גן העדן, כחלום והתפכחות
לעתים אני אוהב לעשות חיבורים בין מעט הספרים שהוריש לי אבי לספרים חדשים, אחד מהם הוא סיפרו של יוסף ויץ, על ההתיישבות בשנות הארבעים, שהוקדש לבנו יחיעם שנהרג בליל הגשרים, וקיבוץ יחיעם נושא את שמו. בספר שני צילומים, בשחור לבן, המתארים את נוף יחיעם ( ג'ידין ) ביום העלייה לקרקע, הצילומים מתכתבים בצורה נפלאה עם ספרה של יעל נאמן.
אני מביט בתמונות, שרידי מצודת יחיעם, ולשורת צעירים העולה אל ההר, לבניית הישוב החדש, רגע היסטורי שקפא בזמן. בשני הצילומים בולטת הסביבה החשופה מצמחייה, היוצרת תחושה של מעשה בראשית.
כשאני נוסע לקיבוצים, יחיעם וגעתון בו ביתי רוקדת, אני מתפעל ומתרגש מהנוף הירוק והנפלא, מהבתים הטובלים בשפע של עצים וצמחייה מרהיבה. גם נאמן משתאה מיופיו של הנוף, " הקיבוץ הכי יפה בעולם, ירוק מאורנים, סגול מכליל החורש, צהוב מרותם ".
נוף צמחייה מרהיבה המשולבת עם הטבע, הוא התשתית לצמיחתו של אדם חדש ( פרפרזה לאדם הוא תבנית נוף מולדתו ), חשבו המייסדים ותכננו את הקיבוץ , " כאילו הונחו הבתים בתוך שמורת טבע ", כחזון ירוק, אנטי תזה ל - " שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט " של הציונות העירונית ששאפה לשנות מהיסוד את הטבע לנוף בטון.
ספרה של יעל נאמן הוא סיפור הערצה למייסדי יחיעם, אנשי בראשית שהפריחו את השממה, כחלק מחזון " בריאת העולם מחדש, " האופן שבו מסופר סיפורם היא אחת מנקודות המבט היפות והמרגשות בספר. סיפורם הוא מסע להגשמת אוטופיית גן העדן, מושג יהודי הכרוך בגירוש וחזרה, מטפורה לתמימות, והתפכחות מאידיאולוגיות בלתי אפשריות, אך גם למציאות ממשית של מולדת.
ישראל כספי הגנן הראשון, חלם בגדול, הוא ראה בעיני רוחו את תמונת הצמחייה כיצירת אמנות, כמו צייר, הוא חיפש את הצבעים בפריחה, את הקומפוזיציה הנכונה בין הצמחים, וביקש לתזמן בין מועדי הפריחה כמו בסימפוניה של צבעים, הנוי שלו הוא גן עדן ממשי שנברא מצחיחות הטרשים.
יוסף זרצקי הצייר, זיהה את מעשה האמנות הכרוך ביצירת הגן והנוף ביחיעם, צייר סידרת תמונת מופשטות במים ושמן, שממחישות את מעשה הבריאה של הגן," את יצירת היש מן האין ".
ישראל עסק גם ביעור ההרים, הוא שחזר את הצמחייה הטבעית, באמצעות האלונים, דרך שיטה שהתבססה על אידיאולוגיה סובייטית ( גנטיקה שנכנעת לאידיאולוגיה ), למרות השיטה המופרכת, אולי בגלל האמונה הלוהטת, הוא הצליח בנטיעת ההר, והלביש אתו בגלימה ירוקה, כהגשמה ציונית, " אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ, אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד " .
נאמן מספרת את סיפורם האנושי של האינדיבידואליסטים בתוך הקבוצה, אנשים, שמצאו לעצמם תחום ייחודי אישי, כמו הנוי, שאפשר להם לחיות על פי משנתו של א.ד גורדון, ( אולי שלא במודע ) הגורסת התחברות אל הטבע, כמעשה ציוני רוחני, תוך התייחסות אל צרכיו של היחיד.
יואש הגנן של הקיבוץ, איש משכיל, אינדיבידואליסט, ורגיש, ראה בגינון שער כניסה אל עולם רחב יותר, מבחינתו הגינון היה מעשה רוחני, סוג של דת, כמו א.ד גורדון שעבד וחיי את הטבע .
אילו בחרתי אחרת, יכולתי להיות כמו יואש מיחיעם. למדתי נוי בכדורי, ובנח"ל, שתלתי במו ידי את הדשא הראשון בהיאחזות גיתית, כסוג של חלוציות, והרגשתי תחושת אושר וגאווה ממראה הגן הפורח בתוך מדבר הבקעה, אחר כך נדדתי למקומות אחרים, ולבסוף עקרתי את עצמי מהאדמה. למרות שחלפו שנים רבות, אני מרגיש ערגה ואהבה רבה לחוויית יצירת גן העדן הציוני שלי.
דרך ספרה הנפלא והמרגש של יעל נאמן רצתי לדבר על החלום ושיברו, אך הוא גרם לי, דווקא להתחבר לדור המייסדים של אבא שלי. דרך הגן הציוני שלי ושלו, הרגשתי בנשמתי שמעשה הציונות בכלל והקיבוצי בפרט, הוא הגשמת חלום ענק. למרות השגיאות, הוא צריך להתחדש כמו גן חיי ופורח, המבוסס על שורשים הנטועים באדמה ועל עלווה ופריחה המתחדשים מעת לעת כתהליך מחזורי מובנה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
1. הספר של יוסף ויץ - התנחלותנו בתקופת הסער - 1947
2. תמונת יחיעם, העלייה לקרקע :
http://www.bet-alon.co.il/var/img/city/13917
3. יוסף זרצקי - יחיעם - אתרי אינטרנט :
http://www.tamuseum.org.il/Data/Uploads/zaritski%20yeciam%20M2.jpg
http://www.tbh.co.il/art/images/uuuu.jpg
4. שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט - מתוך - שיר בוקר, לשמיעת השיר, המומלץ על רקע קריאת הביקורת :
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=156מילים: נתן אלתרמן
לחן: דניאל סמבורסקי
שנת הלחנה : 1932
בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.
מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.
נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.
הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.
בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,
אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.
אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!
