ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק

---

מי ש'יחפור' מעט סביב הרומן של זוסאק ימצא חילוקי דעות ביחס לשאלה האם הספר מתאים לשימוש בכיתות בשיעורי היסטוריה העוסקים באותה תקופה אפלה. זה מעניין כי היה כבר מי שכתב שזוסאק בעצם המציא כאן את ה-"אנה פרנק" הגויה ובאמת כשמשווים יש קווי דמיון מרתקים למרות ההבדלים הכל-כך ברורים. עם זאת, לאור קווי הדימיון, למה יומנה של אנה פרנק הי"ד נחשב חד-משמעית (מקווה שאני לא מפספס פה) לספרות שואה קלאסית לבני נוער בעוד ליזל ממינגר נתונה במחלוקת?
נכון שמלאך המוות מבטיח בתחילת הספר שזהו 'רק סיפור קטן' על 'ילדה, כמה מילים, נגן אקורדיון, כמה גרמנים פנאטים, מתאגרף יהודי והמון גניבות' (תרגום חובבני שלי מהגרסה האנגלית אותה קראתי). אבל הוא מחסיר פרט אחד קריטי: (מנק' המבט שלי לפחות) הסיפור הוא קודם כל על 'חסידי אומות העולם'! הזוג הוברמן מסתירים בביתם יחד עם ליזל גם את מקס היהודי (ולא אגלה אם הוא שורד בסוף).
ובכל זאת, אפשר בהחלט לדחות ולהשיב כמו מה שכבר כתבו פה אלה שקדמו לי: זוסאק כותב מנק' המבט של הגרמנים ימ"ש וזה אולי מעיב על/שולל את הלגיטימציה להשתמש בזה בשיעורים כאלה. ביחס לזה הייתי רוצה להרחיב מעט והיתה זו תרומתי הצנועה לפורום:
ברומן המרתק הזה, זוסאק מציף את השאלה הבאה: לאור כל הרוע האנושי, הכיעור והאכזריות- האם המין האנושי "שווה את זה"? 4 פעמים לאורך הספר מלאך המוות מזכיר לנו את הכפילות המטרידה הזו אצל בני האדם, הטוב והרע: 1) כשמלאך המוות מתאר בכללי את שנת 1942 הוא מוסיף שהוא מנסה לזכור את 'כמויות היופי שהוא ראה באותה תקופה גם כן' (משהו כזה) 2) בצעדה אל מחנה המוות דכאו כשחייל מכה את הנס הוברמן קשות על הניסיון שלו לסייע, מלאך המוות מיד מעיר שהנס הרוויח לכל הפחות את הזכות להיקרא בן-אדם (משהו כזה) ומיד מסתייע שלדעתו זה בכלל לא משהו טוב. 3) בקטע על הטייס שהתרסק כשרודי הילד הכי מתוק בספר מתקרב אל הטייס מלאך המוות לוקח את נשמת הטייס ומעיר שהוא תמיד פוגש את בני-האדם בטוב וברע, בכיעור וביופי (משהו כזה, שוב) והוא תוהה איך יתכן שבדבר אחד יתקיימו שני הדברים הללו יחד? 4) כשמלאך המוות בא לקחת את הנשמה של ליזל (ולא אגלה כאן מתי הוא בא לעשות זאת) יש שם דו-שיח מעניין בין נשמתה של ליזל לבינו, היא שואלת משהו והוא לא משיב במקום זאת הוא פונה אלינו, הקוראים ומוסיף שהוא רצה להשיב לה המון דברים שקשורים בכיעור וביופי ושוב חוזר על המסר הנ"ל: איך דבר אחד כמין האנושי הוא בו-זמנית גם רע וגם טוב גם יפה וגם מכוער?
זו אם כן השאלה שחורזת את הספר לכל אורכו. שאלה עם זקן ארוך, יש להעיר. ובכל זאת, מרתק.
מנקודת מבט של הדמויות עצמן בתוך הסיפור, השאלה לובשת צורה בתור דילמה מורכבת: האם להצטרף למפלגה הנאצית או לא? אלכס שטיינר, אבא של רודי, מחליט כן להצטרף למרות שהוא לא שונא את היהודים. זהו חטא ה-"אינדיפרנס" האירופי, חטא האדישות. הנס הוברמן לעומתו מחליט שלא להצטרף. מבחינת הנס הדילמה כאמור צצה שוב בשאלה אם לקיים התחייבות נושנה ולהציל יהודי או לא והוא שוב בוחר בטוב.
נראה לי שהצגת הדילמה הזו, בתור ביטוי של השאלה הנ"ל ועם הדמויות הללו דווקא, זה ניסיון לומר משהו ביחס לשאלה העקרונית עצמה. זוסאק, אם יורשה לי, מנסה לטעון שבתוך העם הגרמני עצמו זה לגיטימי לראות את היטלר ימ"ש והמפלגה הנאצית וכל שעימם מצד אחד, ואת ההוברמנים והליזל ממינגרים מצד שני. לטעמו אלו הם שני הצדדים של הטבע האנושי והם באים לידי ביטוי גם בתוך העם הגרמני כבכל מקום אחר. יש את הטובים ויש את הרעים.
האמת היא שזו לא 'מסקנה' שלי בדרך של 'קריאה בין השורות'. זוסאק שם את הדברים על השולחן: ממש בהתחלה הוא מביא לנו "כמה מספרים מכריעים" והוא מחלק את העם הגרמני עצמו ל-90% תומכי היטלר 'ללא עוררין' ומציין בסוג-מסוים-של-סרקיזם שזה מותיר 10% שלא שיתפו פעולה. והוא מסכם: "הנס הוברמן השתייך לאותם 10%".
הגישה הזו הולכת ומתפתחת בחדרה של אשת ראש-העיר כשמתברר שגם היא שייכת איכשהו ל-"משפחת השכול" של העם הגרמני ומיד מגיעות שם כמה שורות שעושות בדיוק את ההשוואה הנ"ל, מלאך המוות מכיר את אשת ראש-העיר וכל הדומים לה מכל מיני מקומות בעולם שם ניתן למצוא כמותה, ולמה שלא בעיר גרמנית במלה"ע ה-2?
וזה ממשיך. זוסאק עורך השוואה בין הסבל של ליזל והאובדן שחוותה לסבל של מקס. אז המסקנה היא עדיין שיהודי זה הסבל הכי גדול, ועדיין אותה גישה שהשאלה היא רק מי סובל יותר. זה כבר ממש יקומם את הקורא כשתגיע ההשוואה בין הגרמנים המופצצים ע"י בעלות הברית לבין היהודים שנרצחו בתאי הגזים. זוסאק שם בפיו של מלאך המוות את התמיהה הרבתי הבאה: "האם גם להם הגיע כל הסבל הזה? כמה מהם לקחו חלק פעיל ברדיפת אחרים?". בהזדמנות אחת נוספת מלאך המוות של זוסאק מוסיף שהגרמנים היו בהחלט מסכנים וניתן היה לרחם עליהם אבל אין לו ספק שהיהודים במחנות המוות סבלו יותר "משום שלגרמנים היה לפחות את הצ'אנס לחיות" (משהו כזה).
נחזור רגע אל ה-90% מול ה-10%. לפי גישה זו, רק הקבוצה הראשונה הם "היטלר". רק הם פתחו במלחמה ואחראים לתוצאותיה בעוד היתר הם קורבנות אותה מלחמה לא פחות מכל קבוצה אחרת.
האם ניתן להסכים עם גישה כזו? יש כאן היבט אופטימי. כשאתה מציג את זה כך זה מעביר את המסר ששני הצדדים 'מאפסים' זה את זה או אולי אפילו הטוב גובר. כן, תבוא אפוא התשובה, זה כן כדאי, המין האנושי 'שווה את זה'. אפילו החברה הגרמנית של שנות ה-30 וה-40 'שווה את זה'. טוב ורע יש בכל מקום.
אודה על האמת, כשאלה כללית, כדיון כללי על המין האנושי אני בהחלט יכול לקבל גישה אופטימית כזו. אבל ביחס לעם הגרמני זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת! זה אפילו נראה לי מקומם, באיזשהו מקום זו הנקודה שנראית לי הכי שנויה במחלוקת בכל הסיפור.
הרי זה לא נכון שאותם 10% רק "לא לקחו חלק פעיל" וממילא הם "הנס הוברמן". משהו מטריד פה, לא? נכון הם לא תמכו בהיטלר "ללא עוררין" אבל הם גם לא התקוממו אקטיבית נגדו. נראה יותר לחלק אחרת את העם הגרמני: 90% תמכו "ללא עוררין". עוד רבים 'וטובים' תמכו בהיטלר אף שלא היתה זו תמיכה "ללא עוררין". עוד רבים לא תמכו אבל נותרו אדישים ורק מתי-מעט הם אותם הנס-הוברמנים שממש לקחו חלק פעיל נגד היטלר ימ"ש.
וזו שאלה קריטית. איך יתכן שרוב ככל העם הגרמני שיתף פעולה בדרך זו או אחרת עם היטלר ימ"ש? מהאריסטוקרטיה כביכול ועד אחרון הפשוטים? והרי על 90% גם זוסאק מודה!
אנו כיהודים מוכרחים להשיב קודם כל, וחד משמעית שיש לזה קשר עם התרבות הגרמנית, עם ההיסטוריה והפילוסופיה שלהם. יהיה אשר יהיה הקשר. אבל משהו שם מזוהם בעיני כל בעל מוסר. היתה זו אם כן אומה גרמנית אחת- עם היטלר והנאצים ימ"ש. הנס ורוזה הוברמן (שרק משל היו כמובן) אינם חלק מאותה אומה עוד, הם "חסידי אומות העולם". אותה "חסידות" שבהם חוצצת ומפרידה אותם לטובה, לעד.
לדידנו, לאור נקודת המבט שהצגתי כעת, כל האומה הגרמנית אחראית. ביחס לאידאולוגיה כל כך פושעת ומסוכנת, ביחס למעשים כל כך חמורים אנטי-הומניים- א"א עוד לקבל ולהתפשר על אדישות. הם אחראים לפתיחת המלחמה והם הביאו על עצמם את כל הצעדים שננקטו בידי הצד שכנגד כדי לנצח את אותה מלחמה. אחרי הכל, הדבר הכי לא מוסרי במלחמה צודקת זה להפסיד בה.
צודק אפוא זוסאק ששני צדדים הם בטבע האנושי: הטוב והרע, היפה והמכוער. יתכן אף שיפה הוא טוען שהשניים מאזנים זה את זה באופן שזה כבר 'שווה את זה'. אבל ככל שאנו עוסקים בגרמניה של אותם שנים אפלות אין כל ספק איך עומדים הצדדים: מצד אחד, היטלר והנאצים ימ"ש ועמם כל מי שלא פעל נגד, הם הצד של הרוע והכיעור. ומן הצד השני, ההנס הוברמנים והעם היהודי יחד עם כל הלוחמים שנתנו את דמם וזיעת אפם כדי למגר את הרוע והרשע, הם הצד של הטוב היופי והאומץ לעמוד לצד כל זה גם בימים שבהם אין כל מקום ל-"מורכבות".

» ביקורות נוספות של Bak2
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים