ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

יהלום ספרותי 24 קראט. הוא עצוב מאוד אבל גם מעט מצחיק, מרגש אבל לא רגשני, עמוס מלל אבל לא טרחני. והוא כתוב נפלא. כל כך נפלא. בסולם ציונים של 0-10, ציון 11 יהלום את היהלום.

ליזל בת התשע חיה בעיירה מולכינג, בגרמניה הנאצית, בראשית שנות הארבעים. הוריה המאמצים מחביאים יהודי במרתף. ליזל גונבת ספרים וחולקת את תוכנם עם מקס, היהודי הממורתף. ביחד הם מגלים את כוחה של המילה הכתובה ואת נפלאותיה. לא ממש מזור לנפש הדואבת ולקיבה המקרקרת, אבל בהחלט נחמה פורתא. ליזל ממשיכה להקריא למקס מספריה גם כאשר הוא שוכב מעורפל, מתנודד בין חיים ומוות, עודה מתפללת לשלומו, ולא רק בגלל שהיא כה אוהבת אותו. כי אם להסתיר יהודי חי בגרמניה הנאצית זה לא מריח טוב, להסתיר יהודי מת זה כבר ממש מסריח.

היכולת המופלאה לתאר רגעי חסד קטנים בתוך מציאות מעוררת פלצות בולטת בספר, והיא מאוד מרגשת. האנס, אביה המאמץ של ליזל, משליך פת לחם מפוררת ליהודי במסגרת מצעד השפלה ברחוב, תוך כדי סיכון חיים ממשי. רגעי חסד נוספים מוקנים לליזל ולמקס בזכות הספרים ובזכות המוזיקה שמופקת מהאקורדיון של האנס. רשמו לפניכם: ספרים ומוזיקה – שתי נחמות קטנות. הספר מצטיין גם ביכולת להעביר את תחושת האימה שמשתקפת במציאות המחרידה, בלי לתאר באופן גרפי את הזוועות עצמן. הישג גדול. חוץ מזה, הרומן כתוב בצורה ייחודית, שנונה ומקורית, בלוויית הערות משעשעות שמופיעות באות גדולה כמעט בכל עמוד. ויש את הילדה המקסימה הזו, ליזל, שאי אפשר שלא להתאהב בה. אבל מי שלגמרי גונב את ההצגה (זו שנקראת החיים בע"מ) היא דמות אחרת. המוות שמה.

ליזל היא גיבורת הרומן והסיפור שלה מובא בגוף ראשון, אך לא מפיה. המוות בכבודו ובעצמו מספר הסיפור. ידידנו מתגלה כטיפוס מצחיק שמעיד על עצמו כעל רדוף בני אדם... "ראיתי גברים צעירים רבים שחושבים שהם מסתערים במלחמה על גברים צעירים אחרים. הם לא. הם מסתערים לעברי." (וכמה עצוב שהדברים רלוונטים לימינו). וגם – "מבחינתי, המלחמה היא כמו הבוס החדש. הוא ניצב מעל כתפכם וחוזר על מילותיו – תעשה את העבודה! אז אתם עובדים קשה יותר, אבל הבוס לא מודה לכם. הוא רק מבקש עוד." חוץ מזה, הוא גם יפיוף לא קטן, המספר השנון שכולנו נפגוש בסופו של דבר. "אני לא נושא מגל או חרמש ואין לי את פני הגולגולת שאתם נהנים להדביק עליי. רוצים לדעת איך אני נראה באמת? מצאו לעצמכם מראה."

פוחדים מהמוות? החתיך בעל חוש ההומור שלנו מוכיח שאין לכך כל סיבה. אחרי ככלות הכול, מה רע בשנת ישרים נצחית? בלי חלומות בלהה, בלי נחירות, בלי שהשעון המעורר צורח בחמש בבוקר כשאתם מתים (המממ) לעוד כמה שעות שינה. החיים הטובים.

סליחה, המוות הטוב.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים