ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 9 בספטמבר, 2012
ע"י כלנית
ע"י כלנית
כשהתגייסתי לצבא רציתי לעשות תפקיד משמעותי. גם עבורי וגם לתרום למדינה. כך חונכתי וחשתי שזאת חובתי. רציתי להיות מאמנת כושר או מדריכת לוחמים. כבר בתחילת הטירונות כאשר קיבלתי את פנקס השבי עליו התנוסס המספר 67 – הפרופיל הרפואי שלי – הבנתי שחלומותיי לשרות קרבי מתפוגגים אל מול ה"רשרוש בלב" שמצאו לי בבדיקות הרפואיות. כל ניסיונותיי לשנות את רוע הגזירה במהלך הטירונות עלו בתוהו. כאשר תוצבי למקום כלשהו בצבא תוכלי לנסות לשנות את הפרופיל, כך אמרו לי במרפאה אליה פניתי ואני ידעתי אחרי שאוצב כ... פקידה כבר לא אוכל לשנות דבר.
הטירונות עמדה להסתיים ויום המיונים הגיע. את קציני השלישות, שהגיעו מהבקו"ם לבה"ד 12 ליוותה אורלי חברתי מלהקת המחול בחולון, שיכולה הייתה לעזור לי להגיע למקום טוב בצבא. אני רציתי להגיע לשריון כי אבי היה שריונר. אבל היא ביטלה את דעתי לאלתר ושלחה אותי לשרת בחיל מודיעין.
אשר יגורתי בא לי. הוצבתי במחנה במרכז תל אביב בתפקיד פקידותי. כמה דמעות שפכתי. אולם אחרי מספר שבועות הבנתי שאני מצויה בלב ליבה של העשייה הצבאית הישראלית. אומנם הדפסתי ותייקתי, עניתי לטלפונים וקבעתי דיונים לבוס שלי שהיה בדרגת סגן אלוף אבל החומרים שעברו תחת ידי היו יכולים למלא ספרים עבי כרס. השרות שלי היה מלא עניין אך גם מלא בעולמות שעד אז מעולם לא נחשפתי אליהם.
כשהתחלתי לקרוא בספר "לימסול" חזרתי בזמן אל אותם ימים של שרות צבאי. חוקר השב"כ אשר מסובך הן בחייו המקצועיים והן בחייו האישיים החזיר אותי לסוגיות אתיות, מוסריות, בינאישיות ולאומיות להן נחשפתי ואני רק בת 19. במדינת ישראל מסתובבים אלפים/ עשרות אלפים/ מאות אלפים??? של אנשים שעשו/ עושים ויעשו מעשים, שבחיים אחרים במקומות אחרים שלא נמצאים באיום יומיומי של השמדה, ממש לא יעלו על הדעת. אנשים שבשם המדינה ובשם מטרה נעלה יותר מכל – המשך הקיום שלנו ושל ילדינו – יהפכו להיות מפלצות בעיניי עצמם ומוקד לביקורת קטלנית הן מבית והן מבחוץ. זה מה שקורה לאותו חוקר בספר. בקליפה הבלתי חדירה של תפקידו נובעים סדקים, שהולכים ומתרחבים ואליהם נכנסים אט, אט ספקות. ובאותם מקומות שיש בהם ספקות אי אפשר להמשיך לתפקד בסוג זה של מקצוע.
אני זוכרת את עצמי יוצאת מהמשרד בשעות הערב המוקדמות. פוסעת לכיוון האוטובוס ברח' אבן גבירול. מביטה סביבי באנשים שפוסעים ברחוב, יושבים בבית קפה או מסעדה, קונים ארטיק לילד, רצים אחרי אוטובוס, שעוזב את התחנה, ומקנאה בהם על אי הידיעה שלהם. כל מה שנשאתי כל יום מהשרות הצבאי הביתה וחזרה היה קשה מנשוא. שרותי הצבאי נמשך שנתיים אחריהם פניתי לעיסוקים אזרחיים, שאין להם שום קשר למה שעשיתי בצבא. אבל תמיד אני חושבת על כל אלה שנושאים בעול הזה, שמאפשר לנו לקום בבוקר. לשתות את הקפה שלנו בשלווה יחסית. יש כאלה שעושים מעשים, שלא יאפשרו להם לחזור לחיים נורמליים. יש אנשים...
22 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אורי בז
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
יפה כתבת
|
|
|
כלנית
(לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
תודה
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-11 חודשים)
יופי של ביקורת.
|
22 הקוראים שאהבו את הביקורת
