הסופרת <mark>סוזן אדם</mark> תמיד מצליחה להפתיע אותי לטובה
בספריה המיוחדים.
מיה מיה בזמן שירותה בצה"ל מכירה את דיוויד,
מתאהבת בו ועוברת לגור איתו שנתיים.
יום אחד דיוויד מקבל התקף שיגעון,ומאשפזים אותו בבית חולים
לחולי נפש.
מיה לא יכולה לשכוח את דיוויד למרות שהיא יודעת ומגלה שהבעיה שלו מהילדות,ואין סיכוי להחלמה.
מה אני אגיד לכם בהחלט ספר מרתק קראתי אותו ביום וחצי,לא יכלתי להניח מהיד ,עד שסיימתי אותו.
מומ

יש לי שם קשה. קשה להגייה, קשה לזכירה, קשה במשמעות. עם השנים הסתגלתי לחוסר ההבנה, לשיבושים האקראיים, לשיבושים המכוונים, והפסקתי לתקן. כך גם גיליתי כמה שמות שכוללים צד"י יש, ובסופו של דבר התרגלתי להגיב לכל אחד ואחד מהם, ויהיה זה ניצה, דיצה, תרצה, צופיה, צלילה, חפציבה, חפציה, או צילה.

אז מיה או מיה? בפתח או בחיריק? זה "מיה" שהיא "מאיה", כלומר בהשראה יוונית ובהשראת "אמא" או בהשראה הודית של אלת האדמ

<mark>סוזן אדם</mark> סופרת מוכשרת ביותר. תיאוריה נפלאים והיא מתארת בספריה מה שנקרא "ריאליטי", בבהירות, וברגישות של אומן. ממולץ ביותר

ספר מעולה.
נקודת מבט מפתיעה של ילד מתבגר -צועני החי באירופה לנושא השואה וההיסטוריה היהודית, האנטישמיות וההווה הישראלי.
פשה , הילד לומד איך המבוגרים מנווטים את חייהם בצורה שקרית על ידי שימוש במילים יפות בכל מיני שפות ועושים עסקים רבים ברכוש , בכסף ובבני <mark>אדם</mark> .
פשה חי באירופה בבית שהיה שייך ליהודי זקן שהיום חי בישראל וחוזר לאירופה לתבוע את רכושו .
זהו סיפור התפכחותו של ילד מתמימותו על ידי צפיה במ

ספר טוב.

סיגנון הכתיבה מזכיר מאוד את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" - ספר מאת מארק האדון.
אדון,כאילו נכנס לראשו של הילד החריג וכמו דיבר מתוכו.
דבר שהעצים את הספר מאוד.
בספר כביסה,<mark>סוזן אדם</mark> מספרת על טראומה בחיה של אילדיקו ,מטרנסילבניה,כשהיתה בת 5 ליפני שעלתה לארץ עם הוריה ניצולי השואה ואחותה ואיך הטראומה משפיעה על חיה .

<mark>סוזן אדם</mark> הטיבה לכתוב,בספר ביכורים זה, את חוית הטראומה מתוך עיניה

לצערי הרב, הספר אינו מוצלח. מאד אהבתי את ספריה הקודמים של <mark>סוזן אדם</mark>, אבל הפעם זה ממש לא היה לטעמי. סיפור המסופר דרך עיניו של ילד שצמח לנער. הכתיבה משעממת, הסיפור והדמויות לא הצליחו למשוך אותי לרגע, העלילה לא ממריאה לשום מקום, נראה שכבר עשו את זה קודם ובצורות יותר מוצלחות. כל כך ציפיתי לספר חדש שלה וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. מצאתי את עצמי מדלגת על פסקאות שלמות בנסיון להתחמק מהשעמום ולמצוא נקוד

כאשר קבלתי לידי את ספרה של <mark>סוזן אדם</mark>, \"אימא של ג\'ניס\", נשביתי מיד בקסמה של תמונת הכריכה. נראת בה אם צעירה דוחפת עגלת ישיבה שבה יושבת ילדה חמודה לבושה מעיל חורפי רכוס עד צוואר וכובע צמר לבן לראשה. האם והבת מחייכות בשמחה על רקע נוף אירופאי מושלג ועץ גדול בעל פריחה סגולה.
תהיתי אם הילדה שבתמונה היא ג\'ניס, או שמא ג\'ניס הוא שמה של מתנדבת אנגליה, או תיירת אמריקאית, או אולי עולה חדשה מאוסטרליה? את ה

בשבע השנים האחרונות, לפני מותה, בראש השנה האחרון, נהגתי לפקוד את סבתי לביקור של שעתיים – שלוש בכל יום ראשון בבוקר עת הייתה המטפלת שלה יוצאת ליום חופש. בכל פעם שנכנסתי למטבח דרך הדלת האחורית היישר מהחצר, הייתה היא נוזפת בי על איחורי. לא היו עוזרים לי טיעוני, שהיה עליי להוציא את ילדיי לבתי הספר ולנסוע דרך כל הפקקים של השרון ואלא של כביש 4 בואכה חולון. היא בשלה, שקמה מוקדם מאוד בבוקר, שהמטפלת יצאה אף

ספר שכתוב טוב. אומנם קשה אבל התיאורים חזקים ואמינים.