ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

עד היום, כשחשבתי על מלחמת העולם השניה; האסוציאציה היחידה שעלתה לי לראש הייתה, כידוע, השואה.
השואה היתה חלק. רק חלק חולני מהמלחמה. זאת הייתה מלחמה, כן, וכמו כל המלחמות, היא לא עוסקת רק במטרה חולנית אחת, אלא כמה מהן.

היה היה פעם איש צעיר ומוזר. הוא החליט שלושה פרטים חשובים בנוגע לחייו:
* השביל בשיערו יהיה בצד ההפוך משל השאר.
* הוא ימצא לעצמו שפם קטן ומוזר.
* יום יבוא והוא ישלוט בעולם. (גנבת הספרים. מקס.)

אז, כן. הפירהר, כידוע, לא התכוון ללכלך את ידיו בדם. הו, לא. הוא היה רק מנהיג מפלגה, שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין על ידי האזרחים. הנשק שלו לא היה רובה, וגם לא סכין; הנשק שלו היה המילים.
מילים.
הוא עלה לשלטון.
הוא זרע מילים; שטף את מוחם של אנשים.
אנא, הרשו לי לספר לכם סיפור קטן.

היה היה מורה. מורה, ותלמיד, וכיתה שלמה. הם למדו על מלחמת העולם השנייה.
"המורה", שואל התלמיד. "אם הפירהר היה נורא כל כך; למה כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו? האם לא היתה התנגדות?"
המורה מצמצם עיניים, וחושב. הוא מגיע לתשובה.
לתשובה הזאת יש שם. הנחשול.

ובכן, הנחשול הוא סרט אמריקני ישן. מורה מחליט להוכיח לתלמידיו, באמצעות ניסוי, את הקלות המחליאה, הבלתי נסבלת, שבה דבר כזה קורה.

המורה לא משיב. הוא עושה. לאט לאט, באמצעות משמעת קשוחה, הוא מאחד את תלמידיו תחת השם "הנחשול", והופך אותם לשותפים סודיים במחתרת קיצונית ומובדלת; הפועלת למען מהפכה עתידית. עם הזמן, הנחשול הופך למן טרור בית ספרי. כל מי שמתנגד, מוכה ומוחרם. והמורה? מעודד, מלהיב; אבל בעיקר, מתבונן.
"אתם לא היחידים", הוא מודיע יום אחד. "הנחשול הוא קבוצה אדירת ממדים, הפועלת בבתי ספר שונים ברחבי הארץ."
הוא בולע רוק. "וישנו מנהיג, ידידי", הוא מכריז.

המנהיג, הוא אדולף היטלר. הנחשול, הוא אידאולוגיה נאצית. הפירהר שלט באנשים באמצעות המילים. זה הופץ, כמו מחלה. קודם כל החלשים, המנודים. אלה שזקוקים נואשות למנהיג. הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות. אחר כך המשכילים. אנשים פיתחו כלפיו אובססיה חולנית. הערצה עיוורת. הם היו מוכנים להרוג בשבילו; וזה מה שעשו. הם הרגו, ורצחו. אל תטעו. הפירהר לא ליכלך את ידיו. את החורבן הביאו האנשים בעצמם. ובשלב כלשהו, הם התחרטו. הם התחרטו, אבל פחדו. הם לא פחדו מהפירהר; לא. הוא היה רק מילים. תמונה ממוסגרת על קיר. הם פחדו מעצמם.
הספר הזה, אם נתעלם מכמה סוחף, ומרגש, ומדהים הוא; שינה לי את כל התפיסה לגבי המלחמה. והמוות. המוות אינו המוטיב העיקרי בספר; אל תטעו. המוות עצמו אינו חושש לגלות פיסות מידע קטנות פה ושם על העתיד לבוא. הו, לא.

רציתי לספר לגנבת הספרים דברים רבים, על יופי ועל אכזריות. אבל מה יכולתי לספר לה על הדברים הללו שלא ידעה כבר? רציתי להסביר שאני תמיד מפריז וממעיט בערכו של המין האנושי- שלעיתים נדירות אני פשוט מעריך אותו כערכו. רציתי לשאול אותה איך יכול אותו דבר להיות מכוער כל- כך ומופלא כל- כך, ומילותיו כה ארורות וכה מבריקות.
ואולם דבר מכל זה לא בקע מפי.
כל מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממינגר, ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים, ואני אומר זאת לכם כעת.
אני רדוף בני אדם.

ליזל ממינגר. זאומנש. מנערת המילים. גנבת הספרים.
תודה.

» ביקורות נוספות של ~RAIN~
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים