אם הייתי כותבת פה על ספר שקראתי, בו התינוקות מגיעים מבית החולים ישר למוסד, מקבלים טיפול מסור ולא אישי ממטפלות ושומרות לילה, מטופלים ע"י אנשי מקצוע כמו רופאים ורופאי שינים באופן קבוצתי (11 חורים בשיניים לקבוצה בביקור הזה, נגיד). מיום היוולדם עד גיל 12 בערך הם מבקרים כאורחים בבתי הוריהם הביולוגיים (הביטוי במקור) למשך שעה וחמישים דקות בכל יום, ומגיל 12 הם מוגלים למוסד איזורי, אז הם יכולים - אם הם רוצים, לא מוכרחים - לבקר את "הביולוגיים" פעמים בשבוע לכמה דקות. כל ילד כזה חי בחדר עם עוד שלושה בני גילו, לומד אם הוא רוצה מה שמלמדים אותו, עובד מכתה ב' באופן מסודר גם אם הוא לא רוצה - אם הייתי כותבת את כל זה הייתם בודאי עושים לי פרצוף ואומרים "מדע בדיוני". ומוסיפים "קראנו יותר מקורי ב'משחק של אנדר' ". והייתם צודקים. זה נשמע מדע בדיוני במיוחד היום. אבל הכל אמת לאמיתה, הכל קרה לילדים אמיתיים ולהורים אמיתיים.
אני לא גדלתי בקיבוץ. ההורים שלי עזבו אותו כשהייתי בת שנה ובגיל ההתבגרות עשיתי להם את המוות על זה שמנעו ממני את גן העדן הזה. ידעתי מה זה כי קרובי משפחה והרבה חברים של ההורים חיו בכל מיני קיבוצים וביקרתי בהם באופן סדיר, כמובן בחופשים. אני חושבת שכבר כשמיררתי להורים שלי את החיים בנושא ידעתי ממה שראיתי שם שהם עשו לי טובה גדולה כשמילטו אותי מגן העדן השיוויוני הזה, אבל הנושא היה עסיסי מדי מכדי שאוותר עליו כנושא ניגוח.
הספר הזה כתוב בגוף ראשון רבים. נדיר מאד למצוא בו את המלה "אני" זה תמיד "הלכנו", "פחדנו", "ברחנו". ממש כאילו היא חלק בלתי נפרד מגוף המונה 16 ראשים ו32 רגליים. וכאילו היחידה הזו קשורה אורגנית לעוד יחידות כמוה בתוך הקיבוץ ובתוך קיבוצים אחרים. אין פלא שפתאום כשמצאה את עצמה מנותקת מחלקיה החיוניים היא "נסדקה" ואבדה.
נאמן כותבת סיפור (הוא בפרוש לא ספר עיון, כמו שחשבתי) שאינו בדיוק רומן ואינו בדיוק ביוגרפיה. זה ספר זיכרונות של קבוצה, של עדה ושל מדינה. היא אינה מתחשבנת עם המערכת, לא מתבכיינת ולא שופטת: לדעתי היא אינה מסוגלת לכל אלה. בתור מי שחייו נעו רק בקרב קבוצת בני גילו - לא היה לה מושג על חייהם של אחרים. קבוצת "המבוגרים" היתה זרה לה כל כך שבפעם הראשונה שראתה את אביה ישן בפיג'מה היא ברחה מהחדר בצריחות...כי אביה היה תמיד ער ולבוש כשהיא באה לבקר, ואירח אותה ואת שלושת אחיה בנימוס, בחיבה ובריחוק.
הספר הזה העלה בי כל כך הרבה זיכרונות מהחינוך שהיה משותף לכולם פה, גם לעירוניים. וכשהיא מספרת על המיתולוגיה של יחיעם שכללה - איך לא - מלחמה על הבית, שיירות, אומץ לב של יחידים, חברים שנהרגו וגם המון הרצאות של "למען המולדת" ו"תרומה" זה מזכיר המון זכרונות, לא כולם משמחים.
מה אני אגיד לכם? רותקתי. כאבתי על הבזבוז העצום של חיים ורגשות, על הניכור הניכר בכל הסיפור. על מה שהיא כתבה ובמיוחד על מה שהיא לא כתבה כי כדבריה "מלשינים לא יצאו מפה" ויש דברים שלא אומרים. לא חושבים אפילו. אני לא יודעת מה ערכו הספרותי של הספר הזה אבל לפי מה שהוא גרם לי לחשוב ולהרגיש - הוא טוב מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
