רבים בו. היא יודעת שהיא תחזיק בחוזקה את ידו של אחיה, והוא יצחק לה על פחדנותה. היא מקווה לעבור את הנהר מהר ובבטחה בכל בוקר, ובכל צהרים, עת היא תחזור מבית הספר. היא מקווה שאימא או ספתא יחכו לה שם ליד הגשר. לחצות את הגשר עם יד חמה, מגרש את הפחד. אבל עדיין היא לא הולכת לבית הספר. בכל בוקר היא נשארת בבית. היא עדיין קטנה – אולי בת ארבע, אולי קצת פחות. נולדה בחמסין הגדול. ככה ספתא אמרה.
בבית כולם עסוקים, ראש השנה מתקרב. זאת הזדמנות להתרחק מהבית. לחצות את התעלה הצרה והקטנה הסמוכה לבית ולהגיע עד לנהר. יחד עם זרם המים, מחשבותיה זורמות, ודמיונותיה מפליגים הרחק מהחצר ההומה כל היום מעיסוקיו ועסקיו של אבא, שאין היא יודעת מה הם. הרחק מאימא, שטרודה כל כך בזמן האחרון, עם התינוק החדש מזה ועם אחותה הקטנה מזה. התינוק החדש – משה, יפה כל כך, שמנמן ובריא. כולם אוהבים אותו. הוא נולד בפסח ועכשיו כבר אפשר לצחוק אתו, ולשעשע אותו ולדגדג והוא עונה במלמולים שערבים לאזניה מאוד. אבל כל זה לא ממלא את ערגתה לאימא, לחיבוקיה, לנשיקות פיה, לחום שלה לריח שלה המשכר. אבל אמא עסוקה, מאוד. אין לה פנאי לפנינה. כמובן שיש לה את ספתא ואת אשר – אחיה, שאותו היא אוהבת אהבת נפש. הוא גדול וחזק. מגן עליה מפני הילדים הגדולים של המשפחה. הוא החבר הכי טוב שלה. תמיד הוא יהיה לה למשענת. כשתלך לבית הספר, הוא ישמור עליה גם שם, מפני הילדים הגדולים. הוא יוליך אותה על הגשר וגם יחזיר אותה בבטחה. היא כבר רוצה להיות גדולה, ללכת לבית הספר, ללמוד לקרוא ולכתוב. לא כמו ספתא ואימא, שאינן קוראות וכותבות.
"פנינו." קולה של ספתא נישא שנית. חזק יותר וקרוב יותר. פנינה נושאת את רגליה הקטנות. בדרכה היא עוברת, שוב, בתעלה ליד הבית. אחרי הצהריים כשהילדים הגדולים של המשפחה ישובו מבתי הספר ומהגימנסיה. הם יחלצו את נעליהם. יפשילו שרוולי המכנסיים ואת אמרות השמלה ויטבלו את רגליהם במימיה הצוננים של התעלה. בחסותם אף פנינה הקטנה תזכה לטבילה הגונה. אבל עד אז היא צריכה להיות בבית. לכן היא שבה הביתה במהירות, ככל שניתן, ובשקט. פנינה מתקרבת אל הבית בצעדים קטנים. רק שספתא לא תראה שהיא הלכה לנהר. את ספתא היא מאוד אוהבת אבל גם מאוד פוחדת ממנה. את פיה של ספתא לא ממרים. היא צעדה על שביל העפר הכבוש המוביל מהנהר את הבית. מראהו החיצוני של הבית אינו מסגיר את עושרו ופארו הפנימי. הגדר שהיא חלק מובנה מהבית, בנויה מאבן חול חומה אפורה ופעורים בה מספר חלונות קטנים אטומים ומכוסים בווילונות . לא ניתן להביט ולראות מה נעשה בתוך הבית פנימה. צבעו של הבית משתלב בגוון של שביל הגישה. שער גדול ופתוח לרווחה מקדם את פניה. היא נכנסת לחצר וממהרת להתחבא בין העגלות העמוסות לעייפה, בכותנה שזה עתה נקטפה. שלהי הקיץ. כל כך חם ברמה הגבוהה. החום חודר דרך סוליות הנעליים, והיא כבר קיצרת נשימה ומיוזעת. היא עקפה את ספתא והפתיעה אותה בחיבוק מאחור.
"איפה היית?" ספתא מסתובבת אליה ומזעיפה פנים.
"פה." היא מצביעה על ירכתי החצר. "ישבתי לי בצל."
פניה של סבתא מתרככות. "יקוב (yakub) הביא לנו מלון מהתעלה. המשרתת חתכה לנו. את רוצה לטעום? הוא מתוק כמו דבש וקר." סבתא מתגרה בה בצחוק קל תוך כדי הצמדת קצוות אצבעותיה לפיה ונישוקן.
"כן". היא מהנהנת בראשה נמרצות.
סבתא מביטה בה וצוחקת.
"עם אמא ורעיה?" תקוה בקולה הדק.
"אמא תאכל בחדרה. היא צריכה לנוח הרי היא מניקה. רעיה סוף סוף נרדמה." סבתא עונה ומקפדת את תקוותה לראות את אימא שלה. היא חשה את הצימאון בגרונה ואת אגלי הזיעה על מצחה. רצה אל הקורפטצ'ה (korpetcha) הערוך לקראתן.
מזל שסבתא לא יודעת היכן היא בילתה את השעה האחרונה. אחרת, היא הייתה מונעת ממנה את בשרו העסיסי והמתוק של המלון. בכל בוקר יקוב מוציא את האבטיחים והמלונים ושאר פירות הקיץ, שמיועדים לאכילה באותו יום, ממרתף הבית. צורר אותם בסלסילות מיוחדות שנקלעו מרפיה ומטביל אותן בתעלה ליד הבית, שמימיה קרים, אפילו בשעות הכי לוהטות של היום.
פנינה יושבת בחצר. עצי הפרי ועצי הנוי משתרגים אלה באלה ויוצרים חופה. הופכים את חום היום לנסבל. החצר רחבת ידיים, כיאה לחצרו של בעל מנפטה עשיר. במרכזה ספסלי עץ נמוכים ורחבים – קורפטצ'ה - עליהם פרושים שטיחי משי ארוגים ביד. כרים צבעוניים מרהיבי-עין, מעשה רקמה של נשות המשפחה, מפוזרים מעל. לעת ערב, עת חום היום יפוג מעט. אבא ישוב מעסקיו. אמא תצא מחדרה על זרועותיה משה החייכן ובשמלתה אוחזת רעיה הקטנה. ואשר ישוב מבית הספר, אז יסבו בני הבית בחצר ויאכלו את הארוחה המשותפת, שהוכנה על ידי המשרתות תחת עינה הפקוחה של סבתא. על הקורפטצ'ה בצהרי היום, ישבו רק פנינה וספתא בונו. עסיס הפרי ניגר על סנטרן ועיניהן בורקות. אין כמו פרי צונן לקרר את להטו של היום. כל כך טוב שיש לה ספתא כזאת שדואגת לה. היא אוהבת אותה כל כך.
פנינה מביטה סביבה תוך כדי אכילת בשרו העסיסי של המלון. החצר ענקית. רובה ככולה מרוצף. מלבד גומות שנפערות בריצוף החצר, ובתוך הגומות גדלים העצים. מעל פרושה סוכת גפנים סבוכה שפרותיה כבר נגזמו מזמן. חלקם נאכל לאורך הקיץ על ידי בני המשפחה, חלקם מאוחסן במרתף ויאכל עד סוף חגי תשרי הבאים עלינו לטובה. חלקם הפך לצימוקים וחלקם כבר תוסס ליין בבקבוקים. בראש השנה אבא יקדש על היין החדש של השנה הזאת. יין שענביו נדרכו בבית. עסיסו אוחסן בחביות לתסיסה, הועבר לבקבוקים, וישמש את בני הבית בשבת ובחג. סבתא לא מרשה לקנות יין אפילו לא מיהודים. היא אינה מאמינה למידת הדקדוק בענייני הכשרות. רק לעצמה היא מאמינה ולכן הכל מכינה בעצמה. עיניה של פנינה ממשיכות לשוטט על חדרי הבית הבנויים סביב לחצר הסגורה. לכל חדר דלת וחלונות הפונים לחצר: החדר של אבא ואימא, חדרם של הילדים, חדר האוכל, דעלז (dealez) - חדר החורף, בו מצויה האח הגדולה המחופה באריחי חרסינה מפוארים מעשה ידי אומן, חדרי המשרתים: החדר של יקוב, החדר של המשרתות, וחדר ההסבה הגדול.
לספתא, לצערה של פנינה, אין חדר בבית של אבא. אך בעתיד היא הקטנה תגור עם ספתא בונו. קודם בבית הגדול שלה בטשקנט ואחר כך, בבתים שונים אחרים בישראל, רובם שכורים. כי האחד והיחיד, שנבנה על ידי ספתא בונו יילקח. אך את כל זה פנינה עדיין לא יודעת. היא קטנה ותמימה והחיים סביבה כל כך יפים, נעימים ושקטים. לספתא בונו בית משלה במרחק קצר מביתם. ביתה ענק. הרבה יותר גדול מהבית של אבא. יש בו יותר משלושים חדרים וחצר כל כך גדולה שאפשר להזמין את כל בני הקהילה אשר בטשקנט וגם מהקהילות האחרות. בחצר של סבתא יש מקום לכולם. אם יש במשפחה ברית, בר מצוה או חתונה. כמו החתונה של אבא שלה, גבריאל.
פעם סבתא בונו חלקה את הבית עם סבא יששכר, שמבטאים את השם שלו - ישכר, אבל הוא כבר לא חי יותר. היום גרות אתה הדודות הלא נשואות. כך נהוג אצל יהודי בוכרה. גם אמא, אשר, פנינה, ורעיה יעברו לגור בחדר אחד בבית של סבתא. אבל זה יקרה קצת יותר מאוחר. כאשר כל העולם יתהפך. אבא ימות, משה הקטן יעבור לעולם שכולו טוב, המהפכה תתרחש, הבית של אבא יילקח על ידי השלטונות ואותם יזרקו לרחוב. בינתיים, פנינה לא ידעה את כל זאת. היא ישבה עם סבתא במקום הכי מוגן בעולם ונהנתה מעסיס הפרי, ממנוחה, ושלווה, שיתנדפו דרך השער הרחב של הבית מיד עם התחלפות העונות.
למרות שסבתא בונו גרה בבית משלה, היא נהגה להגיע לביתם לעיתים מזומנות. דעתה של סבתא מאוד חשובה לבני הבית. גבריאל הוא הבן המועדף עליה. אהוב נפשה. היא ניהלה את ביתה וגם את זה של בנה וכלתה. הכלה אינה ממרה את פי חמותה. היא צעירה. לא מבינה בעסקי העולם ולא בעסקי הבית, וגם אם היא מבינה דעתה אינה נחשבת. יפה הכלה הצעירה – יפה עד מאוד. היא שבתה את עינו של גבריאל שבחר בה. לא שידוך, בחירה. יפה הכלה הצעירה ומפונקת עד מאוד. אין לה חובות בבית. היא אינה דואגת אלא לעצמה ולילדיה. לאשר הבכור לפנינה שצעירה ממנו אך במעט, לרעיה הקטנה, שרק למדה ללכת. למשה, שעכשיו הוא תינוק עגלגל ובריא, שמנמן וצחקן אבל לא לאורך זמן.
"יקוב," סבתא בונו קוראת לעברו של המשרת שבדיוק נכנס בשער החצר. "אני צריכה את המים במטבח." המשרת פונה בצעדים מדודים, נושא את האסל על הדליים, לעבר המטבח. אותו מבנה ארוך ונמוך המצוי במרחק הגון מן הבית כדי שריחות הבישול והטיגון לא יגיעו לחדרים, ויטרידו את בני הבית.”
