כולנו מקולקלים. כולנו פגומים. הרבה תקלות מתחוללות בפס הייצור האנושי שאנו מהווים את תוצריו. חולשות ומגרעות וחסרונות הם חלק אינטגרלי מהאופי שלנו. כולנו "מקולקלים", עם מרכאות כפולות ומכופלות, כיוון שבעקב אכילס זה טמונה גם הרבה אנושיות והרבה פְּגִיעוּת. ואולי גם שותפות גורל קטנה ועגמומית משהו, כמי שמנסים לנתב את דרכנו במשעול החיים ולעתים כורעים תחת כובד שק צרותינו. כי בין אם אתה "ילד מקולקל", נער רגיש, מיוסר ופגיע, שמתקשה להתגבר על מות אמו וחווה יחס קר ומנוכר מאביו ומאחיו, ובין אם אתה "מבוגר מקולקל", פסיכולוג שלא מצליח להביא ילדים לעולם, איבד את אחיו בתאונת דרכים וסוחב את השלכותיה של פגיעת ראש קשה מתקופת שירותו הצבאי, הסבל קשה מאוד. הייסורים והמצוקות ושברון הלב זהים ומשותפים. כולנו מקולקלים, כולנו פגומים, וכולנו נוחזר בסופו של דבר אל היצרן, שככל הנראה לא יזכה לקבל את תו התקן העומד בדרישות האיכות של מכון התקנים. וכך היצרן יקבל בחזרה את הסחורה האנושית עם סיום חייה, זו הפגומה והבלתי שמישה, כשהיא עטופה יפה בתכריכים וארוזה בתוך קופסה מהודרת המותאמת למידותיה. סחורה מקולקלת. מוצר פגום.

דרור שגב לקח שני אנשים "מקולקלים", נער מתבגר והפסיכולוג שלו, שני אנשים שלכאורה כה שונים האחד מן השני, וחיבר אותם בקשר שובה לב, כשהדיאלוג שמחבר ביניהם מורכב לא רק משיחות, אלא גם ממוזיקה, מצלילים וממכתבים. הרבה אנושיות, רגישות ואהבה טמונות בנפשם המיוסרת של השניים. ערן, שאיבד את אמו ושקע באבלו, מסתגר לו בקונכייתו, כשהמוזיקה מהווה עבורו מפלט ממדווי החיים. בעזרתו של אברם, הפסיכולוג, ערן ילמד שהמוזיקה יכולה לעשות גם פעולה הפוכה: לקרב בין אנשים ולחבר ביניהם, כשהיא מגשרת על פערים של גיל ורקע אישי שונים לחלוטין. בהמשך יוסיף ויירקם קשר מרגש בין ערן למשפחה מארחת מקיבוץ בערבה, משפחה שתעניק לו את החום והאהבה שכה חסרו לו במשפחתו שלו.

הפסקול המוזיקלי שמלווה את הספר התנגן לו לא רק באוזניי אלא גם בלבי, והוא כלל גם את ההרכב המוזיקלי האהוב עלי ביותר ואשר מלווה אותי למן ילדותי, להקת .R.E.M. כל כך שמחתי למצוא אותם כאן, כשהיצירות המוזיקליות הנפלאות והמרגשות שלהם כמו עולות ומבצבצות להן מבין דפי הספר ומתנגנות להן ללא קול עמוק בתוך לבי, משתלבות בהרמוניה מושלמת עם העלילה. אלבומם Automatic for The People המלנכולי והמלודי משקף מאוד את רוח הספר, ומתוכו בחרתי לצרף את השיר Everybody Hurts.
https://www.youtube.com/watch?v=5rOiW_xY-kc

דרור שגב יצר סיפור אנושי קטן שכתוב היטב, בפשטות ובאהבה גדולה לדמויות. האנושיות של הדמויות, טוב לבן והכמיהה שלהן להתרת הקשרים במסכת חייהן הסבוכה, כל אלו דיברו אל לבי וריגשו אותי. הסיפור מיטיב לתאר ולהמחיש את כוחם המרפא והמפרה של הידידות בין אנשים, של המוזיקה ושל הספרות בחיינו. וכשהם חוברים שלושתם יחדיו, הידידים, הצלילים והספרים, אמנם לא נוכל להיוושע ולמצוא מזור לכל צרותינו, אבל ללא ספק נמצא איזו פיסת נחמה קטנה. ואתם יודעים מה? אין זה דבר של מה בכך.

טוב אני לצערי אצטרך לקטוע את רצף הפירגונים לספר הזה, וזה באמת מצער אותי כי חיכיתי לו, ואפילו ביקשתי מהספריה שלי שיקנו אותו במיוחד והתרגשתי להתחיל לקרוא, אבל הספר לא עמד בציפיות, ובסוף התברר להיות דיי בינוני, וממש הכרחתי את עצמי לסיים אותו, כי ציפיתי לאיזה סוף מיוחד או מקורי או מלא מחשבה, שלא הגיע.

ציפיתי ליותר קשר/דינמיקה/שיחות בין הפסיכולוג לנער, בנושא מוסיקה או בכלל, אבל בפועל מעט מאוד מהשיחות שלהם מתקיימות במציאות בדיאלוג, ורובן מתקיימות בין כל אחד לבין עצמו או במונולוג (במכתב, למשל) וזה היה לי חבל, כי זה מה שציפיתי מהסיפור, לאור ההקדמה: "דיאלוג מרתק בין נער מתבגר לפסיכולוג שלו, דיאלוג המתנהל גם באמצעות מוזיקה וצלילים המתרוצצים לשניהם בגוף...". בפועל, יחסית בתחילת הספר דרכיהם מתפצלות, וזה פחות או יותר הזמן שבו איבדתי עניין.

כפי שאמרו לפניי, היו רגעים מרגשים, אבל אני בוכה דיי בקלות גם ככה, והרבה פעמים אפילו הרגשתי שהכתיבה שם כדי שאני אבכה, ולוחצת עלי עד שזה יקרה ולא מוותרת לי, אפילו בכח. מזכיר לי את הספר "ללכת בדרכך" שם הרגשתי אותו דבר. כאילו, כן זה עצוב אבל ממש מרגישה שבכוח מישהו אומר לך תבכי!!!!! זה עצוב!!!! וזה כבר מאולץ. זה גם לא חכמה, ילד שמאבד את אמא שלו או חייל הלום קרב הם נושאים שכל אחד יכול להבין את העצב העמוק שטמון בהם, ולכן זה משהו ש"קל" להתחבר אליו, גם אם לא היית חייל קרבי וגם אם שני הוריך בין החיים. זו לא "חכמה", בעיני.

הכתיבה הייתה מאוד חובבנית רוב הזמן, בעיני, וזה גרע מהחוויה. גם כשמדובר בנקודת מבט של ילד או בנקודת מבט של מבוגר, הכתיבה לא השתנתה במיוחד, וחבל. שם באמת מתבטא הגיוון ויכולת הכתיבה של סופר לדעתי (ראו למשל עבודותיו של ג'ורג' ר. ר. מרטין שכותב ילדה קטנה ומרדנית, לצד גבר נזיר בן 99 לצד אמא לשלושה ילדים, לצד ילד בן 8 שהופך נכה, וכל אחד מהם כתוב אחרת עם אופי ושפה משלו ככה שגם בלי השמות אתם יודעים במי כרגע עוסק הפרק, וזו אומנות). לסיכום, ספר בסדר אם באים עם מעט ציפיות.

מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה שקראתי לספר הזה ועוד הוספתי שקשה לי עם שם הספר. מה פתאום 'ילד מקולקל', אין דבר כזה.
ודרור שגב, כותב הספר השיב לי - אשמח שתקראי, אח"כ נדבר על ילדים מקולקלים, גם על השם.
אקרא ואגן על הדברים שלי, חשבתי. קראתי. התחברתי אל הסיפור במעגל משלי שנפתח ונסגר. כל כך התחברתי. והשם - הכי מדויק.

סיפורם של אברם ושל ערן ושל אברם וערן. ותהליך של טיפול פסיכולוגי. ודיאלוג וחיבור מופלא. ושני מעגלים שנסגרו ונפתחו.
אברם, פסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ונוער, 'מתקן נפשות מקולקלות' כך מגדיר עצמו - איש נהדר ו'מקולקל' שהחיים, הרקע והאבדן שחווה, החסך הרגשי, האנשים שנגעו ולא נגעו בו בחייו והפצעים והרגישויות בעקבות - והפציעה הפיזית במלחמה - כל אלה קלקלו אותו והוא לא חדר את המעגל שלו שנפתח כשהתקלקל, עד שערן.... המטופל - נגע בו.
ערן, נער צעיר ומקסים שבגיל הכי רגיש חווה אבדן אם, ונפצע רגשית - שהחיים הקצרים, הרקע והאבדן, החסך הרגשי והרגישויות שלו, הקרובים לו והרחוקים יותר שנגעו ולא נגעו - 'קלקלו אותו' ופתחו לו מעגל - עד שאברם... המטפל - נגע בו.
שניהם מתחברים כמעט לאחד.
דרך הטיפול ודרך עוד מעגלים מחברים - החיבור של שניהם למוסיקה (לאותה המוסיקה) שמהווה עבורם את מוסיקת חייהם, מקום הבריחה, השקט, השלווה הרגעית. החיבור של שניהם למילים הכתובות (המילים שמדברות לאברם את ערן ואת עצמו) ושמהוות עבורם את המילים של חייהם ומהוות עבורם את סיפור חייהם, מקום בריחה, שקט ושלווה רגעית.
והם שקטים, כל כך שקטים וספונים במוסיקה, במילים ובעצמם.
סיפורם של שני "פצועים שקופים".
כל זה במעגל החיצוני, אם נכנס פנימה, אצל שניהם בשעת המשבר - האחד בעקבות פציעה פיזית. השני פציעה נפשית - הבחירה הייתה בהיעלמות כשיטת התמודדות. הפצוע בגופו בצעירותו (אברם) נאלם ונעלם אל תוך שתיקתו עד שהגיעה פיה קסומה והחזירה אותו, שחררה אותו. וזה הפצוע בנפשו (ערן) נעלם - סיפור היעלמו מהווה את תעלומת הסיפור והגרעין המרכזי. וגם שם נוכחה פיה קסומה.
בנוסף, חוו שניהם, בהיותם בגילאים דומים, אבדנים מטלטלים. ושניהם בעקבות הטיפול - החלו בתהליך הדדי של התגברות על האבדן והגעה למצב של 'אבל' (קודם לא המטופל, גם לא המטפל (שחשש להיכנס אל עצמו פנימה) - לא הגיעו לשלב עיבוד האבל בגלל החלל השחור הכואב שנפער בגופם החריד, ערער ולא אפשר להם למלאו בנחמה, בכאב, ואח"כ באמצעי הבראה - הם אפילו לא הגיעו לרמת המחשבה הפנימית.
זה ילד מקולקל, וזה ילד מקולקל, שניהם "מקולקלים" שלמעשה במעגל החיצוני תקנו אחד את השני - שחררו החוצה את הרגשות, ופרמו את את הקשר המסואב או ה"חור השחור" בגוף, כן למדו למלא שניהם בהדרגה במוסיקה ובמילים - כך מצאו נחמה וערוץ בריחה לרגעים ושעות מאותם החללים שיצרו האבדנים, הקשיים, הרגישויות..
'מתקן הנפשות' תיקן את 'הילד המקולקל' - ואת עצמו במקביל. ובשורה התחתונה - לפעמים ה'מקולקלים' הם הכי מתוקנים שיש, רק צריך להראות להם את הדרך.. ואז, מעגל נסגר ומעגל נפתח..
עד כאן הרקע העוטף לעלילת הסיפור. עלילה שמתחברת ומתפתלת ומתחברת, מותחת ובעיקר נוגעת.
הסיפור נפלא בעיניי. סיפור רגיש ומרגיש עד הקצה, מלא חמלה, והבנת הנפש ה'מקולקלת'.
"שווה שתיקה של כבוד" - כתב ד' שגב כשתיאר את הנוף המדברי הקסום, משפט שמשתלב נפלא עם המוזיקה המנחמת.
אברם וערן - אחד הם? לא קשה לנחש שערן, כשיתבגר, יבחר לעסוק ב'תיקון נשמות מקולקלות' - מעגלים.

לדרור שגב (יתרון לדעת שהסופר קורא את הדברים), אהבתי מאוד את הקשרים והחיבורים. הצגת הקשרים הסבוכים וההתרה שלהם. הסערה והשלווה, וככה על הדרך -גם את השיעור במוסיקה.
באופן אישי ובמילים הכי גלויות וכנות - הסיפור נגע בי בעצבים הכי פתוחים ופצועים. וערן ואברם ושאר המשתתפים - הולכים איתי במחשבה כבר כמה ימים.
ואני מרשה לעצמי לנחש, לא, לא קשה לנחש - שגם אתה, הסופר, שם קצת בתוך הדמויות.. כותב סיפורים ומחברם למוסיקה, מדבר אותך במילים ותווים, והצליח לך. ותודה.

סיפור שיגע וידבר אל כולם ובטח למי שמטפל ונוגע בנשמות של 'אנשים מקולקלים'.
מניחה אותו בקליניקה על המדף - שיזכיר - תמיד כשמעגל נסגר ומעגל נפתח ובכל אחד יש גם יותר או פחות 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו לכזה.
לא, אין 'ילדים מקוקלים' - יש ילדים ונוער ומבוגרים כה רגישים לאירועים, לנגיעות אנשים, למצבים, שהם מגיבים ב"קלקול" - ואנשים 'מקולקלים' יכולים להיות הכי מתוקנים בעולם, אם סוגרים ופותחים אצלם מעגל בדיאלוג תיקון מושלם.

הפתיחה לא היתה טובה. ההוצאה הקטנה מרום תרבות ישראלית החליטה החלטה תמוהה לזנוח את גופן פרנק ריהל, המקובל בספרים. לא נוח. הבחירה היתה בגופן דויד, כאילו באים לומר שמה שיצא ממחשבו של הכותב עבר ישירות להדפסה ולחנויות. זה מקובל לגמרי בהופעה גברית מסוקסת – חוסר גילוח ושיער מבולגן, כאילו בא לומר הנה יצאתי מהמיטה וטרחתי לבוא ולראות אתכם. טרחה. חוסר העריכה גלש לשגיאות עריכה רבות, למבנה שורות לא הולם. דרור שגב, אתה עדיין לא סאראמאגו. מנגד, הבחירה בכריכה מוצלחת וזו יפהפייה. לא פחות.
הוצאתי אוויר ועכשיו יוצאים לדרך. יש פסיכולוג בשם אברם פרחי (בדמות שאני מדמיין כשמיל בן ארי – מעורב ירושלמי, מטומטמת, אליפים), יש נער מקולקל בשם ערן (תובל שפיר – גאליס), חברתו יסמין (אליאנה תדהר – גאליס), אחיו יואב (מיכאל אלוני – שטיסל), יש אשת הפסיכולוג (אודיה קורן – בנות הזהב ושלל תפקידי תיאטרון), יש אבא של ערן (מיקי לאון – כפולים, תאג"ד, מטומטמת), יש און מקיבוץ לוטן (אלישע בנאי – תאג"ד), איל מקיבוץ לוטן שהביא לשם את ערן (תומר קפון – תאג"ד), שירי, אשתו של איל מלוטן (דניאל גל – תאג"ד) ויש אשת הפסיכולוג בצעירותה (שירה נאור – תאג"ד), ניסים, סבו של ערן (יוסי אלפי) ועידית, המטופלת הראשונה של אברם (בת חן סבג – מטומטמת). זהו, הסתיים הליהוק של הסרט.
ערן מובא ע"י אביו אורי לפסיכולוג אברם, מתקן הילדים המקולקלים. האב הוא אב מקולקל, חסר רגש, גבר-גבר, שמות אשתו הרגישה מותיר את בן הזקונים הרגיש שלו חסר הגנה ומשענת. הבן הגדול פייטר, השני לומד רפואה והשלישי כותב יומנים ומאזין למוזיקה בלי סוף. מקולקל, נו. מהצד, הלב יוצא אל ערן. האח הגדול והאב הם דמויות מזיקות מבחינתו. רק יואב, האמצעי, מנסה להגן עליו במצוות האם טרם מותה, אבל הוא עסוק בלימודים. האב אינו מסוגל להבין את בנו הצעיר בן ה-17, מתעמר בו, מוחק קבצים ממחשבו באכזריות וקורע מחברותיו.
אברם משתמש במוטיב הבור, מוטיב מוכר מספריו של מורקמי. הוא מציע לערן לקרוא את קורות הציפור המכנית וערן בוחר לברוח מהבית ולמצוא בור לשכון בו למספר ימים ולסדר לעצמו את הראש. הוא יורד דרומה לאילת, אבל בדרך (לא דרך), מוצא עצמו בקיבוץ לוטן, קיבוץ אקולוגי, בביתם של שירי ואיל. שם מתחיל התיקון הגדול בין אנשים המקבלים את האנושות כפי שהיא ובטח את ערן. המשפחה אינה יודעת לאן ערן נעלם ומתחיל מחול שדים, מחול הפותח פצעים ומאיים לפרק את המשפחה, שאוחדה בעיקר בעזרת האם, שאינה קיימת עוד.
בין לבין אנו קוראים על עברו של אברם, תחילת לימודיו, התחלת עבודתו כמטפל, המטופלת הראשונה שלו עידית, שהביאה את אברם למשבר.
המוזיקה משחקת תפקיד גדול בספר. ערן חי את המוזיקה, המוזיקה מהווה את פסקול חייו. כשהוא רוצה לומר משהו, הוא צורב דיסק ומעניקו מתנה. למרות זאת, כשמורידים את המוזיקה ואת מצעד השמות המתלווה לכל אורך הספר, פתאום מתגלה עכברוש רזה כשרוחצים את הפודל עתיר השיער.
כספר, הסיפור חביב. לא סתם "נאלצתי" לחבר דמויות מעולם הטלוויזיה לדמויות בספר, כך הספר התעורר לחיים וכסרט בוודאי יצליח יותר בצד פסקול הולם. שוב, כספר הוא פחות משכנע.
חובה לתקן שגיאות: בעמודים 191-193 יש כ-5-6 פעמים שגיאות עם המילה גוונים בסמיכות, כולל פעם אחד בכריכה האחורית. גם התאריך הוא עשרים ושניים במאי ולא עשרים ושתיים. צורם ללא צרוך. לא צריך לבאר את השם ג'ק דניאלס כסוג של ויסקי. הקורא הנבון יודע או מנחש נכון. יש עוד כמה ביאורים כאלה, המאכילים את הקורא שלא לצורך. גם יינות וגבינה זה כל כך המאה הקודמת, גם הסברים על אוכל.

צלילים מרחפים מעל הראש וחודרים אל תוך האוזן. העולם מורכב מבליל של צלילים, מהמוני מנגינות קטנות שמרטיטות את הלב והנשמה.
מזככות אל גופך נוזל חיים. מוסיקה יכולה להוציא את האדם ממשברים גדולים. להקים אדם מן המתים אל החיים.
להניח את הראש על חזה אהוב ולהתרפק על הדי המוסיקה. ללחוש את המילים הקסומות שמנביטות בך את צמח החיים. להסתובב בקרוסלה דמיונית ולחוש כיצד הצלילים נעים אף הם במעגל, בעוד עיניך עצומות ורק הכל פיך, נשימתו של האחר ונשימתן של הצלילים מהדהדים.
אתה מרגיש כיצד המוסיקה מרפאת את ליבך ואת נשמתך הפצועים.

ישנם חודשים שהמוסיקה לא מהווה חלק מחיי ויש חודשים, בעיקר בעתות מצוקה, שהמוסיקה לא משה מזכרוני והאוזניות מחוברות אל תוך גופי כמו אינפוזיה.
למוסיקה יש חלק נכבד בחיי שרגעים מסוימים אני נזכרת בהם דרך המוסיקה ששמעתי באותם הרגעים בדיוק וכאשר אני שבה להאזין לשיר מסוים, גופי נרך ונרעד, לנוכח הזכרונות המבעבעים בי.
מערבולת הזכרונות שואבת אותי אליה במהרה והעבר הופך להווה בזכותה של המוסיקה.

מהותו של הספר הנ"ל היא מוסיקה וזכרונות. שכול בצל המוסיקה. ערן הוא נער מתבגר בן 17 מופנם שמותה של אימו, אחד מבני האדם שידעו את הצופן לליבו, הלכה לעולמה עקב מחלה קשה.
האובדן, ככל אובדן קשה, לא מרפה ממנו. הזכרונות אופפים אותו והדמעות עולות בעיניו בכל רגע נתון וההשלמה שכה רבים מדברים עליה בהקשר המוות אינה מגיחה.

ערן נאטם בפני משפחתו וסביבתו וכל עולמו מסתכם במוסיקה וכתיבה. את כל הכאב הוא פורק דרך השירים שהוא שומע ואל תוך מחברת הכתיבה שהוא מקפיד לקחת עימו לכל מקום.
ערן הוא ילד מקולקל. אחד שלא מובן מה קורה איתו, שאינו מוכן לשתף את הסובבים אותו בקורות אותו. עקב הסתגרותו הטוטאלית ומוזריותו, מחליט אביו, אורי, לקחתו לפסיכולוג ילדים בשם אברם בתקווה שישיל מעל בנו את הקליפה בה הסתגר וישיבו אל חיק המשפחה.
אברם וערן מתחילים סדרת פגישות, במהלכן ערן פותח בפני הפסיכולוג צוהר אל העולם הכמוס ביותר- עולם הרגש והצליל שחד הם.
ניכר שסדרת הפגישות, אט אט, משפיעה לטובה על ערן ומשילה מעליו עוד שכבה של מגננות...ועוד אחת...עד שערן נעלם. העלמותו תעורר בכל המעורבים טלטלה עזה וחשבון נפש שבסוף המסע הם לא יהיו כפי שהיו בתחילתו.

קראתי את הספר בשטף. הכתיבה קולחת ומעניינת. רצופה משפטים יפים וסגנונות מוסיקה שלא הכרתי שהיה לי עונג להכיר. שפתו של הספר מעניינת ופיוטית, בדיוק כפי שאני אוהבת ומתחברת.
עם זאת, יש לציין שבתחילה היו פעמים ששקלתי את המשך קריאתי בספר. דבר מה בספר הרגיש לי מלאכותי ולא אמין. התקשתי ליצור חיבור מספק עם הדמויות. אולם, עקב משבר אישי, דבר מה גרם לי להיכנס אל לב ליבו של הסיפור ולהרגיש חיבור לדמויות.
למרות פגם קל אשר השכיל לציין חבר סימניה בעניין טוב ליבן המופרז של הדמויות, הרגשתי חיבור עז לערן ולכאבו. התחברתי לסיפור האהבה היפה בין עתליה לאברם ולכאב האישי שהוא עצמו, בתור פסיכולוג, סוחב במשך שנים רבות.

אובדנו של ערן גרם לי להרהר בבני משפחתי ובמשבר בריאותי שתקף את אמא שלי. הפחד לאבד אותה, כפי שערן איבד את אמו, לא נתן לי מנוח. חשתי כיצד כל געגוע של שי לאימו הוא כמעין חץ שלוח אל ליבי שלי. כיצד ילד, בכל גיל שיהיה, יכול להיות ללא אמא או אבא?

אנושיותן של הדמויות מתפרצת וההכרה שכדי להבין אדם אחר, להעניק ולרפאו אין צורך להיות מושלם ואף אדם אינו חסין ממשברים וקלקולים זועקת מן הספר. כולנו בני אדם ולכולנו יש עבר וזכרונות שמשפיעים עלינו, "שמקלקלים" אותנו, כל שנותר לנו הוא לבחור לאן לנתב את חיינו, לנתיב הטוב או לנתיב הרע.


-הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבלעדיו לא הייתי משיגה את הספר הזה. מקווה מאוד שנחווה עוד רגעים וזכרונות צרופי צלילים יחדיו! (:

הספר הזה הזכיר לי מקרה מסוים, שאומנם התרחש לפני לא מעט שנים, אך משום מה הקריאה בספר עוררה אותו מחדש.

בתקופה בה הייתי חיילת, באחד מין הימים הייתי אמורה להתארח אצל חיילת ששרתה איתי, לפני שיצאנו אליה לבית, היא ביקשה שנעבור לאסוף את אחיה מבית הספר.
כשהגענו לבית הספר, חברתי החיילת נכנסה לה לתוך כתלי בית הספר ואני נשארתי להמתין בחוץ...

לידי היו כמה אימהות, שפטפטו להן בניחותא וללא הפרעה...

משפט אחד שאמרה אחת מהן פשוט גרם לי לעמוד ולבהות בה, ואת המשפט הזה אני לא יכולה לשכוח לעולם....

היא אמרה: "אני לא מבינה אתכן, אתן לא פוחדות שהוא יקלקל לנו את הילדים? צריך לעשות משהו עם זה, הרי הוא ממש מפגר!".

המשפט הזה, כוון לאחיה של חברתי, זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי שיש לה אח מיוחד ומקסים ונהדר....והוא ממש אבל ממש לא מפגר! הוא פשוט חי לו בעולם מדהים משלו, ואנחנו רק צריכים לדעת אייך להיכנס ולהתארח בעולמו.

במבט ראשון על כריכת הספר, המילים האלו "ילד מקולקל" עשה לי מעט רע, ומנגד סיקרן אותי נורא, רציתי להבין, לדעת, למה מכנים את אותו הילד "ילד מקולקל".

מה יכול להיות מקולקל בילד? אייך בכלל אפשר לכנות ילד, ייצור שחי ונושם מקולקל?

קחו נשימה עמוקה....לי זה לא היה קל....

ערן, נער מקסים בגיל ההתבגרות, חווה את אחת מטלטלות החיים ההזויות והכואבות ביותר שאפשר לחוות....אימו נפטרה ממחלה קשה, האימא שאליה הוא היה הכי מחובר...הכי הבן של....

ערן, לא יודע להתמודד, לא מצליח לעכל את האבדה, לא מפנים את לכתה...הוא הופך לצל, לילד "שקוף", או יותר נכון לתאר "ילד מקולקל".

אין מי שיתמוך, אין מי שיבין....אין מי שיושיט יד ויעזור, אין מי שיחלץ אותו מהבור השחור אליו הוא שוקע....אין מי שישמע את הצעקה, את הקריאה הנואשת לעזרה! שני אחיו עסוקים להם במירוץ החיים....

אבא שעסוק כול כולו בעצמו ובשיקום המשפחה, אינו מרשה לעצמו להראות רגע של חולשה, חוסן וחוסן ושוב חוזקה....רגע? מה עם איזו מילת נחמה? מה עם איזה ליטוף?

גם בין "חבריו" אם אפשר בכלל לכנות אותם חברים, ערן הוא מין "עוף מוזר"....לא שייך...

ערן מוצא נחמה, מוצא את המקום להתמודד עם השכול, עם האובדן, הוא מסתגר בחדרו, מצייר, מאזין למוזיקה, מתחבר לנשמתו, לעצמו, ומנסה למצוא נחמה....לבד.

ערן זקוק לאהבה, לחום, לחיבוק...ליד מלטפת.....אך אין איש שמעניק לו אותם...

אביו מחליט לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי אצל המטפל אברם בכדי "שייתקן אותו"!

אברם, שמבין את המצוקה של ערן משתמש דווקא במוזיקה בטיפול בערן... אברם מתחבר למצוקתו של ערן, משהו מחבר בניהם, ומנגד מעורר אצל אברם המטפל זיכרונות ישנים.

באחד מהימים בתום הטיפול אצל אברם ערן בורח....נעלם!

הוא מגיע לאחד מהקיבוצים בדרום הארץ, פוגש שם זוג מקסים שעוזר לו להתמודד עם המצוקה, עם הנפש שלו, עם הכאב.
אברם, אינו משלים עם בריחתו של ערן, מחליט החלטה הרת גורל, למצוא את ערן ולסייע לו!
המסע בחיפוש אחר ערן, מעורר אצל אברם את "השדים" הפנימיים שלו....

האם הוא יצליח? האם הוא "ייתקן" את ערן?

הספר כתוב באופן מאוד מרגש ומקסים, בחלקו נאלצתי לעצור בכדי למחות דמעה...ובחלקו גם נאלצתי לעצור, לקחת נשימה עמוקה.
כל כך הרבה ילדים "שקופים", ילדים "מקולקלים" חיים איתנו....ואנחנו לא רואים! או שמא בוחרים לא לראות?
אותם ילדים שזקוקים, צמאים ליד מלטפת, למילה החמה, לחיבוק האוהב....לאימא!

הם אינם יודעים להתמודד, אינם יודעים להכיל את הכאב, את המועקה, אז מדביקים להם את התווית "מקולקל" ושולחים לתיקון!
כמו איזה אייפון שנשרף לו המסך, כמו מכונת כביסה שהפסיקה לסחוט, כמו גביע קוט'ג שפג תוקפו.

הילדים האלו אינם "מקולקלים", הילדים האלו מאוד מוכשרים, הם ילדים ואת זה לפעמים אנו המבוגרים שוכחים, ולא רק....גם הילדים "הנורמליים" רואים בהם "חייזרים"!

ואני יושבת לי ומנסה להבין, אייך אותם ילדים אמורים להתמודד? אייך בכלל הם יכולים להתמודד?
הם לא אשמים, הם נולדו ככה, מיוחדים! הם לא בחרו לחיות בתוך בועה, להיות מכונסים בעצמם...לחיות ביקום מקביל, בעולם אחר....לא! הם פשוט נולדו ככה! או שמשהו בחיים גרם להם לחיות ככה, משהו שהם לא יכולים להכיל.

הספר מתחיל במשפטים הבאים:
"עמוק בתוך הגוף אפשר למצוא משאבה דו-צדדית, היא מחוברת אל הלב בצינור דק ותפקידה לווסת בין חום לקור. מצד אחד היא דוחסת לתוך הלב חמימות ואהבה ומהצד השני פולטת קור וניכור. הצינור הדו-צדדי זה אני ואני הוא הדפוק שמעביר חום וקור. בטח אתה רוצה לשאול מאיפה הבאתי את המחשבות האלה, אני אחסוך ממך את השאלה. נראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו ושנדמה לו שהוא כלוא בתוך משאבה שדוחסת חום ומפמפמת את הפחדים שלה החוצה, בטח רק אנשים דפוקים כמוני חושבים ככה. אתה חושב שאני דפוק, אברם?"

ואני קוראת את המשפטים האלה, וחושבת לעצמי.....ילד, נער, שכותב משפטים כאלו....הוא דפוק?

עם קריאתו של "ילד מקולקל" סיימתי קריאת רצף של הטרילוגיה שכתב דרור שגב. אני יודעת שזו איננה טרילוגיה בהגדרה – אך מצאתי אותה כזו, שכן קווי קשר מחברים בין השלושה.

הסיפור מלווה את ערן (להלן, המקולקל), נער בן 17 נבון במיוחד, רגיל ונהדר. רק מה? רגיש ופגיע שמתמודד עם גיל ההתבגרות לצד אסון שפקד אותו ואת משפחתו ושמהווה טריגר לקלקול הגדול.
את אברם – הפסיכולוג שמלווה את ערן (מקולקל כנ"ל).
ועוד מבחר דמויות מן המעגל הראשון והשני של ערן, של אברם, ועוד כמה שנאספו בדרך - חלקם מקולקלים באמת, חלקם מקולקלים כנ"ל, חלקם תקינים.
הסיפור סובב ונוגע בערן, באברם, בשניהם - בכל אחד בנפרד, ביחד, ובאף אחד, הסיפור מתעגל, מסתובב, מתנתק, מתחבר, ויש בו גם רגעים שנלקחו מסוגת המתח.

והוא מצוין - הסיפור.

כבספריו הנוספים של שגב גם כאן את הדמויות וסיפורן מלווים צלילים, צבעים, ריחות, תיאורי נופים ומזג אויר, תחושות, טעמים – כולם עזים, חושניים, חיים - כאלה שממש נוגעים בקורא. אני בטוחה שהנגיעות הללו כולן או חלקן יעוררו בכל אחד מן הקוראים געגועים למשהו, למישהו, למקום או לתקופה.
וגם לספר הזה מצורף פס קול נעים שמלווה אותו.
את הסיפור משלימה תמונת כריכה יפהפיה - צילום שמתחבר, מחבר, ועוטף אותו באופן מושלם.

את הטרילוגיה כולה אהבתי. לדעתי ילד מקולקל (ילד הסנדוויץ) הוא הטוב מכולם.

כשהייתה שיחה בסיירת הורים ושאלו כל אחד למה הוא מתנדב? אני עניתי כדי להציל את העולם, את הילדים שלנו, מתוך תחושת אחריות באמת לתקן את העולם. אם אנחנו לא נתקן אותו מי יתקן?

חיפשתי את הספר בעל השם המוזר בחנויות ולא מצאתי, חייבת לקרוא את הספר אמרתי לעצמי. ככה אני מתנהגת כשאני רוצה משהו כאן ועכשיו, אני לא נחה. לבסוף מצאתי עותק יחיד בחנות הספרים, עשיתי כרטיס חבר והבטיחו לי שחודש הבא ליום הולדת אני אפילו אוכל לקנות את הרמן הסה בחצי מחיר. נשמתי בגמיעות גדולות לקחתי את ילד מקולקל ושמתי על השידה בהתרגשות מחכה לנחת רוח שתקפוץ עלי ואוכל להתחיל לקרוא.

מדוע התרגשתי על ההתחלה?

ממש על התחלה התרגשתי מכל הצלילים שהספר אפשר לי למלא את עצמי בהם ולחזור אתם בזמן .יש בספר כמויות מטורפות ואזכורים של זמרים ולהקות שליוו אותי בחיים ואוהבת אותם אהבה עזה עד עצם היום. כל שיר או זמר הוא כמו נקודות ציון לאורך הספר אך גם בחיים שלי. וכך הלכתי עם האצבע על המפה שדרור שרטט ברגישות ופגשתי שוב את הרטט המיוחד והמחוספס של ניל יאנג , את אמריקה של סיימון וגרפינקל ,הפינקפלוייד ,טום וויט ועוד...הוצפתי בזיכרונות משלי ושקעתי בנינוחות בין המילים והצלילים.
הספר הנפלא הזה בין היתר הוא מסע של התחלות ופרידות מאנשים שאוהבים, איך מתמודדים עם אנשים שאוהבים שפתאום נעלמים לנו מהחיים, איך חיים עם האובדן? הספר מספק לנו הצצה לנפש המטופלים והמטפלים. הוא נותן מענה להתמודדויות של פסיכולוג כמו של מטופל כשהנפש מעונה ולא מוצאת מרגוע....

אברהם הוא פסיכולוג שמתקן ילדים מקולקלים, אין לטעמי ילדים מקולקלים אלא יש אנשים שלפעמים מאבדים את הדרך ילדים או מבוגרים .בכולנו יש רגעים מקולקלים והחיים כל כך דינמיים שאנחנו פשוט צריכים למצוא את התדר או הצליל הנכון שעוטף אותנו באהבה וצלילות מחשבתית כדי לנשום ולהמשיך הלאה.אברהם מצא דרך לטפל בעירן.
החיבור ביניהם נעשה על ידי מוזיקה ועל ידי כתיבת המחשבות שכלואים פנימה כשרוצים לצעוק.

אהבתי את אחד הציטוטים שהסביר בדיוק מה התפקיד של פסיכולוג בין היתר.

"אולי לא הייתי מספיק ברור, מר פרחי, " "תפקידנו כאן הוא להתאבד על הילדים. אנחנו החומה האחרונה, ילדים מקולקלים זה לא לוקסוס." "אנחנו לא מוותרים על אף אחד, ברור?"


אחד הרגעים המשמעותיים שהביאו לנקודת מפנה בעלילה התרחשו בגלל אחד הסופרים האהובים עלי, מורקמי. באחד הספרים הגיבור נכנס לבור כדי לברוח מהרעשים היומיומיים ולהתמודד מול הפחדים שאימו עליו. בספר המאורע הקטן הזה הופך להיות ארוע גדול של אחד המטופלים..הרגשתי לרגע שאני נמצאת בספר בתוך ספר אחר עם אותה סיטואציה..

הטיפול של אברהם בנערים שזועקים לעזרה התקיים בעלילה במקביל להסתכלות אל תוך נפשו של אברהם פנימה.המטופל והמטפל עוברים מסע ביחד.
יש מסעות בחיים שעוברים ביחד, יש מסעות שעוברים רק לבד כי אי אפשר אחרת . יש משהו במסעות שגורם לנו לתיקון של עצמנו כמו עושה ריסטארט לצלילות שבנו .משהו שגורם לנו להתנקות ולהשיל ולקלף מעצמנו חתיכות לא רצויות. לפעמים אפשר לנסוע עד סוף העולם כדי להבין שפה מתחת לאף יש כל מה שאנו צריכים כדי להיות מאושרים ולחיות עם כל החתיכות שמרכיבות אותנו.. אברהם הפסיכולג אמר לעירן שהוא מתקן ילדים מקולקלים, האם בכלל יש ילדים מקולקלים אני שואלת את עצמי? או שפשוט יש ילדים שקצת התבלבלו בדרך, שצריכים הכוונה ,שאיבדו את החץ המורה, את האינטואיציה הפנימית והם אבודים בתוך עצמם.


הספר הוא מסע בפיתולים הנפלאים והמרגשים של החיים שהביאו אותי להתפרצויות בכי בלתי נשלטות כשהנקודות חיבור בספר נשקו לנקודות בחיי שלי. העלילה מתפשטת ומתלבשת נמתחת ומתארכת ומגיעה לעומקים שדורשים הפסקות כדי להכיל את הכל.

ספר עם תדרים וצלילים מיוחדים

כתיבה עדינה- כתיבה עדינה מתאפיינת במשחק בין הגילוי לנסתר, מין אריגה שכזו שנשלחת ישר אל תוך הקורא, היודע אך גם הלא יודע, ובונה לה שם קן חם, כזו המציירת דמויות יוצאות דופן ברגישותן, באופיין ובמחשבותן. אתן כמה דוגמאות לסופרים המתאפיינים בכתיבה שכזו, כתיבה מן הסוג האהוב עליי: רוי יקובסן, סופר נורווגי שעד כה תורגמו שני ספרים פרי עטו, ג'יין אוסטן, שכתיבתה עדינה וחכמה עד מאוד, שרה אשר פינקהוף, סופרת מקסימה ממוצא יהודי הולנדי אשר עברה את השואה עם פצעים נפשיים רבים, ועוד סופרים רבים וטובים... לרשימה הזו הצטרף לא מזמן הסופר דרור שגב.
הכל התחיל בהודעה הזו: "אשמח אם תראי לנכון לקרוא את ספרי החדש ילד מקולקל. תודה דרור". הודעה פשוטה אחת טמנה כל כך הרבה... ובכן, היו מספר ספרים שהייתי צריכה לקרוא לפני הספר הזה, אך בזמן הייתי יכולה להתכונן, ולו במקצת, ולהבחין ביכולת הכתיבה של דרור, נפעמתי מרגישותו ומכתיבתו העדינה.
הספר מספר על ערן, "ילד מקולקל", רגיש באופן יוצא דופן, המוצא את עצמו בסיטואציה לא נעימה. לאחר מותה של אימו רוני המיוחדת והאוהבת, כשהוא חש תחושות אבל ומחנק, הוא מרגיש גם כי משפחתו ובמיוחד אביו לא תומכים בו, קרים אליו כמו קרח ולא מבינים אותו בכלל. הדרך היחידה שלו להרגיש שלם שלם היא המוזיקה, היא מקלטו, היא והכתיבה.
כאשר האב רואה שלא נותר מה לעשות והנער שבוי בתוך עצמו, או יותר נכון להגיד הוא שהסבא האוהב הוא שעוזר לכך (מצד אימו), הוא נשלח אל אברם פרחי "מתקן ילדים מקולקלים" (פסיכולוג). שם ביניהם נרקם קשר יוצא דופן, בין אם דרך מוזיקה או דרך כתיבה וקריאה.
הקשר ביניהם כל כך עמוק עד כי כאשר ערן יוצא למסע לחפש אחרי מקום שקט לו הוא קורה "הבור" ואותו הוא חושב כי ימצא באילת, בו גם נדמה לו כי ייתחבר על ההרגשה של איך זה להיות קבור בקבר, כמו אימו, אברם משתגע. אך לבסוף ייסתבר לכולם ייתברר לכולם כי ערן רגיש וחכם הרבה יותר מכפי שציפו ממנו.
הספר גם משלב קטעים אותם כביכול כתב ערן ומהם הייתי נפעמת לגמרי. איך דרור שגב כתב קטעים כה יפים? האם הוא מכשף? ללא ספק הרגשתי מן הספר הייתה של כישוף, עד כדי כך שכאשר גמרתי אותו, (לפני כשבוע בערך), נתתי אותו לידיד שלי בשביל לתרום גם לו מן הכישוף.