ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

אנחנו, כבני אנוש, אוהבים להאניש דברים. להוסיף להם רגשות, מחשבות, חיים.
רגשניים שכמותנו, דורשים רגשות לדבר הזה שלו קוראים "מוות", רוצים להפוך אותו לגבר האולטימטיבי. או לאישה המושלמת.
עצבנו למוות דמות - מלאך המוות.
דמות אפופה במסתורין; החל מפנים שלדיות אל פנים אנושיות, וכלה ברגשות אנושיים אל אטימות רגשית כוללת. המסתורין, העליונות הזאת שלו, מרגשת אותנו.
הוא מופיע הרבה פעמים בספרות, לעיתים כדמות הומוריסטית, לפעמים כרצינית. הוא הופיע בשלל צבעים וצורות, אומנם בעיקרון הוא הופיע לרוב כבן אנוש, אך יש כמה יוצאי דופן - שלדים ומפלצות.
הוא הופיע פעם כדמות מפלצתית, פעם אחרת כנערה גותית, ופעם נוספת כבראד פיט. הרשימה נמשכה ונמשכה ומלאך המוות המשיך לשנות דמויות.

מלאכי מוות מסתוריים, זה הקטע שלהם, זה מה שהופך אותם לכל כך מקובלים מבחינתנו, כל כך מיוחדים. הם שולטים במוות. ואז איכשהו יש להם רגשות, מה שמביא אותנו לאקסטזה, לריגוש.
זוסאק מביא אותנו לנקודה בה הוא הופך בן אנוש למלאך מוות, אם כי מצאתי את מלאך המוות הספציפי הזה יותר מעניין מהשאר.
אולי כי אף פעם לא קראתי על ספר שמסופר מנקודת המבט של המוות בעצמו.

אז כן, הספר מסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות, האחד והיחיד. אולי לא מלאך מוות; הוא קורא לעצמו "מוות" נטו.
הוא מגולל את סיפורה של ליזל בת התשע, שחייה משתבשים בעקבות מלחמת העולם השנייה. אל תתנו לעצמכם לטעות; אין היא יהודייה, אך חייה אינם קלים. העוני, והרעב, והקושי, מופיעים לא פעם ולא פעמיים. מה שגם, אין הסופר גורע עין ממצבם של היהודים בשואה, ומוסיף בחן גם יהודי לסיפור.
וכל זה נרקם לתוך יצירת מופת מעולה.

"גנבת הספרים" הוא הספר הכי מרגש וכן שקראתי לאחרונה, הוא יפהפה. בעמודים האחרונים קראתי ובכיתי כמו תינוקת.
אני לא מאמינה שסיימתי את הספר הזה בפחות מעשרים וארבע שעות, זה היה אתגר לא קל. כי גם עם הקלילות שאפשר למצוא בספר הזה - הכתיבה הנוחה, חלק מהסיטואציות, שמשעשעות לא פעם ולא פעמיים, וכמה דמויות מתוקות להדהים - גם עם כל זה, הספר הזה כואב, ריאליסטי, קודר, וקשה.
זוסאק איזן את עצמו; קלילות מוטמנת בקושי, וקושי נסתר בקלילות. אבל החור בחזה שלי לא נעלם.

הדמויות מרתקות, הן בנויות טוב, בצורה הכי אמינה שיכולה להיות. הן אנושיות, בעלות יתרונות וחסרונות וחיים לא קלים, אבל עדיין ממשיכות להתבדח מפעם לפעם.
ליזל המקסימה בעלת האישיות הכובשת, שאיבדה את משפחתה בחוסר רצון ואומצה למשפחה אחרת.
האנס, שרימה את המוות פעמיים. הגבר בעל הקריצות התמידיות, ואחת הדמויות הטובות ביותר שקראתי עליהן לאחרונה.
רוזה, עם הלב שגדול יותר מכל דבר חיי אחר. הקללות המצחיקות שלה למי שהיא אוהבת בעיקר. הרחמנות המוזרה שלה, והדרך המוזרה שלה עוד יותר לאהוב פשוט קרצה לי.
רודי, עושה הצרות הקטן שגרם לי להתאהב בו כמעט מייד; דמיינתי אותו עם חיוך ממזרי תמידי, מאוזן לאוזן.
מקס, המתאגרף היהודי, שכתב מילים על הקיר, צייר לליזל ציורים, וכתב לה סיפור מתוק.

המוות... מצאתי את עצמי מסוקרנת מחשיבה עליו, על האישיות שלו. אומנם הוא מספר הסיפור, אך הוא כלול בו לעיתים רחוקות. אין הוא מספר על עצמו רבות, רק דברים שאמרים להיות עיקריים, אך מספיקים לקווים כלליים. שגרת יומו היא אספת נשמות כללית ורק בזכות כוחות קסם לא ברורים הוא יכול לאסוף את כל הנשמות של האנשים המתים כל יום ביומו.
נקודת המבט שלו מאוד מעניינת, מלמדת נקודות ציון על האישיות שלו. הוא לא אדיש, והוא רגיש לדמויות ולמצבים שלהן. הוא לא מספר את הסיפור מצפייה; אלא מקריאה של הספר שליזל כתבה. וכשהוא מופיע בסיפורה, פעמיים-שלוש, לכל היותר, הוא משלב בזה גם את נקודת הראייה שלו.

האמת, שמצאתי את עצמי נזהרת על הספר הזה יותר מכל ספר אחר שקראתי; במקום לקפל את הדף בקצוות בציטוטים שאהבתי, דחפתי מעט נייר קרוע קדי לסמל את המקום. זה קרה כבר מההתחלה, כשהבנתי שהספר הזה באמת שווה את זה ובאמת יפהפה.

"היא תלשה דף מהספר וקרעה אותו לשניים.
אחר כך פרק.
עד מהרה לא נותר דבר מלבד קרעי מילים מושלכים בין רגליה ועל סביבותיה. המילים. למה היה עליהן להתקיים? בלעדיהן לא היה דבר מכל זה. בלי מילים הפיהרר לא היה ולא כלום. לא היו אסירים צולעים, לא היה צורך בנחמה או בתעלולים ארציים כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר.
מה הטעם במילים?
היא אמרה את זה בקול כעת, לחדר המואר בכתום. 'מה הטעם במילים?'”
כדי שספרים כאלו יכתבו, יש טעם במילים.

וזה התמצות של הסיפור הקטן שעל פי המוות עוסק ב:
ילדה
מעט מילים
אקורדיוניסט
גרמנים פנאטים
מתאגרף יהודי
ודיי הרבה גנבות.

בהחלט שווה את הזמן שלו.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים