ביקורת ספרותית על ילד מקולקל מאת דרור שגב
ספר טוב

---

צלילים מרחפים מעל הראש וחודרים אל תוך האוזן. העולם מורכב מבליל של צלילים, מהמוני מנגינות קטנות שמרטיטות את הלב והנשמה.
מזככות אל גופך נוזל חיים. מוסיקה יכולה להוציא את האדם ממשברים גדולים. להקים אדם מן המתים אל החיים.
להניח את הראש על חזה אהוב ולהתרפק על הדי המוסיקה. ללחוש את המילים הקסומות שמנביטות בך את צמח החיים. להסתובב בקרוסלה דמיונית ולחוש כיצד הצלילים נעים אף הם במעגל, בעוד עיניך עצומות ורק הכל פיך, נשימתו של האחר ונשימתן של הצלילים מהדהדים.
אתה מרגיש כיצד המוסיקה מרפאת את ליבך ואת נשמתך הפצועים.

ישנם חודשים שהמוסיקה לא מהווה חלק מחיי ויש חודשים, בעיקר בעתות מצוקה, שהמוסיקה לא משה מזכרוני והאוזניות מחוברות אל תוך גופי כמו אינפוזיה.
למוסיקה יש חלק נכבד בחיי שרגעים מסוימים אני נזכרת בהם דרך המוסיקה ששמעתי באותם הרגעים בדיוק וכאשר אני שבה להאזין לשיר מסוים, גופי נרך ונרעד, לנוכח הזכרונות המבעבעים בי.
מערבולת הזכרונות שואבת אותי אליה במהרה והעבר הופך להווה בזכותה של המוסיקה.

מהותו של הספר הנ"ל היא מוסיקה וזכרונות. שכול בצל המוסיקה. ערן הוא נער מתבגר בן 17 מופנם שמותה של אימו, אחד מבני האדם שידעו את הצופן לליבו, הלכה לעולמה עקב מחלה קשה.
האובדן, ככל אובדן קשה, לא מרפה ממנו. הזכרונות אופפים אותו והדמעות עולות בעיניו בכל רגע נתון וההשלמה שכה רבים מדברים עליה בהקשר המוות אינה מגיחה.

ערן נאטם בפני משפחתו וסביבתו וכל עולמו מסתכם במוסיקה וכתיבה. את כל הכאב הוא פורק דרך השירים שהוא שומע ואל תוך מחברת הכתיבה שהוא מקפיד לקחת עימו לכל מקום.
ערן הוא ילד מקולקל. אחד שלא מובן מה קורה איתו, שאינו מוכן לשתף את הסובבים אותו בקורות אותו. עקב הסתגרותו הטוטאלית ומוזריותו, מחליט אביו, אורי, לקחתו לפסיכולוג ילדים בשם אברם בתקווה שישיל מעל בנו את הקליפה בה הסתגר וישיבו אל חיק המשפחה.
אברם וערן מתחילים סדרת פגישות, במהלכן ערן פותח בפני הפסיכולוג צוהר אל העולם הכמוס ביותר- עולם הרגש והצליל שחד הם.
ניכר שסדרת הפגישות, אט אט, משפיעה לטובה על ערן ומשילה מעליו עוד שכבה של מגננות...ועוד אחת...עד שערן נעלם. העלמותו תעורר בכל המעורבים טלטלה עזה וחשבון נפש שבסוף המסע הם לא יהיו כפי שהיו בתחילתו.

קראתי את הספר בשטף. הכתיבה קולחת ומעניינת. רצופה משפטים יפים וסגנונות מוסיקה שלא הכרתי שהיה לי עונג להכיר. שפתו של הספר מעניינת ופיוטית, בדיוק כפי שאני אוהבת ומתחברת.
עם זאת, יש לציין שבתחילה היו פעמים ששקלתי את המשך קריאתי בספר. דבר מה בספר הרגיש לי מלאכותי ולא אמין. התקשתי ליצור חיבור מספק עם הדמויות. אולם, עקב משבר אישי, דבר מה גרם לי להיכנס אל לב ליבו של הסיפור ולהרגיש חיבור לדמויות.
למרות פגם קל אשר השכיל לציין חבר סימניה בעניין טוב ליבן המופרז של הדמויות, הרגשתי חיבור עז לערן ולכאבו. התחברתי לסיפור האהבה היפה בין עתליה לאברם ולכאב האישי שהוא עצמו, בתור פסיכולוג, סוחב במשך שנים רבות.

אובדנו של ערן גרם לי להרהר בבני משפחתי ובמשבר בריאותי שתקף את אמא שלי. הפחד לאבד אותה, כפי שערן איבד את אמו, לא נתן לי מנוח. חשתי כיצד כל געגוע של שי לאימו הוא כמעין חץ שלוח אל ליבי שלי. כיצד ילד, בכל גיל שיהיה, יכול להיות ללא אמא או אבא?

אנושיותן של הדמויות מתפרצת וההכרה שכדי להבין אדם אחר, להעניק ולרפאו אין צורך להיות מושלם ואף אדם אינו חסין ממשברים וקלקולים זועקת מן הספר. כולנו בני אדם ולכולנו יש עבר וזכרונות שמשפיעים עלינו, "שמקלקלים" אותנו, כל שנותר לנו הוא לבחור לאן לנתב את חיינו, לנתיב הטוב או לנתיב הרע.


-הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבלעדיו לא הייתי משיגה את הספר הזה. מקווה מאוד שנחווה עוד רגעים וזכרונות צרופי צלילים יחדיו! (:

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על ילד מקולקל