ביקורת ספרותית על ילד מקולקל מאת דרור שגב

---

הספר הזה הזכיר לי מקרה מסוים, שאומנם התרחש לפני לא מעט שנים, אך משום מה הקריאה בספר עוררה אותו מחדש.

בתקופה בה הייתי חיילת, באחד מין הימים הייתי אמורה להתארח אצל חיילת ששרתה איתי, לפני שיצאנו אליה לבית, היא ביקשה שנעבור לאסוף את אחיה מבית הספר.
כשהגענו לבית הספר, חברתי החיילת נכנסה לה לתוך כתלי בית הספר ואני נשארתי להמתין בחוץ...

לידי היו כמה אימהות, שפטפטו להן בניחותא וללא הפרעה...

משפט אחד שאמרה אחת מהן פשוט גרם לי לעמוד ולבהות בה, ואת המשפט הזה אני לא יכולה לשכוח לעולם....

היא אמרה: "אני לא מבינה אתכן, אתן לא פוחדות שהוא יקלקל לנו את הילדים? צריך לעשות משהו עם זה, הרי הוא ממש מפגר!".

המשפט הזה, כוון לאחיה של חברתי, זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי שיש לה אח מיוחד ומקסים ונהדר....והוא ממש אבל ממש לא מפגר! הוא פשוט חי לו בעולם מדהים משלו, ואנחנו רק צריכים לדעת אייך להיכנס ולהתארח בעולמו.

במבט ראשון על כריכת הספר, המילים האלו "ילד מקולקל" עשה לי מעט רע, ומנגד סיקרן אותי נורא, רציתי להבין, לדעת, למה מכנים את אותו הילד "ילד מקולקל".

מה יכול להיות מקולקל בילד? אייך בכלל אפשר לכנות ילד, ייצור שחי ונושם מקולקל?

קחו נשימה עמוקה....לי זה לא היה קל....

ערן, נער מקסים בגיל ההתבגרות, חווה את אחת מטלטלות החיים ההזויות והכואבות ביותר שאפשר לחוות....אימו נפטרה ממחלה קשה, האימא שאליה הוא היה הכי מחובר...הכי הבן של....

ערן, לא יודע להתמודד, לא מצליח לעכל את האבדה, לא מפנים את לכתה...הוא הופך לצל, לילד "שקוף", או יותר נכון לתאר "ילד מקולקל".

אין מי שיתמוך, אין מי שיבין....אין מי שיושיט יד ויעזור, אין מי שיחלץ אותו מהבור השחור אליו הוא שוקע....אין מי שישמע את הצעקה, את הקריאה הנואשת לעזרה! שני אחיו עסוקים להם במירוץ החיים....

אבא שעסוק כול כולו בעצמו ובשיקום המשפחה, אינו מרשה לעצמו להראות רגע של חולשה, חוסן וחוסן ושוב חוזקה....רגע? מה עם איזו מילת נחמה? מה עם איזה ליטוף?

גם בין "חבריו" אם אפשר בכלל לכנות אותם חברים, ערן הוא מין "עוף מוזר"....לא שייך...

ערן מוצא נחמה, מוצא את המקום להתמודד עם השכול, עם האובדן, הוא מסתגר בחדרו, מצייר, מאזין למוזיקה, מתחבר לנשמתו, לעצמו, ומנסה למצוא נחמה....לבד.

ערן זקוק לאהבה, לחום, לחיבוק...ליד מלטפת.....אך אין איש שמעניק לו אותם...

אביו מחליט לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי אצל המטפל אברם בכדי "שייתקן אותו"!

אברם, שמבין את המצוקה של ערן משתמש דווקא במוזיקה בטיפול בערן... אברם מתחבר למצוקתו של ערן, משהו מחבר בניהם, ומנגד מעורר אצל אברם המטפל זיכרונות ישנים.

באחד מהימים בתום הטיפול אצל אברם ערן בורח....נעלם!

הוא מגיע לאחד מהקיבוצים בדרום הארץ, פוגש שם זוג מקסים שעוזר לו להתמודד עם המצוקה, עם הנפש שלו, עם הכאב.
אברם, אינו משלים עם בריחתו של ערן, מחליט החלטה הרת גורל, למצוא את ערן ולסייע לו!
המסע בחיפוש אחר ערן, מעורר אצל אברם את "השדים" הפנימיים שלו....

האם הוא יצליח? האם הוא "ייתקן" את ערן?

הספר כתוב באופן מאוד מרגש ומקסים, בחלקו נאלצתי לעצור בכדי למחות דמעה...ובחלקו גם נאלצתי לעצור, לקחת נשימה עמוקה.
כל כך הרבה ילדים "שקופים", ילדים "מקולקלים" חיים איתנו....ואנחנו לא רואים! או שמא בוחרים לא לראות?
אותם ילדים שזקוקים, צמאים ליד מלטפת, למילה החמה, לחיבוק האוהב....לאימא!

הם אינם יודעים להתמודד, אינם יודעים להכיל את הכאב, את המועקה, אז מדביקים להם את התווית "מקולקל" ושולחים לתיקון!
כמו איזה אייפון שנשרף לו המסך, כמו מכונת כביסה שהפסיקה לסחוט, כמו גביע קוט'ג שפג תוקפו.

הילדים האלו אינם "מקולקלים", הילדים האלו מאוד מוכשרים, הם ילדים ואת זה לפעמים אנו המבוגרים שוכחים, ולא רק....גם הילדים "הנורמליים" רואים בהם "חייזרים"!

ואני יושבת לי ומנסה להבין, אייך אותם ילדים אמורים להתמודד? אייך בכלל הם יכולים להתמודד?
הם לא אשמים, הם נולדו ככה, מיוחדים! הם לא בחרו לחיות בתוך בועה, להיות מכונסים בעצמם...לחיות ביקום מקביל, בעולם אחר....לא! הם פשוט נולדו ככה! או שמשהו בחיים גרם להם לחיות ככה, משהו שהם לא יכולים להכיל.

הספר מתחיל במשפטים הבאים:
"עמוק בתוך הגוף אפשר למצוא משאבה דו-צדדית, היא מחוברת אל הלב בצינור דק ותפקידה לווסת בין חום לקור. מצד אחד היא דוחסת לתוך הלב חמימות ואהבה ומהצד השני פולטת קור וניכור. הצינור הדו-צדדי זה אני ואני הוא הדפוק שמעביר חום וקור. בטח אתה רוצה לשאול מאיפה הבאתי את המחשבות האלה, אני אחסוך ממך את השאלה. נראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו ושנדמה לו שהוא כלוא בתוך משאבה שדוחסת חום ומפמפמת את הפחדים שלה החוצה, בטח רק אנשים דפוקים כמוני חושבים ככה. אתה חושב שאני דפוק, אברם?"

ואני קוראת את המשפטים האלה, וחושבת לעצמי.....ילד, נער, שכותב משפטים כאלו....הוא דפוק?

» ביקורות נוספות של רחלי (live)
» ביקורות נוספות על ילד מקולקל