ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 27 באפריל, 2025
ע"י אפרתי


הספר הזה הוא על גרמנים טובים. האנס ורוזה הוברמן שלוקח לאומנה ילדה בודדה.

הספר מספר על הילדה הבודדה ליזל, גרמניה טובה, שהוריה גרמנים קומוניסטים ומשום כך הם רק דרגה אחת מעל ליהודים המטונפים שמשולים לעכברים.

הספר מספר על מקס, מתאגרף יהודי על סף המוות שבא לגבות את החוב המוסרי מהזוג הוברמן.

בספר יש עוד גרמנים טובים כמו משפחת שטיינר, שבנם רודי, רץ מחונן, נער חמוד המאוהב בליזל.

ובעיקר, דמות המספר היא המוות, שמנתח את הדמויות והמהלכים והתהליכים והמאורעות שבספר.

רוב הקוראים (מאות רבות) העניקו לספר חמישה כוכבים נוצצים ושפע של סופרלטיבים, ואין באמת פלא, הספר הוא יצירת מופת מדהימה. (תיכף נחזור לזה, אני לא מתכוונת להקל עליכם).

רוב הקוראים התייחסו גם לדמות המספר, המוות, כאל רעיון ייחודי ומופלא ומרגש ומה לא. בעיני, תסלחו לי, הרעיון הוא גימיק ותו לא. מבחינתי אותו טקסט יכול להיקרא ולהיכתב בין אם נכתב על ידי המוות ובין אם נכתב על ידי מספר יודע כל כלשהו.

ועכשיו בואו נבין מי הם הגרמנים הטובים שממלאים את הספר. בעיירה לא ממש חשובה בגרמניה מתגוררים האנס ורוזה הוברמן. הוא צבע ואקורדיוניסט, איש נהדר בעל אופי מעולה, שמלמד את ליזל, הבת שבאומנה, לקרוא ולכתוב. רוזה, אשתו, היא אשה קשה, אומנית הקללות, שגם מכה את ליזל לא פעם, שמאכילה את משפחתה במרק אפונה דליל, ובשעת מבחן מתגלה כאשה מצוינת, שמצילה את מקס, היהודי שבמרתף שלהם.

ליזל המקסימה, לומדת לקרוא מפאפא, הוא האנס, ובדרך גונבת ספרים כדי להשביע את אהבת המילים שלה. ליזל היא גם שובבה לא קטנה, שחוברת לרודי חברה הטוב בגניבת פירות וירקות. כלומר, גם ספרים וגם משהו להשביע את הגוף הרעב. ליזל נעשית חברת נפש של מקס שבמרתף.

וזאת עליכם לדעת. המצב בגרמניה לא משהו. הרעב שולט, העוני נורא, גרמנים טובים, שבעיני המשטר נחשבים כמובן לגרמנים גרועים, נשלחים אחר כבוד לחזית או למשימות אזרחיות מסוכנות.
בקיצור, הגרמנים סובלים בגלל הפיהרר, שמוצג בספר כמו אידיוט לא קטן.

והספר, מה לומר, כתוב באופן מופתי. התיאורים הליריים והפואטיים יוצאים מן הכלל. הדימויים ייחודיים וקטעים שלמים נקראים כמו שירה צרופה. אין מה לדבר, המוות הזה ראוי לפרס נובל בספרות. כישרון כזה לא פוגשים לעיתים קרובות.

אז איפה הבעיה?

פעם הייתי ילדה קטנה, בת לניצולי שואה. למען הדיוק ניצולת שואה (אני שונאת את הביטוי שורדת שואה, היא לא היתה באיזה ריאליטי של הישרדות), וניצולת השואה הזאת היתה בגיל של ליזל כשפרצה המלחמה, בת תשע. אבל בניגוד לליזל, אמא שלי היתה יהודיה טובה ולא גרמניה טובה. אבא שלי נשלח על ידי הרוסים לסיביר כשכבשו את גליציה, אז בעיני אמא נחשב לסובל הרבה פחות.

וכשהייתי ילדה קטנה, עשיתי חישובים איפה אסתתר כשהגרמנים יפרצו לדירת שני החדרים שלנו בבני ברק. צריך לציין, כי מבחינתנו גרמנים ונאצים היו מילים נרדפות. הבית שבנו הורי היה נורמלי ככל שיכול להיות בית של ניצולים, ורק פעם אחת ראיתי את אמא שלי נשכבת על הרצפה ומטיחה את ראשה במרצפות. בעורקי כמובן זרמה השואה, וחשתי זהות גורל עם בנות של הדור השני, ושום שותפות גורל עם חברות שהן בנות של צברים. העצב ישב עלינו כמו ענן תמידי. והשריטה שנשרטנו בני הדור השני לא תימחק אף פעם. בכל פעם שאני מדברת על השואה עיני מתמלאות דמעות. הכאב הזה לא ירפה לעולם.

לפני כמה שנים אמא שלי ראתה את הסרטים הנער בפיג'מת הפסים וגנבת הספרים. היא לא העבירה עליהם ביקורת שלילית. לגיטימי, היא דור ראשון.

כשאני קוראת או רואה יש עלי נטל כבד של זהות ושל מורשת, של התבוננות בעיניים ביקורתיות ושל שאלה גדולה: מה עושה יצירה כזאת למי שלא חש קורבן של השואה.

כשאנחנו בישראל, כשיהודים בעולם קוראים את גנבת הספרים, הם קוראים על הסבל הגרמני הנורא של הגרמנים הטובים ויודעים שמתחת לגיהינום הקורבני הזה, היו מדורי גיהינום איומים פי כמה, שחורים ואפלים מכל שידעה האנושות.

אבל מי שלא מכיר את הסיפור כולו, יכול לנוד בראשו ולהגיע למסקנות הבאות:
1. היו די הרבה גרמנים טובים ואנושיים בגרמניה, חלק מהם הסתירו יהודים, חלק הסתכנו כדי להגניב מזון ליהודים, אנשים רבים היו רחוקים לגמרי מהאידאולוגיה הנאצית, איתרע מזלם להיות נשלטים על ידי הנאצים, אבל גורל אכזר כזה יכול להתרחש בכל אומה.
2. הגרמנים נורא סבלו. רעב ועוני מחפירים, הפצצות לא הבדילו בין גרמנים טובים לגרמנים פחות טובים. המוות היה עסוק מאוד גם אצל יהודים וגם אצל גרמנים.

ואחרי הסקת המסקנות הנ"ל כמה כבר רחוקה הכחשת שואה או לחילופין הנחה של הסבל היהודי והסבל הגרמני על שתי כפות המאזניים כשהאהדה הטבעית איננה נתונה לעם היהודי.

זאת הסכנה בספרים כאלה.

אז אכן, גנבת הספרים זו יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל.
גנבת הספרים היא גם סכנה גדולה לזיכרון השואה.
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אפרתי (לפני 5 חודשים)
תודה רבה, כרמלה. אני שמחה שעוד מישהו חושב כמוני.
כרמלה (לפני 5 חודשים)
תודה אפרתי. מסכימה איתך.
קראתי את הספר כשיצא בעברית לפני כ-20 שנה. למרות שנגמע במהירות, כעסתי.
באותה תקופה הספר היה רב מכר בקרב בני נוער בטיאיוואן ובברזיל.
כבר אז שאלתי את עצמי - מה בני הנוער שם יודעים על השואה? ולא רק שם.




אפרתי (לפני 5 חודשים)
חני, תודה רבה. כרגיל, את אנושית ויש לך לב ענק להרגיש.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
ילד זיגזג, תודה רבה. אני אוהבת שמתעורר שיח כל עוד הוא תרבותי ויש קשב לזולת.
חני (לפני 5 חודשים)
תודה אפרתי על הסקירה המרתקת, ועוד יותר תודה על זווית הראייה החכמה שלך.
בין בליל התגובות שכאן ולרוב, את מצליחה לראות גם את האחר.
עילוי גמור למתן את הכעס והבעירה בבטן שאוכלת את הארץ הזו
ותושביה מבפנים.
זה שיעור גדול מאוד שלנו באנושיות!
הספר כתוב נפלא והלוואי והיה בכלל דמיוני כי מי יאמין
לסיפור כזה, שואה כזו בעוד כך וכך שנים. השואה היא חלק חשוב בבניית הארץ, אבן ועוד אבן לבנה ועוד לבנה.
לעולם לא נשכח.
ילד זיגזג (לפני 5 חודשים)
ביקורת מרתקת, והשיח פה בתגובות מרתק לא פחות...
michalus (לפני 5 חודשים)
אצלי הספר קיבל שני כוכבים בלבד. הוא היה מוזר לטעמי.
לא אהבתי את הספר, ולא את הסרט.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 חודשים)
פואנטה - אני חושב שהשיוך הדתי והפוליטי הוא כדי לדעת למי לצוות אותך. נגיד אם אתה שמאלני, אז לחבר אותך לאדם ימני ולהיפך. כנ"ל דתי מול חילוני. לא יפגישו בין אנשים מאותו שיוך דתי או פוליטי, אלא אנשים שונים כדי לאחד ולחבר.
פואנטה℗ (לפני 5 חודשים)
אדון מוש המגייס לאחדות **עכשיו**.

שיעורי בית:
מי עומד מאחורי המיזם?
מי הבעלים של האתר?
איפה הרישום של הארגון ברשות התאגידים?

ושאלת בונוס:

"הם" מספרים על עצמם:

'אחדות עכשיו' הוא מיזם א-פוליטי וחוצה מגזרים שנולד כדי לאחד בין כל חלקי העם שלנו.

בשאלון בקשה להתנדבות "הם" מבקשים לציין מה השיוך הדתי והפוליטי שלך.

מצא את האבסורד.


עד ש-אדון-מוש יגיש את שיעורי הבית שלו, סרטון תדמית של המיזם:
https://katzr.net/b4fa0f

I rest my case
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
אפרתי לא נותר לנו אלא לקוות ששעת המבחן הזאת לא תגיע:)
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
תודה רויטל.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
פאלפ, אני לא מכלילה, בגלל זה יחסי עם הערבים שאני מכירה נשארו טובים מאוד. אבל... ופה מגיע האבל כמו יתוש שמזמזם בראשי, מה הם היו עושים בשעת מבחן? ברור גם שהרצון שנמות איננו שווה ערך לרצח. כמה מסובך. לצערנו, לא יהיה פה שלום לא בשנה הבאה ולא בעוד חמישים שנה. הדבר הכי חשוב הוא חינוך מחדש של ילדים, אבל ברור שמי שיונק שנאה עם חלב אמו לא ישתנה.
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
Pulp_Fiction,
פעם אחר פעם אני מצטערת שאין בסימניה את הפיצ'ר של לייק לתגובות:)
אפרתי (לפני 5 חודשים)
מוש, יפה ותודה רבה.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
אפרתי את צודקת. אבל לא הייתי מכליל . לצד אלה שכמעט הביעו שמחה גלויה על השבעה באוקטובר, היו לא מעטים שממש התביישו וניסו לעזור.
עם זאת, אני מודע שתמיכה של רובם המכריע היא לא בצד שלנו, נאמר ככה. אני גם מודע שלא נהפוך את כל ערביי ישראל לציונים.
באותה נשימה אני אומר: אל לנו להתרפס ולהתקפל, אמירתנו צריכה להיות ברורה: זו מדינת ישראל והיא יהודית ודמוקרטית.
אני כועס על חמאס לא רק על מה שהם עשו לנו, אלא גם על כך ששמו אותנו במלכודת הזו שאנו נאלצים לנהל סוג כזה של מלחמה- בה הפגיעה בילדים בלתי נמנעת. ילד לא אשם גם אם הוריו השתתפו בטבח ו/או תמכו בו.
ילד יכול וצריך לעבור חינוך מחדש. עם זאת ברור שחמאס הוא Death Cult . ויש להשמידו בכל מחיר. אין לנו את הפריווילגיה לחיות לצד גידול סרטני כזה . ברור שהרג הילדים בעזה היה אחת המטרות האסטרטגיות של חמאס בלוחמה נגדנו. זה בלתי נתפס, זה לא מתחבר לשכל הישר שלנו .וכמובן שמותם ופציעתם של ילדים עזתים הם על ידי מרצחי החמאס.



מוש (לפני 5 חודשים)
https://achdutnow.org.il/
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
יואש אתה מראה יפה את הרמה שלך. כבר לאף אחד אין ספק כמה היא "גבוהה".
יואש (לפני 5 חודשים)
קראתי בעיון את הדיון אודי הוכיח שוב שהביביזם הוא מחלה ממארת שהורסת כל חלקה טובה
פאלפ אל תטיף לגבי הרמה שלי, היא גבוהה משלך עשרת מונים
אני יודע שזה מתסכל לשמוע את האמת לאמיתה.
אנחנו הקמנו את המדינה ואלה שעכשיו בשלטון יחד עם מצביעיהם (כולנו יודעים מהיכן הם מגיעים) הורסים אותה יחד עם הצורר הנאצי ומשפחתו.
29.4 ערב יום הזיכרון תשפ"ה
אפרתי (לפני 5 חודשים)
פאלפ, גם אני התפכחתי באסון האחרון. עמדותי נבעו מהיכרות קרובה עם ערבים. יש לנו עובדים ערבים, לקוחות ערבים, מטבע הדברים כשיש כל כך הרבה שותפויות אתה מפתח אמפתיה ולא שונא. את האויב אתה שונא, לא בני אדם שניצבים מולך. הייתי מרכז ושמאלה, מוכנה להרבה ויתורים טריטוריאליים הגיוניים. בשנים האחרונות קצת התפכחתי כשראיתי שאין מי לדבר וגם בעוד מאתיים שנה הסדר לא יהיה פה. ואז חטפנו אגרוף בבטן והבנתי שהערבי שמולי יכול להיות מאוד נחמד אלי באופן פרטי, אבל בלבו יש טינה ושנאה שלא תימחה שנים רבות, ובשכונותיהם של האנשים האלה חילקו ממתקים אחרי 7.10 ומי יודע אם הם לא השתתפו. אחד מהם חלק אתי את עמדותיו והסביר לי שהקוראן ממש נגד הרג של נשים וילדים. וכל השאר, מה? אז כבר חזרתי למאורעות תרפ"ט והבנתי מאנשים שמיודדים עם ערבים, שאנחנו טיפשים כי אנחנו מודדים את המנטליות שלהם לפי המנטליות שלנו וזו שגיאה גסה. השלום הוא ערך עליון אצלנו, אבל החינוך בצד השני שונה לחלוטין.
אז גם היום אני לא שונאת שום ערבי חוץ מאויבים. אבל בינינו, אני יודעת שאסור להיות תמימים וכל אחד שמאיר לי פנים היום יכול לרצוח אותי מחר בלי בעיה.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
אודי אנחנו לא צריכים לרדת לרמה של יואש ודומיו. אני מבין אותך - זה פוגע ומתסכל, מסיתי קפלן שמנבלים את הפה ומייצרים מיצגי שנאה, אבל אם היית משקף ליעל את זה בלי הקללות זה היה רק מחזק את טיעונך.
תראה כמו שאפרתי ציינה, מי שכל חייו טיפח השקפה של לראות את הטוב בכל בני האדם וכעת הגישה הזו מתנפצת מול פניו חווה משבר ובלבול.
זה ממכר להיות לכאורה הומני ולראות את העולם במשקפיים ורודים, להיות מחובר לצר מסוים ולהיות בטוח שהוא הנכון. בשנים האחרונות הגישה הזו מאותגרת מאוד על ידי המציאות. אני התפקחתי בגיל 20 וגם אז זה היה קשה.
אם שוב נלך לדוגמא של הגוש הקומוניסטי, אנשים רבים לא ראו את כל העוולות של המשטר הזה והאמינו בו כל חייהם,וגם אם כן היו בטוחים שאפשר לתקן אותו. עבורם גורבצ'וב נחשב לבוגד ואויב.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
דיון מעניין. אני מתחבר לדברים של אפרתי.
ומדוע זה כן פוגע בזיכרון השואה? בברה"מ הייתה גישה של לא להדגיש את הסבל של היהודים והשמדה מכוונת שלהם, אלא דובר על "ההקרבה של העם הסובייטי". ואכן רבים מהעם הזה נרצחו ונהרגו. זה גרם בסופו של דבר להכחשה של השואה ואי הכרתה על ידי האוכלוסייה הכללית. היהודים בתורם התביישו לדבר על כך ולהזכיר את השואה. בחלוף השנים גם צאצאיהם כבר לא ידעו שהייתה שואה אלא רק מלחמה עם הרבה קורבונת.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
יעל, גם כשאני רואה את ההרס בעזה אני לא שמחה לאיד וכשאני רואה פצועים או הרוגים נחמץ לבי. בחשיבה הפשטנית של הדור הנוכחי, כשאתה מעלה את הטרגדיה של הצד השני, אתה מוריד מהטרגדיה שלך. כשאני קראתי את הספר ברור שהתרגשתי ונעצבתי.
ואת המצב בינינו ובין העזתים בהחלט אפשר להשוות לאפקט של הספר. שוב, את ואני זה לא איזה קורא קנדי או נורבגי.
בספירת נזקים הרי נהרגו יותר עזתים מישראלים וההרס שם הרבה יותר גדול, ואנחנו מזדעזעים כשאיזה ידוען או איש ציבור או פוליטיקאי חשוב מציין את הטרגדיה בצד השני ביחד עם שלנו, או גרוע מזה, מזדהה רק עם הצד השני.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
פואנטה, תודה על הנתונים, זה חשוב. לגבי שאלתך? אני חושבת שיש הרבה מאוד אנשים מבוגרים שהם מצביעי שמאל-מרכז מימים ימימה וקשה להם לשנות דעות הרבה יותר מאשר צעירים. לאדם מבוגר קשה להחליף אידאולוגיה לא רק בגלל קבעון מחשבתי או הרגל, הסיבה העיקרית היא תחושת הכישלון והאכזבה כשהוא חש כשדעותיו אינן עומדות במבחן המציאות. רבים מתושבי העוטף עזרו לעזתים, רובם הגדול גם ללא עזרה ישירה הם מצביעי שמאל מובהקים. הטרגדיה שלהם כפולה ומכופלת ונוראה. נוסף לכל האובדן, יש פה הרס של דעות שהוא בלתי נסבל לגבי אדם מבוגר.
אודי (לפני 5 חודשים)
אין ליעלהר בעיה ללייק ביקורת שמשווה את נתניהו להיטלר ומתגזענת על מזרחיים. אבל רווחתם של תושבי עזה קרובה לליבה.
yaelhar (לפני 5 חודשים)
אפרתי - הנרצחים והקורבנות שלי חשובים לי יותר. מודה.
אבל זה לא אומר שאני מתעלמת, אדישה, שמחה לאיד לגבי הקורבנות של הצד השני. לא רק ילדים בעזה, גם מבוגרים הם בני אדם.
ואני לחלוטין לא חושבת שאם יאוזכרו הקורבנות של הצד השני, הנרצחים מהצד שלי יהיו לא חשובים. או שישכחו אותם. זה לא משחק סכום אפס.
פואנטה℗ (לפני 5 חודשים)
קודם כל, קצת מספרים: כלל הקורבנות של מלחמת העולם השנייה = כ- 80 מיליון. מתוכם כ- 35 מיליון אזרחים (לא 20).

באשר לגרמניה עצמה, נהרגו 1.84 מיליון אזרחים (כ-2% מהאוכלוסיה). בואו נגיד שבתור מעצמה אימפריאליסטית שיזמה את המלחמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, הם יצאו "בזול".

דבר שני, בזמן הנוכחי (מלחמת המעצמות) זה נראה הרבה פחות רלוונטי מה יחשוב על השואה שאר העולם. גם לא נוכל לנצח את הנרטיב של הכובש האכזר, לא משנה כמה נשקיע בהסברה.

ועכשיו שאלה לי אלייך: איך את מסבירה את העובדה שרבים מהמפגינים נגד המלחמה / הכיבוש הם פנסיונרים (מן הסתם, חלקם בני הדור השני)?
הם פציפיסטים? גלותיים? דווקא הם?

אפרתי (לפני 5 חודשים)
רויטל, את מסבירה היטב למה התכוונתי. אני באמת לא מתכוונת שקוראי סימניה או כל קורא ישראלי אחר יתחיל לפקפק בעוצמת הסבל שבשואה ויעשה השוואות. אבל שאר העולם?
ויעל, אני מבינה את כוונתך, אבל גם היום ותחת מלחמת חרבות ברזל הילדים בעזה סובלים מאוד. רבים רבים נפצעו ונהרגו, הם סובלים מבחינה תזונתית, גלו מבתיהם המופצצים, איבדו חלק ממשפחתם. ועדיין הנרצחים שלנו חשובים לי יותר. ואנחנו מאשימים כל מי שלוקח את הצד הפלסטיני.
את לא חושבת שההשוואה מתבקשת?
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
אני לא בטוחה שיש טעם בדיון הזה, הוא נערך פה יותר מפעם ולא ראיתי אף אחד ששינה את דעתו
ובכל זאת אזכיר שוב שרובנו כאן גדלנו בתוך התרבות הישראלית שמכניסה לנו שואה לורידים מגיל צעיר.
יש לנו מושג ברור לגבי התמונה הגדולה: מי היו הצדדים בסיפור הזה, מי היו הקרבנות.
אנחנו יכולים לקרוא סיפורים על קרבנות מהצד הגרמני ולהרחיב את ההשכלה שלנו גם במה שעבר עליהם, ידע הוא כוח וזה.

אבל הספר הזה, כמו רבים דומים לו, לא נכתב לתוך המציאות הישראלית.
הוא נכתב בתרבות שבה יש הרבה פחות ידע על השואה, הוא נקרא גם במקומות בהם יש הכחשה, הדחקה, נרטיב שמפריד לחלוטין בין "נאצים" ל"גרמנים" ורואה בגרמנים את הקרבנות הראשיים של הנאצים.

ואפלו כאן בארץ, למרות הפתיחה שלי -
דברים משתנים.
כמה ספרי שואה אני קראתי בילדות וכמה הילדים שלי?
פער עצום.
אני גדלתי עם סבתא ניצולת שואה ושמעתי סיפורים ממנה ישירות.
הילדים שלי? הם גדלו בתרבות עם הרבה יותר מודעות לחרדות, לטראומות, עם הרבה יותר פילטרים וסינון על מסרים שעוברים לילדים.
וטוב שכך.
אבל המציאות היא, שילדים קוראים פחות, שומעים פחות, יודעים פחות על השואה.
וכשהם כבר קוראים על השואה, מה הם מקבלים?
הנער בפיג'מת הפסים, גנבת הספרים. ספרים שבהם הנרטיב לגבי השואה כבר מאוד שונה.

אז ההנחה שהקוראים מכירים את הסיפור הגדול, שהם לא יתבלבלו, שברור להם מי נגד מי -
היא הנחה בעייתית בימינו.
*אתם* יודעים, ודאי. אבל אתם לא קהל היעד היחיד של הספרים האלה, וקהל היעד כבר גדל על נרטיב שואה אחר לגמרי, ובעיני זה מטריד.
(ושוב אמליץ על עבר בלא צל של זהר שביט שחקרה לעומק את ספרות הילדים הגרמנית שעוסקת במלחמת העולם השניה ועל הכתבה הזאת, המלצתי הקבועה
https://did.li/3gEZH)
אור קרן (לפני 5 חודשים)
אני לא חושב שהספר הוא סכנה גדולה לזיכרון השואה. גם לא קטנה.
הספר מביא סיפור קטן ואנושי, ספציפי, הוא לא מתיימר לעשות הכללות ואני לא חושב שהקוראים יעשו הכללות כאלה.
yaelhar (לפני 5 חודשים)
ספר שאהבתי מאד.
בתקופת הנאצים נספו כ 20 מליון אזרחים. אנחנו קיבלנו מכה מרוכזת ומדוייקת, אבל היו עוד קורבנות. אני יודעת שאדם קרוב אצל עצמו, ושהנרטיב שלנו מגדיר את קורבנוּתנו כייחודית (והיא אכן היתה כך, כי הנאצים הכריזו על רצון להשמיד יהודים בכל מקום). אבל אם לא נכיר בכך שהיו קורבנות נוספים - אפילו גרמנים - נתקשה לדרוש שיכירו באסוננו ושלא יכחישו אותו.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
מעולה, סקאוט.
סקאוט (לפני 5 חודשים)
ספר נהדר. זכור לי שמאוד אהבתי.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
תודה רבה, זשל"ב, בהחלט עלינו אפשר לסמוך. עולם הקוראים בכלל? כמובן שאי אפשר לסמוך עליהם.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 חודשים)
כתבת יפה. אני חושב שהספר פשוט מציג זווית, הוא לא אומר שזה רוב המקרים כמו בספר. צריך לסמוך על הקוראים שהם מביני עניין ויודעים שהמקרה הזה לא משקף את הלך הרוח הכללי. כמו שאת נגיד תקראי ספר להטב"י ולא תחשבי שכולם עכשיו להט"ב
אפרתי (לפני 5 חודשים)
תודה רבה, רויטל.
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
כתבת נהדר אפרתי, למותר לציין שאני מסכימה מכל הלב:)
תודה3>
אפרתי (לפני 5 חודשים)
דן, תודה רבה. אין עוררין שמדובר בספר נפלא. לגבי השאר, זו דעתי.
דן סתיו (לפני 5 חודשים)
אפרתי סקירה מעניינת מאד. בעיני הרעיון להציג את המוות כמספר הוא רעיון נפלא ודמויות אחרות לא יכולות למלא באותו אופן את התפקיד וזוסאק בעצם די אומר את זה מהרגע הראשון. לא התרשמתי שהסיפור על הגרמנים הסובלים נועד לערוך השוואה לסבל היהודי או של קורבנות אחרים של הנאצים. בעיני מדובר בסיפור נפלא.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
אורי, זהו, שהוא ממש לא ספר על השואה אלא ממש בעקיפין, הוא על מצב הגרמנים בגרמניה של מלחמת העולם השנייה וזה הבדל עצום.
איפה בספר יש לך שואה? אני בקושי מצאתי מעט מאוד אזכורים שלה.
אורי החמודה (לפני 5 חודשים)
אהבתי מאוד אחד הספרים הטובים שקראתי על השואה
אפרתי (לפני 5 חודשים)
תודה רבה, בר. הספר עוד הרבה יותר מצוין מהסרט.
בר (לפני 5 חודשים)
סקירה יפה מאוד אפרתי.
ראיתי את הסרט והוא היה מצוין.
מורי (לפני 5 חודשים)
צורת הכתיבה הגימיקית לא היתה חביבה עלי ונטשתי.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ