“הזמן, שנות התשעים, ביל קלינטון הנשיא, רגע לפני מהפכת האינטרנט והתקשורת, הרב-תרבותיות מתחילה לתפוס תאוצה. המקום, עיירה מטופחת, שבעה ומהונדסת באוהיו, מתוכננת להפליא, רחובות מפותלים למנוע נסיעה מהירה, בתי ספר ממוקמים באופן שילדים לא יאלצו לחצות כביש ראשי, ואכיפה על גובה הדשא בחזית הבתים. המוטו של העיר: "רוב קהילות המגורים פשוט נוצרות. הקהילות הטובות ביותר – מתוכננות". הדמויות, שתי משפחות הופכיות וארכיטיפיות. האחת משפחת ריצ'רדסון המבוססת, הוותיקה והחומרנית, על זוג ההורים וארבעת ילדיהם, ולעומתה מיה וורן האומנית החד-הורית, דלת האמצעים ובתה פרל, מעין נוודים השוכרים את הבית הנוסף של הריצ'רדסונים.
הסיפור מתחיל בסופו – שריפה המכלה את ביתם הנאה של הריצ'רדסונים, ומשם חוזר שנה לאחור, ליום שבו מגיעים מיה ופרל לעיירה ומתאר את שרשרת האירועים שהביאו לנקודת הפתיחה.
הכתיבה קולחת, והספר מהנה כספר הפוגה, ולא נמרח יותר מידי. הוא עוסק במתחים הברורים בין כלוב הזהב החומרני לבין הרוח וליצירה, בין חיים קטנים וחסרי מעוף אך מרופדים היטב, לבין חיי דחק של האומן החי את החיים עצמם, בין סדר ותכנון מדוקדק לחירות וספונטניות, בין סוגים שונים של משפחות, אמהוּת והורוּת, ובעיקר במשמעות הבחירות שהדמויות בוחרות או בחרו בעבר וההשפעה שלהם על מהלך חייהם.
במהלך הספר, כצפוי, הכבשה השחורה בבית ריצ'רדסון – איזי, מוצאת בית חם אצל מיה, ואילו פרל שצמאה לשייכות ולקביעות מוצאת את עצמה נמשכת לבית הנוצץ והמסודר של הריצ'רדסונים. וכך, כאשר ברקע קו עלילה נוסף של תינוקת שננטשה על ידי אישה ממוצא סיני ונמצאת בתהליכי אימוץ אצל חברתה הטובה של אלנה ריצ'רסון, מבוקשת לפתע מחדש על ידי האם וגוררת משפט מתוקשר, והמתחים בין שתי הנשים גואים עד לסיום המתבקש.
הספר היה רב-מכר היסטרי בארה"ב, ואני מבין שגם יצא כמיני סדרה, אך בעיני קשה לומר שמדובר בספר מופת. אחרי הכל זו ספרות אמריקאית פופולרית קלאסית, עם דרמטיזציה "סוחטת-דמעות" ודיכוטמיה מוגזמת, ואף שיש נסיון-מה להציג את הדמויות כעגולות, זה לא ממש מרגיש אמין. הדמויות לא סוחפות, ולא הרגשתי שנבנה איזה קשר אינטימי חם ולופת עם הקורא. הספר לא משחרר קריאת התפעלות בסיומו, אבל גם לא אנחת רווחה. הבנתם את הרעיון, הוא לא משעמם אבל גם לא מחסיר פעימה, ובסך הכל ספר נחמד להעביר איתו כמה שעות קריאה קלילות.”
