• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

מאת סייד קשוע

הביקורת של moshef

תמונה של moshef
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

מאת סייד קשוע

הביקורת של moshef

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של moshef
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
תמי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 14 שנים

“סיימתי לקרוא למרות שלא סיימתי את הספר. הרבה זמן רציתי לקרוא אחד הספרים שלו בגלל ידידים נלהבים, אז כ”

9/69
ביקורות על גוף שני יחיד
הבאה
נתי ק.
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

סוף סוף אני קורא ספר שמאוד רציתי לקרוא מבחינת תוכנו ולאו דווקא עלילתו. ספר של סופר ערבי ישראלי, שהציפיה שלי הינה לספר שתוכנו הינו המציאות הערבית ישראלית מנקודת מבט שאינה של סופר יהודי ישראלי. שמח מאוד שלא התאכזבתי. קראתי גם סופרים ערבים ישראלים נוספים אולם, בעייני, סיפרו סיפורים מעניינים מאוד הכתובים מצוין, אולם לדעתי נוגעים במציאות הערבית ישראלית אולי ברמיזה.
גוף שני יחיד מספר על שני ערבים ישראלים, על קורות חייהם הצעירים, הבוגרים והמקצועיים. אנשים צעירים המעוניינים לחיות את חייהם החופשיים הנורמטיביים במצב הנוכחי בישראל (שנת 2010).
הספר נוגע רבות ובאופן ישיר ברצונם של הדמויות הראשיות להשתלבות מלאה כאזרחים שווים החופשיים לחיות את חייהם כרצונם. משמעות שם הספר גוף שני יחיד, לדעתי, הינה שלאורך כל הספר, הסיפור מדלג בין שתי הדמויות המרכזיות, פרק לדמות אחת הכתוב בגוף שלישי ופרק לדמות השניה הכתוב בגוף ראשון. גוף שני יחיד = אתה או את, כלומר הספר הינו עלינו ועל מציאות חיינו. לדעתי ספר מרתק עם אמירה כנה ומעניינת.
להלן ציטוט לכמיהת חייהם:
"היום אני רוצה להיות כמוהם. היום אני רוצה להיות חלק מהם, להיכנס למקומות שאליהם הם מורשים להיכנס, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם. משוחררים, חולמים, מסוגלים לחשוב על אהבה. כמוהם. כמו אלה שהתחילו למלא את הרחבה מתוך ידיעה שהיא שלהם, שלא הרגישו צורך להתנצל על קיומם, לא הרגישו שעליהם להסתיר את זהותם. כמוהם. בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה. אני רוצה לשתות איתם, לרקוד איתם, בלי המשא הכבד של מסתנן מתרבות זרה. להרגיש שייך בלי להרגיש אשם או בוגד. ובמה אני בוגד בדיוק?"

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רותה
רותה
18קוראים|גיל ממוצע60|50%נשים

על המבקר

תמונה של moshef

moshef

ותיק
חבר מזה 8 שנים
56 ביקורות•480 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•שואה
תמונה של moshef
moshef
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות56
לייקים שקיבל480
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית30ספרות מתורגמת16שואה2

דיון על הביקורת

7 תגובות
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 5 שנים

אני חושב שקשוע

הרבה הרבה יותר התקשה להשתלב בטירה כאדם "שרוצה לשתות ולחלום על אהבה חופשית". הוא למעשה גורש משם. אבל אין לו האומץ לכתוב על כך ואני מבין אותו. החברה הישראלית עם כל גזענותה וחששה כלפי הערבים קיבלה אותו דווקא בזרועות פתוחות.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

גם אני אהבתי את הספר הזה.

ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

כתושב חיפה,פרפר, אין מה לדאוג להם.

למעשה כמעט התמנה אחד הידוע בעמדותיו הפרו פלשתיניות והאגרסיביות בכלל לסגן ראשת העיר. הפגנה בתוספת פוסטים נרגזים רבים מנעו את זה.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

לא ידוע לי מתי הספר נכתב, אך לא נראה שיש לערביי ישראל כיום בעיה להשתלב בחברה.

ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

יש לי הרבה מה לומר על החלק המסיים.אמנע.

חני
חני •לפני 5 שנים

כתבת נפלא מרחשי ליבך.

והספר מרגש מאוד וכתוב יפה. אין לנו הזדמנויות רבות לבדוק מה הצד השני חושב עלינו. בינתיים הסופר כך נדמה עזב לקנדה שזו גם אמירה.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

ספר שזנחתי מהר מהשעמום.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של moshef

אל מקום שהרוח הולך

אל מקום שהרוח הולך

חיים באר

גילוי נאות, זו שנה שלישית שאני משתתף בהרצאותיו של הסופר חיים באר, אני נהנה מאוד מההרצאות ומלימוד הספרות. קראתי ספר זה מתוך צורך של מחווה לסופר, בעבר קראתי את "עת הזמיר" ואת "חבלים" ספרים שנהנתי מאוד מקריאתם. ציפיתי לפני קריאת ספר זה "אל מקום שהרוח הולך" לספר באותו סגנון של הספרים הקודמים, כלומר ספר מציאותי על יהדות וישראליות עם נושאים מהותיים וסוגיות ברורות שהינם נושאי הספר, הופתעתי לחלוטין לטובה.
הספר הינו קודם כל רומן ודן בענייני אהבה של בינו ובינה, נושאים שלאו דוקא ב"רומו של עולם" כבספרים אחרים. הספר מתאר את מסעו של אדמו"ר בעל חצר חסידית אחרי חידת חלומו. הסיפור טבול בסיפורי חסידים, חוכמה יהודית ומיסטיקה יהודית ותרבויות אחרות – פשוט נהדר.
כמובן ספרות עברית במיטבה – תענוג.
להלן ציטוט יפהפה המאפיין את הספר כולו ואת האמור לעיל:
"כולם נשכחו מלב. ולא הם בלבד נשכחו, נשכחו גם הדבר הקרוב אליו מאוד בפיו ובלבו לעשותו: כל מצוות התורה הזאת, כל החרמות והאיסורים והכינויים והנדרים שגזר על עצמו מיום שעמדו הוא ויצרו על דעתם, כל אלה היו כלא היו, נדריהם לא נדרים ואיסוריהם לא אוסורים. רק דבר אחד היה חי לעד וקיים לנצח – הנשיקה שהיא נשיקתה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מגע שפתיה בשפתיו כחושך על פני תהום וכרוח מרחפת על פני המים וגופה הנכרך על גופו ככרובים המעורים זה בזה וחיבתם כחיבת המקום לישראל."

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

יצא שקראתי את הספר בתקופת הבחירות בארה"ב. הספר הינו על הקיטוב בארה"ב בין הדמוקרטים לרפובליקנים במהלך השנים 1940-1942 , ששופך אור להבנת עמדות הצדדים גם היום. בגדול הדמוקטרים בעד ההתערבות במלחמה באירופה ובמיגור גרמניה הנאצית והרפולבלקינים נגד התערבות במלחמה, נגד שליחת חיילים אמריקאיים להלחם ולההרג במלחמה לא להם.
הרקע לספר הינו אמיתי וכל הדמויות בו חיו באותה תקופה והיו פעילים באותה תקופה, הסופר בגדולתו רקם "טוויסט" בעלילה על ידי זכיה בבחירות של הרפובליקנים ובחירת נשיא צעיר ואהוב, טייס מהולל שאף הנאצים, במציאות, העניקו לו לאות ההערכה את "צלב השירות" של ה"נשר הגרמני" אות המוענק לזרים על ידי הרייך.
המציאות הינה הפוכה לחלוטין רוזוולט בבחירתו פעם שלישית לנשיאות הביא להתערבות ארה"ב במלחמה שגרמה לניצחון בעלי הברית ולסיום שואת היהודים.
הסיפור מסופר כמעין אוטוביוגרפיה של הסופר פיליפ רות בדמותו וקורות משפחתו. הספר מתאר את הדרדרותם של מצב היהודים ומעמדם בארה"ב עם עלית השלטון (המדומה) והרמת ראש אדירה של אנטישימיות המכוונת נגד יהודים הן על ידי התושבים והן על ידי השלטון, מצבים שהסופר משאיל ממציאות קשה ואמיתית במדינות אירופה.
בסוף הספר מובא "סוף דבר", כ- 30 עמודים, הכולל את הכרונולוגיה האמיתית של הדמויות, מניסיוני מספר זה ומספרים אחרים אני מעדיף לקרוא את סוף הדבר לפני תחילתו של הספר אשר בדרך כלל תורם רקע מסוים, ולא ספוילרים לסיפור.
הספר טבול באירועים אישיים של ילד בן שמונה על פי תבונתו ותודעתו של ילד בן שמונה ועלילה משפחתית מרתקת של בני המשפחה כולל המשפחה המורחבת והכל באוירת האנטישמיות הגואה אשר במרכזה שאלת האימה היהודית, האם מה שקורה/קרה באירופה יכול לקרות גם בארצות הברית?
להלן ציטוט מתוך הספר לתסריט האימה האפשרי, אפשרי והגיוני לכשעצמו ולא קרה, עקב אי התערבותה של ארה"ב במלחמה:
"ההסכם שנכרת באיסלנד בין לינדברג (נשיא ארה"ב המדומה (תוספת שלי)) להיטלר ב- 1941 מתיר להיטלר להביס תחילה את ברית המועצות, אחר כך לפלוש לאנגליה ולנצח אותה ורק לאחר מכן יכונן נשיא אמריקה את "הסדר הפשיסטי האמריקאי החדש", דיקטטורה טוטליטרית כמו זו של היטלר, אשר תכשיר את הקרקע למאבק היבשתי הגדול האחרון – הפלישה הגרמנית, הכיבוש והנאציפיקציה של דרום אמריקה. בתום שנתיים, כשצלב הקרס של היטלר יתנופף מעל בתי הפרלמנט של לונדון, דגל השמש העולה יתנופף מעל סידני, ניו דלהי ופקין, ולינדברג יבחר לנשיא לארבע שנים נוספות, ייסגר הגבול בין ארצות הברית לקנדה, היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות ינותקו, וכדי למקד את דעת האמריקאים בסכנה הפנימית החמורה המחייבת קיצוץ בזכויות האזרח שלהם, תתחיל מתקפה רבתי נגד ארבעה וחצי מיליוני היהודים של אמריקה."
ספר עלילתי מעניין ומרתק על היסטוריה אלטרנטיבית.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
השתיקות

השתיקות

יובל ירח

יובל ירח, הסופר, יליד 1971 מתאר בגוף ראשון שני ושלישי, כל הגופים הדקדוקיים הינם משמשים את סבתו מניה בספר, את קורותיה מיום הולדתה 1916 ועד 1972. הספר מתמקד באירועים משנת 1932 עלית הנאצים ועד 1949 עליתה למדינת ישראל. ב"דבר המחבר" בתחילת הספר מתוודא הסופר כי האירועים של סבתו לא סופרו לו על ידי סבתו כיוון ששתקה, אלא הספר כתוב תוך לימוד התקופה ושמיעת עדיויותיהם של ניצולים אחרים.
בעבר קראתי ספר מסעיר "נוטות החסד" אשר סופרו ג'ונתן ליטל יליד שנת 67, אף הוא לא חווה את התקופה, מנסה להעביר את סיפורו בגוף ראשון תוך ניסיון להיות צמוד ביותר לאירועים ההיסטוריים, העובדות, הפרטים והאמת הספציפית ההיסטורית של הסיפור, מלבד כתיבת הסיפור בגוף ראשון.
מניה, סבתו של יובל ירח, עברה את תקופת השואה החל מחיים בעיר קרקוב אשר בפולין, עיר שמספר היהודים בה רב, מהרחוב בו גרה עברה לגיטו ובתוך הגיטו עברה מקומות מגורים עקב צמצום האוכלסיה היהודית בגיטו על ידי אקציות וצמצום שטח המחייה המוקצה לגיטו. לאחר מכן הועברה למחנה עבודה בסמוך לקרקוב וממנו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. מאושוויץ הוסעה ברכבת לשמש ככח עבודה במפעל בגרמניה. לאחר שהות לא ארוכה במפעל בגרמניה הוצעדה עם יהודים אחרים עד להיעלמותם של חיילי הצבא הנאצי באחד הלילות.
הספר אינו מתאר סיפור מיוחד של השרדות והינצלות באופן פלאי, ובזה גדולותו, אלא כח רצון לחיות שמתבטא בעמידה בתנאי הנאצים ככח עבודה מועיל לאורך כל התקופה. הספר מתאר בחדות על פני עשרות עמודים את עוצמת הרעב הפיזי.
הספר אינו מחולק לפרקים, חלקו האחרון של הספר, כרבע מהספר, הינו מאותו יום בו נעלמו הכח הצבאי הנאצי ומניה ויהודים אחרים איתה ניצלו על ידי כח צבאי אמריקאי. חלק זה הינו לדעתי המיוחד בספר מכיוון שתרם לי נקודת ראות נוספת לתקופה של ניצולים מיד לאחר השחרור והתמודדות עם "איך ממשיכים מכאן הלאה?" ולא מידע על השואה והמלחמה – מעניין מאוד.
להלן פסקה יחידה מהספר בו הסופר כותב בגוף ראשון שלו ולא גוף ראשון של סבתו, בסוגריים תוספות שלי:
"ומה באמת היא חשבה אז (מניה) כשהיו יחד (בעלה הנמצא במחנה אחר ולא שרד)? מה חשבה מתחת למחשבות? האם מקס (בעלה) עודנו שם, משקיף? האם הוא הולך ונעלם ממנה עם השנים? ועד כמה למדה שוב לאהוב? להתענג? להרגיש את המגע? האם זכר הרעב והאכזריות האנושית היה בא אל מה שבינה ובין מוניק (בן הזוג לאחר המלחמה) אל האינטימיות? תמיד-תמיד? או שהיה אפשר להם להישכח לרגע? עד כמה היה אפשר לאהוב אחרי המחנות? לגעת באמת בגוף אנושי אחר, בנפש אחרת, אחרי שכבר ידעת את מדמנת הגזע האנושי? זה אני (הסופר יובל ירח) ששואל. אני, הנכד. אני רוצה לדעת."
בספר קיימים רבדים ספרותיים נוספים.
התרשמתי מאוד מהפרויקט של יובל ירח לחקר קורות סבתו, מתוך רצון הנחלת סיפור ההסיטורי מדויק של המקומות והתקופה. מומלץ למתעניינים בתקופה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
בית יעקוביאן

בית יעקוביאן

עלאא אל-אסוואני

ספר המספר על הווי החיים במצרים של מספר דמיויות המתגוררים ב"בית יעקוביאן", לספר אין זיקה לחיי היהודים במצרים, אלא לחיי העם המצרי בהווה של שנת 1990 עת מלחמת המפרץ הראשונה והקונפליקט של העם המצרי המוסלמי עם הצטרפותה של מצרים לקואליציה נגד העם האיסלמי בעירק, בנוסף הספר מתאר על הסתגלותם של הדמויות בתקופה של המעבר ממשטר מלוכה למשטר לאחר מהפכת הקצינים ב- 1952. הסופר מתאר ביד נאמנה את החיים במצרים, כמובן שברקע הדימיון גולש לסרט הערבי (המצרי) של יום שישי בערב בתקופה טרום הטלויזיה הרב ערוצית.
הסופר מפליא לדלג כל מספר עמודים וללא חלוקה לפרקים בין שלושה סיפורי אהבה, שאין להם קשר מיוחד אחד עם השני, אלא התרחשותם וחייהם של חלק מהדמויות בבניין זה. סיפורי הדמויות וקשרי האהבה הינם מפתיעים, חוצי מעמדות, מגדרים וגילים. האם האהבה שורדת?
לטעמי הספר מתחיל באופן קליל לעתים הומורסטי, אולם אחרי ההתחלה הקלילה הסופר מעמיק מאוד בתיאור הדמויות, מורכבותם על רקע תולדות חייהם ותיאור מניעיהם למאבקיהם למימוש העצמי והאהבתם בהווה.
כמו שיש ספרים של סופרים ישראלים המטיבים לתאר את ההווי הישראלי על רקע הקונפילקטים השונים הקיימים בחברה הישראלית, כך ספר זה בזמן קריאתו מצליח לשכנע שהוא פותח לנו צוהר להבנת חיי שכננו המצריים, שהכוחות העיקריים המניעים אנשים הינם: דת, כסף, אהבה ומעשה האהבה לאו דווקא בסדר זה.
להלן ציטוט לחשיבות עיקרי המניעים:
"ביום חמישי בערב, כאשר הילדים ישנים במיטותיהם לאחר שסייימו את ארוחת הערב והודו לאל על האוכל שבבית המספיק לשבוע שלם ואף יותר, על מעט הכסף שהצליחו לחסוך לעתות חירום ועל חדר מגוריהם הנקי והמסודר, מגיע הגבר במצב רוח מרומם בהשפעת החשיש ומבקש את אשתו. זו רואה לעצמה חובה להענות לבקשתו לאחר שהיא מתקלחת, מתאפרת ומתבסמת, ושעות קלות אלה של אושר מוכיחות לה שמרות הכול חייה העלובים מוצלחים במידת מה. צייר מוכשר יכול להציג בפנינו את הבעות פניה של ההאישה על הגג בבוקר יום שישי. לאחר שבעלה יורד להתפלל היא רוחצת את גופה משיירי תינוי האהבים ויוצאת אל הגג לתלות את המצעים שכיבסה. שערה הרטוב, עורה הוורדרד ומבטה הטהור משווים לה מראה של ורד בשיא פריחתו לאחר שרווה מטל הבוקר"
בנימה אופיטמית זו... שנה טובה ומתוקה, בריאות ואושר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
אשה (אישה) בורחת מבשורה

אשה (אישה) בורחת מבשורה

דויד גרוסמן

ספר של דוד גרוסמן בשם זה ברור לכל אוהבי ספר, מה מהות הבשורה שהאשה אינה רוצה לקבל, אלא בורחת ממנה, העיקר לא להישאר במקום אחד ולכן יש צורך לנוע כך שהבשורה לא תוכל למצוא אותה.
הספר מתחיל בתיאור תקופה מסוימת בהיות האשה, נערה בה הכירה שני חברים שהינם חבריה שילוו אותה לאורך חייה מעתה, מפליאה דרכו של הסופר להיכנס לעורה של הנערה ותחושותיה. התייחסותו של הסופר ותיאורם של הנערה והנערים הינה כבוגרים בעלי רעיונות ודעות מפותחות. הספר מסופר על רקע מלחמות ישראל שללא רקע זה לא הייתה עלילה לספר, ידועה לנו עמדתו של הסופר בנושא, להלן קטע שנון מתוך הספר:
"זיכרון הבזיק בה אותה צריבה קרה של אימה וכישלון מלפני כמעט שלושים שנה, כשלקחו לה את אברם, כשהלאימו את חייה. הנה, הרגישה, שוב אותו סיפור ישן-נושן שלה: הארץ הזאת, במגף ברזל, שוב הנחיתה מדרך רועם במקום שאסור לארץ להיות."
עיצוב הפרטים הקטנים והתרחשויות העלילה (סצנות) הינן בלתי נשכחות. האשה שהינה בעלת משפחה, לאורך בריחתה מספרת את סיפורה "הרגיל-מיוחד" של משפחתה.
לדעתי אם נוריד מהספר את המעטפת של מלחמות ובריחה מבשורה, הספר מעביר לנו מסר של ראה/ראי הספר הינו סיפורה של אישה שזאת משפחתה והאנשים הקרובים ביותר אליה, ואלה הזיכרונות שלה ממשפחתה זיכרונות של אירועים פשוטים וקטנים שכולנו עוברים. האם אתה/את גם כן חקוקים בתוככם אירועים אלה של יקירכם? האם אנו מכירים את יקירנו? אחרי כל קצובת קריאה (ספר רב עמודים) נשארתי עם עומק למחשבה על הסיפור ועלי.
האשה מנסה בעת בריחתה מבשורה לספר את סיפור משפחתה. להלן ציטוט האם הדבר בכלל אפשרי:
"כלומר – יש אינסוף דברים לספר עליו, ובכל-זאת, לפתע נבהלה לחשוב שאם היא תדבר עליו ברציפות שעתיים או שלוש, או חמש שעות ואפילו עשר ייתכן שכבר תקיף את מרבית הדברים החשובים שיש לה לומר עליו, על כל חייו, תסכם, תמצה אותו. אבל איך ייתכן שזה כל מה שיש לספר עליו, ורק לפני רגע חשבה שחיים שלמים לא יספיקו? ואולי זו החרדה שמכווצת לה את המוח. ומיד, באותה התאכזרות עצמית שסיגלה לה לאחרונה, ענתה שזאת אולי התשובה למועקה שכבר כמה זמן אוכלת בה: שהיא לא באמת מכירה אותו, את הבן שלה, את עופר."
האשה בורחת ברחבי הארץ מכיוון צפון דרומה, הספר אינו מקמץ בתיאור יופייה של הארץ, כשקראתי את הספר, השיר "אתה לי ארץ" מרחף מעל. מילים: יורם טהרלב לחן: נורית הירש, בביצוע ירדנה ארזי
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

לסיכום, סליחה על התחצפותי להלן: ספר חובה לאוהבי ספר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
לפעמים הבית הוא רוצח

לפעמים הבית הוא רוצח

שמעון צימר

הספר הינו על תהליך העובר על משפחה המאבדת את אחדותה לאחר יותר מעשרים שנים יחד. תוכן הספר הינו קשה לקריאה, פסימי ומפחיד עד כמה מציאותי. הספר אינו ספר מתח ואין תהפוכות רבות אולם כתוב באופן מרתק, אמין וכנה, קיימת הרגשה שמחשבות ורגשות הדמויות מנותחות בדייקנות כבסכין חדה של מנתח ובשפה עברית עשירה.
זהו ספרו השביעי של שמעון צימר והראשון שקראתי, אקרא ספרים נוספים שלו. מפליא אותי שלספר ולספרים נוספים של הסופר שמעון צימר אין תשבוחות כאן, כדאי שנגלה את יצירתו הספרותית.
להלן תמצית חיי הדמות הראשית בשפתו:
"החיים נראו כמו חלום רע. כמה מהר עברו השנים. עד לא מזמן הוא היה ילד, מפונק טיפש ויהיר. הוא רדה בהוריו. מה שלא קיבל בטוב השיג בתככנות ובסחטנות. אחר כך בגר. עזב את הבית. למד באוניברסיטה. כתב מוזיקה וניגן. א..ן בלי סוף. ז..ן פה ושם. ואז, יום אחד, התחתן איתה. למה דווקא איתה? נולדו לו שני ילדים, הוא אהב אותם כמו שלא אהב אף אחד קודם לכן, והם בתמורה רדו בו כמו שרדה בהוריו. ....."
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

יותר מ 600 עמודים של הנאה ענקית מקריאה של סיפור מופלא של סופר רוסי. אין מדובר בספר של דוסטויבסקי או טולסטוי מגדולי הסופרים, אין מדובר בספר "כבד" הספר נוח לקריאה, שוטף וסוחף. הספר כולל שני סיפורים מזמנים שונים, הסיפור המרכזי הינו על הופעת אורח מסתורי עם בני לוויתו המשונים במוסקבה ועל ביצוע מעלליהם בעיר. סיפורי קסמים קסומים שקדמו לספרי הארי פוטר. החבורה ״החביבה״ די משתוללת בעיר, לכאורה סיפור המתריס כנגד הקומוניזם הרוסי.
הסיפור השני הינו גרסה מסוימת לצליבתו של ישו תוך התמקדות בפונטיוס פילאטוס השליט הרומאי בירושלים. קראתי בעבר ספרים אחרים של מיטב הסופרים, כמו דוסטויבסקי, סארמאגו, עמוס עוז ואחרים המתמודדים עם הנושא מזוויות שונות. הסיפור בספר זה רציני לעומת סיפור הקסמים ומעניין מאוד מנקודת ראותו.
הערה אחרונה, לספר שקראתי קיימת גרסה מוקדמת בתרגום אחר. לדעתי התרגום הנוכחי מנסה ״להתעדכן״ לעברית "עכשווית" לזמן נתרגום, לדעתי בהנמכת השפה אנו מאבדים רובד ספרותי של כוונת הסופר.
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
השלישי

השלישי

ישי שריד

שם הספר ועיצוב עטיפת הספר מעידים על תוכנו, על כינון בית המקדש היהודי השלישי במציאות עכשוית מדומיינת, על הקמת בית מקדש לתפארת אלוהי ישראל במקביל לתקומת ממלכה ריבונית השולטת לפחות בירושלים, כמובן ממלכה שתשתיתה קיום מצוות התורה והקרבת קורבנות בבית המקדש. הספר אינו מיועד לצמחונים ואוהבי חיות, תיאור עבודת הקודש בבית המקדש מתואר בפירוט גרפי רב , החל ממטרת ההקרבה, סדר הקורבנות היומי וכלה בסדר הקרבת הקורבנות ביום הכיפורים, ניכר שהסופר למד את הנושא והשתדל להישאר צמוד למקורות.
תחיית ירושלים הדתייה ושומרת המצוות מוצגת כהנגדה לחיים בתל אביב במציאות עכשוית פחות מדומייינת, טרום תחייתה של ירושלים ובנית בית המקדש. כחלק משידורי הטליוזיה של הממלכה משודר הסרט: ""ימיה האחרונים של תל אביב" זכורים ממנו זוג גברים מהלך יד ביד בשדרת אשלים, ישבניהם מעכסים כמו נשים, אוכלים מצלחות מלאות שרצי ים משונים שנראים כמקקים, את ... נואם בלהט נגד ברית המילה, ערבים יושבים כבני חורין בבתי קפה וצוחקים עם נערות יהודיות."

האם גורלו של בית המקדש השלישי יהי כגורלו של בתי המקדש הקודמים?
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•moshef
טעות אנוש

טעות אנוש

שולמית לפיד

קראתי את הספר כחרס הנשבר של שולמית לפיד, לדעתי ספר מצוין מלא עניין הן מבחינה היסטורית והן מבחינה ספרותית המשתלבת מצוין אם האמת ההיסטורית.
אכן הגעתי לספר זה בציפיות גבוהות. ספר זה שוזר גם פיסת היסטוריה יהודית וישראלית וסיפור מתח טוב, אולם אינו לדעתי ברף של הספר כחרס הנשבר.
ממליץ על קריאת הספר קלילה, מעיינת ומהנה, מקווה שהספר הבא שאקרא של שולמית לפיד יעמוד ברף שלה. אודה על המלצות.

לפני 5 שנים•moshef

ביקורות נוספות על "גוף שני יחיד"

גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

הוא חתיכת סכסכן, הסייד קשוע הזה.
כאילו לא די לנו בסכסוך הערבי-ישראלי, הוא מוסיף את הסכסוך הסיידי-קשועי הרב שכבתי.
הוא מסכסך בין ערבים נוצרים לבין ערבים מוסלמים, בין ערבים שמרנים לבין ערבים ליברלים, בין ערביי הגליל לבין ערביי המשולש, בין שמאלנים לבין מתנחלים, בין שמאלנים לבין ערבים, בין אשכנזים לבין מזרחים, בין ערביי העיר לבין ערביי הכפר, בין חמולה א' לבין חמולה ב', בין ערביי הגדה לבין ערביי מזרח ירושלים, בין ערביי ישראל שהיגרו לירושלים לבין ערביי מזרח ירושלים, בין ערביי בית צפאפא לערביי בית חנינא, בין ערבים ישראלים לבין ערבים ירדנים, בין משת"פים חרא לבין ערבים טובים, בין פועלים צעירים לבין פועלים מבוגרים, בין בנים מצליחים לבין אימותיהם הפשוטות, בין סטודנטים ערבים בחוגים יוקרתיים לבין סטודנטים ערבים בחוגים פושטיים, בין סטודנטיות ערביות מתקדמות (בלי חיג'אב) לבין סטודנטיות ערביות פרימיטיביות (עם חיג'אב), בין שוטרים יהודיים לערבים תמימים שהיהודים סתם נטפלים אליהם וגם בין דרוזים לבין ערבים הרבה לפני הרצח במסגד אל אקצא.

אבל הוא עשה שלום איתי. שלום של אמיצים. שלום ספרותי, לכל הפחות.

ואת כל הסכסוכים הקטנים האלו הוא יוצר במשפט, בחצי משפט, במילה. לפעמים אפילו בהינד מבט, בעפעוף. זה לא תמיד סכסוכים פר-סה אלא מין הערות קטנות ואגביות כאלה שבהן מקופלות התנשאות, סנוביזם, רגשי עליונות ופסילה קטגורית על הסף. והוא עושה את זה בהכי אנדרסטייטמנטיות שיש. את מה שאני אביע בשלושה עמודי 4A בלי רווחים סייד קשוע יזקק לשתיים וחצי מילים מדוייקות. גאון.

למשל:
"הם לא רצו שילדיהם ילמדו בבתי הספר ששירתו את המזרח-ירושלמים, מוסדות ציבוריים ידועים לשמצה בשל התנאים הפיסיים והחינוכיים השוררים בהם. המהגרים הערבים בתוך העיר, שעורך הדין נמנה עמהם, רצו שילדיהם ילמדו לפי המתכונת שבה למדו הם, כלומר במסגרת השייכת למשרד החינוך הישראלי ושתעודת הבגרות שלה מוכרת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, וזאת בניגוד למערכת החינוך המזרח-ירושלמית שבה למדו עד לאחרונה על פי המתכונת הירדנית, ומאז כניסת הרשות - לפי משרד החינוך הפלסטיני." (עמ' 17)

וגם:
"את סמאח ובעלה הם לא חשבו בכלל להזמין, למרות ששניהם משכילים לא פחות מיתר המוזמנים, ולמרות שמעמדם הכלכלי אולי טוב יותר. עובדת היותם תושבי מזרח העיר פוסלת אותם, מכיוון שהמפגשים האלה הם של חוג המהגרים, ויש דברים - כך הם חשבו - שאינם יכולים לחלוק עם המקומיים, אמידים ומשכילים ככל שיהיו." .(עמ' 28)

אז נדמה לי שכפועל יוצא מהסכסכת הסייד-קשועית, אף אחד לא באמת יוצא טוב בספר הזה. לכל אחד יש את הפאק שלו. אולי, בלחץ, רק יחזקאל יוצא טוב. יחזקאל שהוא השומר הזקן בכניסה לחניון של המשרד של עורך הדין שבו כמובן יש לו חמש חניות ושיחזקאל היהודי מנקה לעורך הדין הערבי את המכונית בכל יום חמישי. ע"ע סמלי סטטוס בהמשך.
אפילו הספר לא יצא טוב.
הוא יצא מעולה.
מעולה שבמעולים.

הוא יצא ספר שעשה לי לילה לבן, אבל עם הרבה כוכבים וזהרורים שמנצנצים באור גדול. הוא יצא ספר שקראתי לפחות שש פעמים בהתפעלות כאילו זו הפעם הראשונה. הוא יצא ספר שפירק אותי לרסיסי רסיסים. הוא יצא ספר שמייד נכנס לרשימת 'עשרת הספרים הכי'.
ואם בכלל אפשר למדוד ספר במונחים של תמורה לאגרה אז יצא שאני חייבת לסייד קשוע הרבה כסף.

בספר יש שני קולות - גוף שלישי (שכתוב כל כך מיוחד שהוא כמעט גוף רביעי, אם יש דבר כזה) וגוף ראשון. גוף שני יחיד הוא דווקא הגוף שבו סייד קשוע לא עשה שימוש בספר, ולקח לי זמן להבין את הגאוניות שבכך: זו גם מיטת היחיד שבה הגוף השלישי ישן לבד וגם הגוף השני היחיד שנכנס לעורו של הגוף הראשון היחיד. אני אשמח לפרשנויות והסברים אחרים.

הפרקים שבהם דעתו של עורך הדין נטרפת בגלל אשתו הוא מופת של כתיבה. המחשבות רדפו אותו והתרוצצו אצלו בשגעת סכיזופרנית גם בבטן וגם בראש, והרי אין דו קיום בין הראש והבטן. זה מסלול התנגשות ודאי. אבל סייד קשוע כמו הכניס חמשת-אלפים מדפסות לתוך הבטן ולתוך הראש של עורך הדין שכולן מדפיסות בו זמנית ובכל זאת מצליחות להוציא פלט אחד מובנה ומסודר של תרשים הזרימה של כל התרחישים האפשריים על הסתעפויותיהם והשלכותיהם, והפלט הזה לופת אותך כך שאי אפשר להפסיק לקרוא. לפיתה מרצון, כן?
ואחת השורות התחתונות של הפרק המכונן הזה היא שאפשר להוציא את הערבי מהכפר ולעשות אותו עורך דין גדול ומצליח עם כל סמלי הססטוס האפשריים (את רובם הוא דחס כבר לעמודים הראשונים: וילה דו קומתית בבית צפאפה הנחשבת + חנייה מקורה עם שלט + שתי מכוניות שמתוכן אחת מרצדס 7 ליטר שמעידה גם על מחיר הרכב וגם על תחנת הדלק שבאה איתה + סושי מסאקורה + ג'וני ווקר שחור + שיבאס רגאל + עניבה של ראלף לורן + סוויטת הורים + משרד ביתי + רעייה שעובדת לא כי באמת צריך את המשכורת שלה אלא כדי שהיא תגשים את עצמה) אבל אי אפשר להוציא את הסכין מהערבי.
ואת זה כותב סייד קשוע על בני עמו ובכך הוא מנציח את הפרימיטיביות והצימאון לדם והסטריאוטיפים ולדעתי זה בכלל לא מובן מאליו.

מעלה נוספת של הספר היא שאפשר לשלוף כמעט כל פרק והוא יעמוד כסיפור בפני עצמו. הכותרת כבר שם בכל מקרה והיא עצמה זיקוק מצויין וקולע.

וכמה פעמים שקראתי את הספר, לא ידעתי שובע. ואני חושבת שאני יודעת למה: כי סייד קשוע חייב לכתוב את הספר גם מנקודת המבט של יונתן. הוא חייב.
זה יהיה פשע אם הוא לא יכתוב, ומאחר שהוא סופר ערבי שכותב (גם) עבור יהודים זה יהיה פשע של ערבי נגד יהודים ולכן זה כבר יהיה פשע לאומני :-)
אני חייבת לדעת למה יונתן עשה את מה שעשה. האם זה היה תרגיל צילום שהשתבש? ואיך יונתן ראה את ההתרחשויות מנקודת המבט הייחודית שלו? ואילו רגשות היו ליונתן כלפי אמא שלו? ומה הוא חשב על הסוף? הסוף שמגיע עוד לפני האמצע שהוא אחד הסופים הכי עוצמתיים ומטלטלים ever.

(פשע נוסף שכבר התבצע הוא התקציר בגב הספר. אני כבר מורגלת לקרוא תקצירים רק בסיום הקריאה אז לי הוא לא קלקל דבר, אבל התקציר הזה הוא אחד התקצירים הכי נפשעים שנתקלתי בהם. מי הגאון שרוצה ככה לקלקל ולהרוס? בטוח לא סייד קשוע כי הוא באמת גאון.)

במחי ספר אחד הגיע סייד קשוע למעמד של הרמן קוך ומאיה ערד. המשבצת של הסופר הערבי הייתה פנויה יותר מדי זמן והיא תפוסה עכשיו לנצח, למרות ששני ספריו הקודמים שאותם בלעתי בצימאון לא מתקרבים ל'גוף שני יחיד'. גוף שני הוא יחיד אחד ומיוחד.
כשאני קוטלת, אני קוטלת. וכשאני אוהבת, אני הכי אוהבת.
ואת האהבה הזו קשה לי לבטא אז אני פשוט אומר שסייד קשוע כבש אותי. ואל תגידו די לכיבוש, כי הכיבוש הזה הוא וואחד כיבוש אכבר איקטיר איקטיר.

ונכון שאם חופרים קצת לעומק וגם רואים פני עתיד, הסיפור של יונתן ובצלאל הוא לא אמין בשיט. אבל הרעיון הוא פנומנלי, והבנייה שלו היא פנומנלית, והקלות שבה הוא כן יכול להתרחש ולהתגשם היא מפעימה ומבהילה בו זמנית.


סייד, תעשה לי פריקוול.
וגם סיקוול, בעצם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

ספר מעניין, קשה להניח אותו. מעניין מאד לקרוא על הלכי רוח בחברה הערבית, מה ערבים חושבים עלינו, איך הם מקבלים יחס שלילי של חלקנו או חנופה של חלק אחר. וכל זה כתוב בשפה מצוינת. אגב סרט "ערבים רוקדים" כולל חלק מעלילת ספר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Benzion
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

לפני כמה זמן באחת הביקורות כאן היה ויכוח האם משנה מהי השקפתו / נטייתו האישית והפוליטית של הסופר בבואנו לקרוא ספר. אני "זרקתי" "מה אכפת לי העיקר שהסיפור יזרום ויהיה טוב" . זה לא שאני לא אקרא את עוז או שליו רק בגלל השקפותיהם . ובכן כאן בספר אי אפשר לקחת את "הערביות" שבסיד קשוע ולשים בצד. אי אפשר מכיוון שכל הספר הוא בועט מבפנים ,רוגז זועם ,כמו שור בזירה . זה לא רק שהספר גורם לך לנוע באי נוחות הוא פשוט כזה. כל הדיאלוגים, כל היחסים שמובאים וכל האינטראקציות עם הסביבה היא טעונה עד כדי בלתי נסבלת.

ואת כל האמוציות הללו סייד מביא כאן בגאונות רבה. ככה בשקט לאט לאט מכניס לך אותו לוורידים.
פעם לא הבנתי מדוע "בני דודנו " מתהלכים תמיד בשקיות ולא בתיקים ותמיד שקופות. ואחים שלי היו מזכירים לי שכך אנשי הביטחון לא יחשדו בהם בכל המעברים . סייד מביא לנו כאן בהחלט את הצד השני של שכנינו מהעיניים שבדרך כלל ישראלים לא רואים.או מעדיפים לא לראות .ויש כאן אנושיות רבה אם עוזבים לרגע את השמאל והימין ומה שביניהם.

למען הדיוק בתחילת הספר זה נדמה אוטוביוגרפיה של סייד קשוע בלי שום עלילה או סיפור . והמילה שהכעיסה אותי יותר מכל הייתה "מהגרים" במקום ערביי ישראל . זה כעס בבטן וכמעט שוויתרתי כי כבר ראיתי את הסידרה "עבודה ערבית" זה נשמע באמת לרגע אותו דבר.

אבל אז ככה בזהירות ולאט הייתה עלילה סוחפת ורגישה על יחסים ,על בגידות ותמיד באופן תמוהה מנקודת ראותו של הגבר . אף פעם אין פה את האישה . על הילדים שצובטים לנו את הלב כשהם באים לאחד ההורים ומבקשים שניקח צד בויכוח.

יש פה בספר סיפור הורס על המתת חסד והקושי שבהתמודדות הסביבה בטיפול הסזיפי של ילד שהפך לצמח. והמון בכי ודמעות מהחיים.
אבל הדילמה העיקרית שהספר הזה מביא הוא הרצון האדיר והענק של בחור מכפר ג'לג'וליה שמייצג כאן לצורך העניין את כל ערביי ישראל שנולדו פה להיות ,להתנהג, לחשוב, להתלבש ולדבר כמונו הישראלים.
ואפילו ללמוד בבצלאל ולהצליח להיות מצטיין!

בספר הוא מדגים את הצד הקיצוני מאוד של כל העניין להיות כמונו מה זה אומר ? האם הם מוכנים לאבד את זהותם שלהם בשביל ה"ישראליות" אבל המסר שלו או זה שהוא רצה להעביר עבר עד המילה האחרונה.

"היום אני רוצה להיות כמוהם. חלק מהם, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם. משוחררים, חולמים, מסוגלים לחשוב על אהבה. כמוהם. שלא הרגישו צורך להתנצל על קיומם או להסתיר זהותם. בלי מבחני נאמנות או קבלה. בלי פחד .בלי להרגיש אשם או בוגד"...

הוא פשוט כותב מצויין!! שמחה שפגשתי בספר ובאיש עם כל הקונפליקטים.
חג שמח ואביב נפלא בעיקר בלב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•חני
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

***




מה גורם לבן אדם, שהוא, מה שנקרא: "איש מן השורה"- אחד שיש לו בית, משפחה, אישה, ילדים, קריירה, כסף- להחליט יום אחד לארוז חפצים ולעבור, יחד עם אשתו וילדיו, לארץ אחרת, הרחק מכל מה שהוא הכיר עד עכשיו?


התשובה בהמשך.




***




לא מזמן, באחד מערבי יום שישי, הצטופפנו יחד אני ובני משפחתי, על הספה, מול הטלוויזיה, כמו בעצם בכל ערב כמעט. באותו ערב הייתה בחדשות בערוץ 2 כתבה שבה הציגו את האנשים שזכו בכבוד להדליק משואה ביום העצמאות. בין המועמדים לתפקיד, הייתה שם גם לוסי אהריש, אשת תקשורת ועיתונאית ערבייה מוסלמית שלמדה בבתי ספר ובמוסדות יהודיים, הנלחמת על הגזענות כלפי הערבים בארץ. כשהראו את הראיון איתה, אבא שלי זרק פתאום לחלל האוויר הערה שלא הייתה כל כך במקום, וכאילו נזרקה כבדרך-אגב. הוא אמר: "מה זה, היא ערבייה? באמת? אני לא מאמין! אם לא היו אומרים שהיא ערבייה, בחיים לא הייתי מנחש את זה! היא נראית ממש טוב יחסית לערבייה! ממש כמו אישה יהודייה. ומה זה, היא גם מדברת ממש טוב ובלי מבטא, כמו ישראלית! היא נראית לי כמו ערבייה טובה".
(סליחה אבא, אבל הייתי חייב לצוטט אותך, גם אם מה שאמרת נשמע טיפה גזעני וספוג בדיעות קדומות. אבל אין מה לעשות, המשפט ההוא זה משפט ששווה ציטוט, לטוב ולרע. בלעדיו, הביקורת לא הייתה נראית כפי שהיא נראית... אני מת עליך ואתה האבא הכי טוב בעולם, ואתה יודע את זה, וברור שאתה לא באמת גזען אבל מה לעשות, כל אחד עושה טעויות מדי פעם. אפילו אני. ומה שאמרת זו הייתה בסך הכל טעות. רק טעות מצערת. כנראה שירשתי את העניין ההוא עם הטעויות ממך... אבל יודע מה, אבא, כשבפעם הבאה תגיד משפט חכם ולא עם דיעות קדומות כמו המשפט הזה, כשתגיד משפט שיוציא לך שם טוב וחיובי יותר - ואני בטוח שיש אחד כזה, ואפילו יותר מאחד, היו לך גם בעבר כמה משפטים טובים - אז תהיה בטוח שאפרסם אותו בשמחה רבה באיזושהי ביקורת אחרת שאכתוב, ואז כולם יראו שיש לך גם צדדים טובים. מבטיח).
אז כמו שאמרתי, הוא זרק את ההערה הזאת. ומיד אחריה, אחותי צעקה עליו, והתחילה להתווכח איתו (ומאוחר יותר היא גם אמרה לי שזו אחת הסיבות לבחירה שלה להפסיק לבוא לבקר אותו, בכל ערב יום שישי. אבל לא צריך לדאוג, זה עוד עניין שבשגרה מבחינת היחסים של אחותי הגדולה עם אבא. וחוץ מזה, בזמן האחרון יש בבית הרגשה שאחותי כבר פחות כועסת על אבא שלי, כאילו סלחה לו קצת, ולפני כמה ימים היא אפילו קפצה אליו לביקור. נכון שזה בגלל שהיא רק עברה בסביבה ואמרה לעצמה 'למה לא, אולי הוא הפעם לא יהיה כזה גרוע' אבל עדיין, גם זה הישג).


בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד זה שאותה הערה שהעיר אבי, שנזרקה כבדרך אגב לחלל האוויר, הצליחה איכשהו להתסיס את המשפחה למשך פרק זמן מסויים.




***





סייד קשוע הוא ערבי טוב. כמו לוסי אהריש. גם הוא, בדיוק כמוה וכמו כל שאר הערבים הטובים שחיים יחד איתנו בארץ, הוא מנסה להתקרב יותר לחברה היהודית ושואף להגיע איתם ליחסים של שלום ואחווה. סייד קשוע הוא לא כמו חנין זועבי, אחמד טיבי, זחאלקה, אבו מאזן וכל שאר הערבים 'עוכרי ישראל' האלה. הוא לא מיידה אבנים, הוא לא זורק בקבוקי תבערה, הוא לא מבעיר צמיגים, הוא לא חוטף אנשים ועושה סרטון ביוטיוב שבו הוא מצמיד סכין אל החטוף היהודי המסכן ומבקש כופר תמורת חזרתו הביתה, הוא גם לא מחכה שתסתובבו כדי שהוא יוכל לתקוע לכם סכין בגב, והוא לא... (אם הבנתם כבר את העניין או שפשוט בא לכם לעבור הלאה, אז אתם מוזמנים לדלג על הרשימה הנוראית הזו בשמחה. שום דבר חדש לא יקרה אם תמשיכו לקרוא), והוא לא יורה בשוטרים, הוא לא מרביץ למתנחלים, הוא לא מסתובב עם דגל פלסטין וצועק: "תחי פלסטין, די לכיבוש!", והוא גם לא מפגין נגד צה"ל והמשטרה ואומר שהם לא מוסריים או משהו בסגנון, הוא לא עושה פיגועי דריסה והוא גם לא מפציץ את עצמו ברחוב הומה אנשים שמתפוצצים אחריו גם הם רק בגלל שהיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. (כן, יש גם ערבים שלא עושים דברים כאלו). לא, סייד קשוע הוא ערבי טוב. ולא רק שהוא לא עושה את כל הדברים האלו, אלא שהוא גם סופר (כן, סופר! לא מחבל). ולא רק שהוא סופר אלא שגם את הספרים שהוא כותב הוא לא כותב בשפת אמו, הערבית, אלא הוא כותב בשפה שיחסית זרה לו, העברית (רואים איזה ערבי טוב הוא, אה?). ולא רק שהוא כותב את הספרים שלו בעברית, אלא שגם העברית שלו היא לא סתם עברית של חובבנים ומתחילים, אלא עברית יפה, גבוהה, טובה, עם משלב לשוני גבוה וספרותי, עברית ספקטולרית שדומה לאותה עברית, פחות או יותר, שבה דובר שדרן הכדורגל הפופולרי והספקטולרי, ועכשיו גם חבר הכנסת, זוהיר בהלול (אה! עוד ערבי טוב).





***




שלושת הדמויות המרכזיות בספרו של סייד קשוע, הן עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, ונער ישראלי משכונת בית הכרם.
עורך הדין ממזרח ירושלים הוא ערבי טוב. הוא מנסה לשמור על מראה שהוא כמה שפחות חשוד וכמה שיותר נורמטיבי, כשהוא הולך ברחובות העיר. הוא נוהג להסתובב בחליפה יוקרתית ומכובדת של עורכי דין כי, לטענתו, אם אתה ערבי אז סביר להניח שבהתחלה השוטרים יחשדו בך ויעצרו אותך כל רגע כדי לבדוק אותך ולראות שהכל בסדר איתך ושאתה לא מתכנן לבצע איזה פיגוע או משהו. החליפה היוקרתית הזאת עושה עליו רושם חיובי של אדם טוב ומכובד, בעל מעמד כלכלי יציב ומעלה. החליפה מעניקה לו חזות של אדם הגון עם השכלה ומעמד כלכלי טוב, אחד שלא מסתבך בפלילים, ועובדה, הוא מצליח להתחמק מהשוטרים, שכבר חושדים בו הרבה פחות משחשדו בו מלפני כן. בנוסף, יש לו גם מכונית מרצדס מפוארת. משרד עורכי הדין שבו עורך הדין ממזרח ירושלים עובד, נקרא "קינג ג'ורג'" והוא ממוקם בלב שכונה יהודית במרכז העיר. יש לו אישה, ילדה קטנה ותינוק. מדי פעם, עורך הדין ואשתו נוהגים לארח חברים בביתם או להתארח אצלם, לאכול סושי או להזמין פיצה, ובאותו הזמן גם לנהל שיחה קולנית על נושאים כמו חינוך, כסף ופוליטיקה. הרבה פוליטיקה. ופעם בשבוע, בכל יום חמישי, עורך הדין נוהג לבקר בחנות הספרים הקרובה לביתו, ולבחור לו משהו טוב לקרוא. יום אחד, כשעורך הדין מתעורר, הוא מגלה משהו דרמטי שישפיע קשות על המשך חייו. הוא מגלה שאשתו בגדה בו עם גבר אחר. אשתו האהובה וההגונה, שהוא לא האמין שהיא יכולה בכלל לעשות לו דבר כזה. ולא עם סתם גבר אחר, אלא עם בחור יהודי בשם 'יונתן'.
גם הסטודנט מטירה הוא ערבי טוב, או לפחות הוא משתדל להיות כזה. הוא רווק, בלי ילדים. הוא עובד סוציאלי ביחידה לטיפול בנפגעי סמים במזרח ירושלים, ויש לו גם תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית. במשך שנות לימודיו הוא מתגורר במעונות בהר הצופים בשיכוני נוסייבה, שורה שלישית, בניין מספר אחד ודירה מספר שתיים. יש לו שני שותפים לחדר: וסים ומג'די. שניהם בני דודים, וגם ערבים טובים. וסים הוא סטאז'ר למשפטים, ומג'די הוא מורה בבית ספר לחינוך מיוחד. שלושתם מצליחים להסתדר לא רע ביחד, על אף הטעם השונה במוסיקה, בספרות ובקולנוע, וכשהם מוצאים לעצמם זמן פנוי, הם נוהגים גם לצאת ולבלות ביחד. הסטודנט מטירה נמצא כבר יותר משנה באוניברסיטה, ומאז, מלבד פעם אחת בחג כלשהו, הוא לא נפגש יותר עם משפחתו אמו, שמחכים בקוצר רוח לרגע הזה שבו הוא יסיים כבר את הלימודים, יחזור הביתה וימצא כבר כלה שיוכל להנשא אליה. אבל הוא, הסטודנט, למרות הגעגועים הרבים שיש לו למשפחתו ולביתו, הוא בוחר להשאר להשאר בירושלים, במעונות שבאוניברסיטה, כי יש לו לימודים. הרבה לימודים. יום אחד, קם לו הסטודנט ומחליט שהוא לא רוצה רק ללמוד, אלא גם לעבוד כדי להרוויח כסף. משום שיש לו ידע מסויים בתחום הסוציאלי, הוא בוחר ללכת לעבוד בהוסטל. ושם, בהוסטל, הוא מכיר את 'יונתן', בחור יהודי צעיר שנמצא בהוסטל. תפקידו של הסטודנט הוא לעזור ליונתן בכל מני דברים שבהם הוא מתקשה, ולשמש לו כ'הורה מחליף' בזמן שאמו נמצאת בעבודה. בהתחלה הוא מגלה שהעבודה הזו ממש לא פשוטה כפי שחשב בהתחלה, ואפילו די מסריחה, והוא גם שקל יותר מפעם אחת לעזוב, אבל לאט לאט, הוא מצליח להתרגל לעבודה הזאת, והקשר בינו לבין יונתן מתחיל להפתח.
יונתן הוא הנער הישראלי מבית הכרם, והוא גם יהודי טוב. אמו, רוח'לה, היא שמאלנית שתומכת, בין היתר, גם בהסדר מדיני. יונתן נמצא הרבה בחברת אמו (חוץ מהרגעים שבהם היא יוצאת לעבוד, כמובן), ואביו של יונתן נפטר לפני הרבה זמן, כשיונתן היה ילד קטן. יש לו מטפלת, מנהלת ההוסטל, ולה קוראים אסנת. יונתן הוא נער די גדול, כמעט בן 22, והוא הפך למעין 'צמח' בעקבות תאונה שעבר. כתוצאה מכך, הוא זקוק להרבה עזרה (וכאן נכנס לתמונה הסטודנט מטירה). הוא שותה ג'לי כתחליף למים, ואוכל מזון רך ונוזלי מתוך צנצנת. הוא לא יכול גם התקלח לבד, והוא צריך בעצם עזרה בכמעט כל דבר, אולי חוץ מבלשכב על המיטה ולבהות בחלל האוויר. יש ליונתן בחדר, על המדפים, 156 ספרים ו-98 דיסקים- 70 באנגלית ו-28 בעברית. כמו כן, יש אצלו בחדר גם מצלמה שמזמן, עוד בימים ההם שלפני התאונה שבה הפך לצמח, אהב מאוד לצלם בה, בעיקר את עצמו. זו מצלמה מדגם רוסי ואיכותי, אבל כזאת שכבר לא מייצרים, עם עדשה בגודל 50. אבל הוא, יונתן, נראה כמו האדם האחרון שיחשוב בכלל לשכב עם אישה של מישהו אחר. האמנם? האם דבר כזה באמת קרה?




בזמן האחרון אמא שלי התחילה להזמין כמה חברות ומכרות שלה הביתה לביקור (לא כולן בבת אחת ובאותו היום, אלא כל אחת בנפרד). אמי מציעה להן תה או קפה עם עוגה וכשהן עונות כן (וזה מה שקורה בדרך כלל. "כן, אני אשמח. תודה רבה"- ככה הן אומרות) אז ברגעים כאלו אני זה שמגיש את העוגה ופורס אותה, וגם מגיש את התה והקפה לגברת. בזמן שאני מכין את הכיבוד, אמי והאורחת מספיקות לדבר קצת ביניהן על כל מני דברים בחיים, ואז כשאני נכנס, ואני נכנס לרוב באמצע, אז אני איכשהו מצליח להשתלב בשיחה. כל אחת מן האורחות והסיפור שלה. הייתה אחת, למשל, שבאה יחד עם בעלה והתינוק הקטן והטרי בן החודש שלה (שבמשך רוב הפגישה הוא ישן), וסיפרה לנו שהיא ובעלה מנסים כבר הרבה זמן למצוא דירה חדשה, טובה, מרווחות, נקייה ובמחיר שפוי, ולהפרד כבר מהדירה הנוכחית והצפופה שהם גרים בה בשכירות. אף על פי שלא הכל היה אצלה מושלם בחיים ו'גן עדן', היא נראתה לי שמחה ועליזה כזאת, והיא שמחה מאוד לדבר איתי ולספר כל מני דברים על עצמה (ואני סיפרתי לה גם כמה דברים על עצמי). בעלה היה גם אדם נחמד מאוד שמדי פעם גם הוא שיתף אותנו בכמה דברים על עצמו, ובעיקר על ילדותו באוקראינה (הוא אוקראיני, אבל משום מה הוא לא יודע בכלל אוקראינית, אלא רק רוסית). ולמרות זאת, ליד האישה הדברנית הזאת, בעלה הרגיש לי קצת כמו דג. כי יחסית אליה, הוא היה ממש שתקן ונוכחותו כמעט שלא הורגשה בחדר בגלל אותה אישה. הייתה עוד אחת שבאה עם שתי ילדות שלה (בלי בעלה) ובין החלפת טיטול לילדה אחת לבין החלפת טיטול לילדה אחרת, היא סיפרה לי למי היא תצביע בבחירות הקרובות (היא אמרה שהיא תצביע לכחלון, וזאת מפני שהיא חושבת שהוא 'המועמד המתאים ביותר בממשלה שיכול לפתור לה את כל המצוקות והבעיות שמטרידות אותה'), לאחר ששאלתי אותה למי היא תצביע (בתקופה הזאת, שבסמוך לבחירות, שאלתי כמעט כל אחד למי הוא מצביע). והייתה גם אישה אחת שבאה לבדה (בלי בעל ובלי ילדים), ושיתפה אותי וגם את אמי שהיא לפעמים מרגישה דיכאון מסיבה כלשהי שהיא לא יכולה להסביר (היא באמת הרגישה לי מעט מדוכאת, אף על פי שהיא חייכה מדי פעם ואמרה שאמא שלי והבית שלנו נותנים לה מין הרגשה טובה כזאת של תקווה. כן, כן, תקווה. בדיוק ככה היא אמרה את זה). בנוסף, אותה אישה 'בודדה' שיתפה אותנו גם ברצון שלה לעזוב מתישהו את הקיבוץ שבו היא גרה, ולעבור לגור בעיר שבה גרה וחיה את רוב שנות הילדות שלה, שלפי דבריה היו "השנים הכי יפות שהיו לי בחיי". בקצב הזה, אני בטוח שאמא שלי תביא איתה בעתיד עוד ועוד חברות ומכרות שלה, כל אחת עם סיפור שונה, מעניין וייחודי, שכשאני מקשיב לו, אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי: "וואו! כמה הרבה אנשים מעניינים יש בטח בעולם הזה, שאנחנו עדיין לא מכירים!", כי בכל פעם ופעם אני מגלה אנשים חדשים, פרצופים חדשים, שלא הכרתי מלפני כן, וכנראה, כמו שאמרתי, שיהיו עוד אנשים כאלו בהמשך - אז ככה, בדיוק, הרגשתי לגבי הדמויות בסיפור של קשוע. אמנם כל הדמויות בסיפור הן פרי דימיונו של המחבר, אבל הסיפור ריאליסטי. כלומר, הדמויות בסיפור יכולות להיות קיימות במציאות, אבל כמובן שיהיו כמה שינויים וזה לא יהיה 'בול' אותו דבר כמו בספר, כמו שם אחר לדוגמא , או אולי מראה חיצוני שלא בדיוק, במאה אחוז, תואם את מה שכתוב על הדמות בספר. אמנם הדמויות בסיפור הן פרי דימיונו של המחבר, אבל הרגשתי שהדמויות בסיפור (עורך הדין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה ונער ישראלי מבית הכרם), בדיוק כמו האורחות שביקרו אצלנו בבית, מספרים לנו, כל אחד ואחד מהם, את הסיפור שלהם בצורה הייחודית להם, ופותחים בפנינו, הקוראים, צוהר לעולמם ולעולמם של הסובבים אותם, ואני הצלחתי להתחבר ולהשאב אל תוכו. ואז, ברגע אחד, כל שלושת הסיפורים, מתחברים ומתאחדים לכדי סיפור אחד. והסיפור האחד הזה הוא בעצם הספר 'גוף שני יחיד' של סייד קשוע.





סיפורו של עורך הדין כתוב בגוף ראשון, ואילו סיפורו של הסטודנט כתוב בגוף שלישי. לעומתם, יונתן, הנער הישראלי מבית הכרם, הוא לא דמות מספרת, ולכן הסיפור אף פעם גם לא נכתב דרך נקודת מבטו.
כמו שאמרתי, סייד קשוע כותב נהדר. כתיבתו נקייה, יפה, צלולה ובעיקר כנה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל דרך הכתיבה שלו הצלחתי להרגיש את סייד קשוע עצמו. כאילו לא אני זה שבאמת קורא את הספר, אלא זה הוא, קשוע, שמקריא לי אותו, בקולו המוכר לי מהטלוויזיה. מדי פעם גם, ואיך אפשר שלא, קשוע נוהג לפזר גם כמה רמיזות פוליטיות, תוך כדי הסיפור (כמו למשל גיבוש הלאומיות והזהות היהודית והפלסטינית, מעמדה של ירושלים וההבדלים שיש בה בין המזרח לכל השאר וגם ההבדלים בין האנשים שגרים בחלק המזרחי של העיר לבין האנשים שגרים בכל שאר החלקים, ובעיקר על ההבדלים שיש בין היהודים לערבים - מבחינת החינוך בבתי הספר, המעמד הכלכלי, ההשכלה והשפעת החברות השונות על התרבות של שני הלאומים ועוד), אבל זה לא כל כך הפריע לי. למען האמת, זה אפילו תרם, לפחות לדעתי, לסיפור, והפך אותו ליותר מעניין. חוץ מזה שלא כל הזמן הוא מדבר על פוליטיקה ולפעמים הוא מדבר גם על נושאים שלאו דווקא קשורים קשר ישיר לפוליטיקה, כמו למשל מין, אהבה, בגידה, והתמודדות עם מחלה קשה. עוד משהו שיש לי להגיד על הכתיבה של קשוע, זה שבמהלך הקריאה היו רגעים מסוימים שבהם התבלבלתי לרגע וחשבתי שאחת מהדמויות המספרות היא בעצם סייד קשוע בעצמו. זה הרגיש לי נורא מוזר, כי סייד קשוע הוא בכלל לא דמות בסיפור, אלא רק מי שכתב אותו. הדמויות המספרות הם רק עורך הדין ממזרח ירושלים והסטודנט מטירה. אולי זה בכל זאת נכון כל מה שאנשים אומרים על סייד קשוע, שרוב הדברים שהוא כותב על הדמויות שלו, באים בעצם מההשראה של החיים שלו עצמו.



***




למרות שאני לא עורך דין ממזרח ירושלים, או סטודנט מטירה- הצלחתי לחלץ ככה איזה כמה משפטים על כל אחת משתי הדמויות, משפטים שאני יכול להגיד שהם נכונים ומתאימים גם לגביי ושמעוררים אצלי רגשות של הזדהות:



"עורך הדין מעולם לא הזדקק לשעון מעורר. הוא תמיד התעורר בזמן, או יותר נכון, לפני הזמן. אמנם בימים שבהם היו צפויים לו דיונים חשובים בשעת בוקר מוקדמת נהג לכוון את השעון המעורר בטלפון הנייד לפני שנכנס למיטה, אך הוא תמיד התעורר לפני הצלצול והספיק לבטל את ההתראה שקבע."



"עורך הדין סלד מספרים ארוכים. הן משום שלא היה לו פנאי בשפע ושעות הקריאה שלו הסתכמו ברגעים שלפני השינה והן משום שאהב לעבור הלאה, לסמן לעצמו עוד 'וי' ברשימת הספרים שהרגיש שהוא מחויב להכיר את תוכנם."



"הוא הביט בשעון וגילה כי נותרו עשר דקות עד לסגירת החנות. הוא כבר ידע מראש איזה ספר יקנה: הוא קרא עליו ביקורות השבוע, הבחין בו במדפי הספרים החדשים וידע שיחזור אליו בעוד רגע, אבל קודם החליט להעיף מבט על מדף הקלאסיקות."



"עורך הדין לא ידע איך הוא נראה. ואם ידע, ידע שהוא לא נראה טוב. איש לא אמר לו אם הוא נראה טוב או רע, והוא עצמו לא היה יכול לשפוט על פי המראה. תמיד נדמה היה לו שמראות שונות, בימים שונים, מספקות השתקפויות שונות לחלוטין של דמותו. גם התבוננות בתצלומים שבהם הופיע לא עזרה. כמו המראות, גם התצלומים הראו אדם אחר בכל פעם."



"עורך הדין חשב על עצמו כעל אדם המוכן לגרוע מכל. הוא היה מוכן למות הוריו אף ששניהם היו עדיין בריאים. אבל הוא חשב על מותם עוד בהיותו ילד, ואז המחשבה הזאת היתה נוראית, בלתי נסבלת ממש, והדירה שינה מעיניו. בשלב מסוים המחשבות על מות הוריו נהפכו לסבירות יותר, נסבלות, ובסופו של דבר, אולי כשנהפך בעצמו לאב, הציפייה למותם נעשתה טריוויאלית."



"המקום הפנוי היחיד במכונית היה לצד בחורה צעירה, שממבט ראשון זריז, שהסוויתי בהבעת פנים אדישה, התרשמתי שהיתה יפה אבל לא העזתי להסתובב ולהסתכל עליה יותר. כיווצתי את גופי כדי ששולי מעילי לא ייגעו בזרועותיה. הצמדתי את רגלי זו לזו והנחתי עליהן את התיק השחור. כל הדרך הקפדתי לא להסיט את מבטי מן החלון ומהר מאוד שכחתי את הבחורה שישבה לידי וחזרתי לתחביב היקר שלי, להביט לתוך בתים, לחפש חדרים מוארים בבניינים, לצוד צלי-דמויות, הבהובים של מקלטי טלוויזיה, ולחשוב על חייהם של האנשים החיים בחדרים החמים האלה שחולפים על פני, על אבות, נשים וילדים שחזרו מבתי הספר, ואולי יושבים עכשיו הם הוריהם ומכינים שיעורים ואולי רואים סרטים מצוירים, מנהלים סוג של חיי משפחה."



"תמיד קינאתי באנשים שידעו לנגן. כשהייתי ילד רציתי מאוד ללמוד מוסיקה."





והנה גם כמה משפטים שפחות:



"עורך הדין ידע לשמור על ספריו והם תמיד נראו במצב חדש. הוא מעולם לא קיפל עמודים של ספר, לא כתב הערות בתוך הספר ותמיד השתמש בפיסת נייר דקה כדי לסמן את העמוד שאליו הגיע בקריאה."



"האמת היא שלא אכלתי כי אכילה תמיד נראתה לי דבר מביך, בהמי, פעולה שיש לעשות אותה לבד, בחדרים סגורים. בטח שלא ליד בחורה ובטח שלא ליד בחורה שכבר ידעתי היטב שאני מרגיש כלפיה משהו, משהו שניסיתי לדכא ללא הצלחה."






***




ובחזרה לנושא שפחות נעים לדבר עליו- פוליטיקה:



אם נתעלם כרגע מן העניין הפוליטי, אז בטח היה אפשר לחשוב שהסיבה שבגינה קשוע עזב את הארץ היא בגלל שזה לא רווחי להיות סופר ישראלי. אולי הוא באמת מרגיש שהוא לא מרוויח מספיק מלכתוב ספרים בישראל, ולכן הוא עבר לשיקגו שבארצות הברית כי שם מקבלים יותר כסף על ספר שכותבים? אולי באמת, מי יודע? יש מצב. אי אפשר לדעת.
אבל, בגלל שכמעט ואי אפשר להתעלם מהפוליטיקה כי היא יכולה להיות קשורה ורלוונטית כמעט לכל נושא, או כמו שסוריקטה אמרה - ואמרה זאת היטב, יש לציין - "הכל פוליטי בחיים"- אז כנראה שהסיבה האמיתית שבגינה קשוע עזב את הארץ, היא לא מפני שזה לא רווחי להיות סופר בישראל, או לפחות לא רק בגלל זה, אלא בגלל ש, ואולי זה לא נעים כל כך להודות, זה לא רווחי להיות ערבי בישראל.



ובאמת, חבל לי שהוא עזב את הארץ. כזה ערבי טוב הוא היה, בחור נשמה עם לב ענק ובכלל, סופר פשוט כשרוני... אין מה להגיד,
ישראל הפסידה עוד ערבי טוב אחד, שעזב את הארץ רק בגלל שאיזה משהו הפריע לו שם והסב לו אי-נוחות.
אבל מצד שני, אני יכול להבין אותו. זה באמת קשה להיות ערבי במדינת ישראל, כמו שאמרתי. נו טוב, אני מקווה לפחות שאתה נהנה שם, באמריקה, סייד ידידי. ואם יום אחד תתגעגע לארץ, אז תבוא לבקר. אתה מוזמן בכיף. ועדיף אם אחר כך גם תשאר פה ולא תחזור חזרה. אני יודע שזה יקרה רק בתנאי שיהיה פה יותר טוב ממה שהיה לפני שעזבת, אבל מי יודע, אולי באמת יהיה פה מתישהו יותר טוב, לפחות מהבחינה הספציפית הזאת? אולי, כמו שהאורחת 'הבודדה' שביקרה אצלנו בבית אמרה - ואמרה זאת היטב - "יש תקווה"?




***

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

****


סייד קשוע כותב לא רע. באמת, אפילו בלי לקבל פקטור על היותו סופר ערבי שכותב בעברית. אבל בקריאה של הספר הזה, אי אפשר להינתק לרגע מהעובדה לסופר יש issues. כשאני, באופן אישי, קורא ספר, אני לא רוצה לחשוב על הסופר, על האג'נדות שלו, על ההתחבטויות שלו עם עצמו ועל כתיבתו. אני רוצה להאמין שהמחשבות הן של גיבורי הספר, גם אם הן מומצאות לחלוטין ובעיקר אם הן גיבורות של רומן ריאליסטי.
אולם בספר הזה אי אפשר לנתק את הכתיבה של סייד קשוע הסופר, מזו של סייד קשוע התסריטאי מהסדרה "עבודה ערבית" ושל קשוע העיתונאי - כי הן פשוט אותו הדבר (למרות שהטון המשועשע קצת שונה כאן). הדמות של אמג'ד מ"עבודה ערבית" היא בדיוק נמרץ כמעט דמותו של עורך הדין מהספר (רק שהפעם הוא עורך דין ולא עיתונאי), כולל כל המניירות והנוירוזות הקטנטנות, ואפילו עניין ראש המקלחת (למי שראה את הסדרה) חוזר על עצמו, וחזרה כפייתית על ההבדלים בין איך ש"יהודים חושבים" (בתיחכום, דעות קדומות, שטיחות) לאיך ש"ערבים חושבים" (בחורות, עבודה, יהודים), מה שותים יהודים (אספרסו) ומה ערבים (אלכוהול לא איכותי). כל זה הופך אותו לסוג של פלקט, תבנית של ערבי מחמד שמנסה לדבר עברית ולהסתחבק עם יהודים ולהרגיש ערבי עם מחשבות של ערבי. זה כאילו בכל מילה קשוע דוחף לנו בכוח את המשמעות של הדואליות הזו שהוא וודאי מרגיש כל חייו, אבל אחרי שראיתי כבר וקראתי כבר יצירות אחרות של קשוע, אני כבר רוצה לשמוע משהו אחר. אולי סתם ספר על גיבור אחר, לא ממוחזר.
כאמור, לסייד קשוע יש issues עם מה שהוא. הוא עיתונאי, שכותב טורים משעשעים מאוד. הוא מסתכל על ערבים בני עמו בעין בוחנת ובבוז מהול במרירות, ועל יהודים בבוז לא פחות, אך גם ובקנאה ובהערכה. הוא מנסה בלי הרף למצוא עוד אנקדוטות ותובנות על הנושא הזה, ואת שלל התובנות האלה הוא אורג ברהיטות לתוך סיפור בהחלט לא רע, אבל במקביל מעניק לכל הספר תחושה מאולצת של טור ארוך במיוחד של סייד קשוע, התפור מטלאים טלאים של תובנות.
כסטודנט לשעבר בבצלאל וכמרצה בהווה הפריעו לי כמה חוסר דיוקים על הלימודים במקום, ועל המינוחים שכביכול משתמשים בהם, אבל בעיקר הפריע לי הכתוב על הכריכה האחורית של הספר, שבעצם מגלה את הסוף ופוגם בקריאה. לא ברור לי למה צריך להכניס ספויילר בוטה כזה לעמוד האחורי של ספר.

נו, טוב. חלאס. נגמר הספר. מפיש. מי מכין קפה שחור?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

הספר מורכב משני סיפורים נפרדים שבסופו משתלבים זה בזה.

הסיפור הראשון הוא של עורך דין ערבי. הוא לא מוצג בשמו הפרטי - לאורך כל הספר הוא נקרא 'עורך הדין'. יום אחד הוא מגלה פתק בספר 'סונטת קרוייצר' מאת טולסטוי – ספר משומש שקנה בחנות ספרים. הפתק כתוב בכתב ידה של אשתו, וממוען לגבר אחר. זה גורם לו לחשוד שאשתו בוגדת בו. מצד אחד זהו ערבי משתכנז, נאור, עשיר, בעל משרד מצליח ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, שמנסה להיטמע בישראליות. ומצד שני, ערבי עם הסטראוטיפ של הכבוד ורגשות נקם באשתו בגלל החשד כלפיה. הוא מנסה לחקור איך הגיע הפתק הזה אל הספר שהוא קנה, וכך זה מתקשר אל הדמות המרכזית בסיפור השני שבספר. הדמות הזו של עורך הדין הזכירה לי את דמותו של יוסף סוויד בסדרה 'התסריטאי'. גם בסדרה וגם בספר הגיבור הוא ערבי משתכנז מצליח. ואם אני זוכר נכון, אז גם בסדרה, כמו בספר, הוא ישן כל לילה בחדרה של הבת שלו, והבת ישנה במיטה עם אמה. נראה גם שהבחירה בספר 'סונטת קרוייצר' (לא קראתי) לא היתה מקרית – שם מסופר על אדם קנאי שרצח את אשתו לאחר שזו בגדה בו.

הסיפור השני הוא של ערבי צעיר, שמו אמיר, שרק סיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. הוא מוצא עבודה בהשגחה בשעות הלילה על צעיר יהודי בשם יונתן, בשכונת בית הכרם בירושלים. יונתן משותק, בתרדמת - שוכב במיטה עם מזרון ביצים, ללא יכולת לזוז, לדבר, ולתקשר. אמיר מועסק שם במשך כמה שנים, במהלכן הוא רוקם קשר רגשי עם אמו של יונתן, ואט אט לובש את זהותו של בנה. כאן זה מזכיר את דמותו של הערבי מהסרט 'הערבים רוקדים'.

הספר בנוי משבעה פרקים. הגיבור בפרק הראשון הוא העורך דין. הסיפור שלו נכתב בגוף שלישי. הפרק השני מוקדש לאמיר. הוא נכתב בגוף ראשון– מפיו של אמיר. ואח"כ בכל פרק חוזרים לאחד משני הגיבורים האלה לסירוגין, כאשר הסיפור של העורך דין מובא בגוף שלישי, והסיפור של אמיר מובא בגוף ראשון. בפרק השביעי והאחרון משתלבים הסיפורים זה בזה.

בספר זה, כמו ביצירות אחרות של סייד קשוע (עבודה ערבית, התסריטאי, ערבים רוקדים ועוד) עוסק קשוע במציאות המורכבת של ערבי-ישראלי ומשבר הזהות הנגזר ממציאות זו במדינת ישראל, אשר לעיתים בגינו נראה כי מתנסחת השאיפה להפוך ליהודי. באחד הפרקים הוא אף כותב את מחשבתו של אמיר ביחס ליהודים: 'אני רוצה להיות כמוהם'. הספר עוסק גם בפערים בתוך החברה הערבית עצמה, ומדבר על ההבדלים בין הערבים תושבי המשולש לבין אלה המגיעים ממזרח ירושלים או מהגליל.

הסיפור מעניין, כתוב ברגישות, בשפה קלילה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יוסי
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

עד שהגעתי לעמוד 52, חשבתי שמוטב לההפסיק לקרוא, אם כל מה שאני עומדת לקבל זה ניתוח יבשושי, אם כי מדוייק, של חיי הערבים המשכילים בישראל. גם העובדה שגיבור הספר מכונה "עורך הדין" חסר שם, מקשה על הקורא להתחבר אליו.
בעמוד 52 זה קורה. התפנית. אבן נזרקת אל האגם השקט, ומערבולת של סחי צפה למעלה.
בלי להתחנחן ובלי לסנגר, בלי להתבייש ובלי להיות עורך דינם של הערבים, פורש בפנינו סייד קשוע את חיי הנפש של גיבוריו, השואפים ליצור לעצמם עולם חדש. אלא, שכמאמר המשורר: אפשר להוציא את העורך דין מן הכפר שבמשולש, אבל אי אפשר להוציא את הכפר ממנו.
עורך הדין המשכיל, בעל הגינונים האירופים, שחייו קודדו בעולם מושגים חדש הכולל סושי ומכונית יוקרה, שיחות סלון על נושא אומנותי ובית ספר מעורב לילדיו, הופך בשנייה אחת, שבה נקרעת המסכה מפרצופו, לגבר חשוך, פרמיטיבי, קנאי וצמא דם.
סייד קשוע כותב יפה מאוד. גוף שני יחיד עושה לקורא הישראלי בית ספר. שנים לא מעטות של הכירות עם ערבים לא לימדו אותי מה שלימד אותי הספר הזה בשעות שבהן קראתי אותו. אומץ רב נדרש מצידו כדי לכתוב את הספר והציבור הערבי בוודאי לא אהב את מה שקרא, או ליתר דיוק, עיקר השנאה כלפיו הגיעה ממי שלא קורא ספרים בכלל.
למרות שבספר, סייד קשוע, מותח ביקורת על היהודים, עיקר הביקורת מופנית כלפי הערבים, שהם גיבורי הסיפור.
זהו סיפור רגיש על אנשים שזהותם קרועה, וכאלה שזהותם מיטלטלת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אפרתי
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

יש כמה דברים שאהבתי בכתיבתו של סייד קשוע ויש כמה דברים שהפריעו לי. אתחיל מהדברים הפחות טובים. הפריעו לי המעברים בין "מספר היודע הכל" בסיפורו של עורך הדין לבין השימוש בגוף ראשון בסיפורו של העובד הסוציאלי. למרות שככל הנראה כוונת המחבר היה לחבר את הקוראים בכוח לסיפור השני, על כן שימוש אינטימי יותר בגוף ראשון, לא הצלחתי להתחבר אליו, אל התלבטויותיו ואל הלך נפשו. מצד שני, העובדה כי לאורך כל הספר "מחבר היודע הכל" מתייחס לעורך הדין ללא התייחסות לשמו, מנעה ממני להתחבר גם לדמות זו.
למרות הביקורת, היו גם לא מעט דברים טובים. הכתיבה יפה וזורמת, השליטה בשפה מעוררת התפעלות, בעיקר מפרי עטו של מישהו שזו לא שפת אמו. אהבתי בעיקר את יכולתו של קשוע לתאר תקופות, חפות מסימני זיהוי מבחינת הזמן, כך שלא ניתן להבין אם מדובר על כאן ועכשיו או על העבר. הספר פתח לי צוהר צר לחייהם של ערביי ישראל, להלך רוחם, לגזענות שקיימת גם בינם לבין עצמם. דרך מחשבותיהם של שני הגיבורים הראשיים, ניתן ללמוד כיצד חלק מהאוכלוסייה הזו, רואה אותנו, את היהודים.
סה"כ ספר מעניין, לא מאוד מורכב ולא חף מבעיות.
אגב, הכריכה האחורית וגם תיאור הספר כאן בסימניה אכן מהווים ספויילר ענק לסוף העלילה ומי שרגיש לספויילרים מוטב לו להימנע.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
גוף שני יחיד

גוף שני יחיד

סייד קשוע

גוף שני יחיד, או במילים אחרות – אתה.
לא אתם, לא אנחנו, פשוט אתה, לבדך, יחיד, ערירי.
בספרו "גוף שני יחיד" מבקש סייד קשוע להמחיש לנו את הזרות המסועפת של בני העדה הערבית בחברה הישראלית.

לא בכדי שתי הדמויות המרכזיות בסיפור אינן מוצגות בפנינו בשמן המלא.
מהלך זה אינה נועד אך ורק על מנת לקדם את העלילה, אלא גם בשביל לסמל את האוניברסאליות – על מנת להפגין שדמויות כאלה שכיחות יותר מהנדמה בחברה הערבית, גם אם הינן מוצנעות היטב.
שני הגיבורים המתוארים בסיפור דומים להפליא באופיים – שניהם אנשים מופנמים, מחושבים ביותר, אשר בוחרים במודע להתרחק מהזהות הלאומית שלהם ולהיטמע אט אט במציאות הישראלית.

קשוע פותח בפנינו צוהר קטן משמעותי להוויה הישראלית מנקודת מבטם של האזרחים הערבים במדינה.
הוא לא חוסך בביקורת, אם כי מעודנת לרוב, כלפי הצד הישראלי במערכה – כגון אפליה קשה, התנכלות מצד גורמי החוק וההבדלים הגסים בין יחס הרשויות לירושלים המזרחית והמערבית.
אבל הוא עוסק גם בביקורת עצמית פנימית כלפי החברה בה גדל, בחסותה הוא פורש בפנינו את השקפותיו באשר לתופעות כמו נקמת דם, אדיקות לצניעות האישה והראוותניות המוקצנת (בה בעל הרכב הנוצץ ביותר הוא זה שידו על העליונה).
כמו כן, קשוע מתאר בפנינו פרטים רבים אשר אינם ידועים לכל אדם – כגון השפעת הסביבה הגיאוגרפית על המעמד וגיבוש האישיות, יחס הציבור במזרח ירושלים כלפי המהגרים לחלקה המערבי והאיבה הברורה של החברה הערבית כלפי משתפי פעולה עם השלטונות.

העולם היהודי והעולם הערבי מרגישים כמו שני עולמות מקבילים בסיפור, כאלו שאף פעם לא יפגשו.
אחד הדברים העיקרים שהצטערתי עליהם לאורך הקריאה היא העובדה שאיני מכיר את ירושלים ה"מאוחדת" דיה, על דבשה ועל עוקצה.
קיוויתי בכל זאת שאיננה מפולגת ומנוכרת כפי שהסופר מרבה לתאר.

סגנון הכתיבה של קשוע אינו מליצי וציורי, אך בכל זאת רהוט ומלא כוונה.
ללא ספק הישג מרשים בהתחשב בעובדה שהעברית אינה שפת אמו.

בשמו של הסופר נתקלתי פעמים רבות, אך נחשפתי לסיפורו באמת, רק בתוכנית התחקירים "עובדה".
קשוע שגדל בפנימייה יהודית ואימץ לחיקו את השפה העברית, לקח על עצמו שליחות גדולה - לנסות לגשר על התהום העצומה בין שתי החברות המשוסעות במדינה.
אז כן, לפעמים אפשר למצוא משפטים שעלולים לעצבן את הקורא הטיפוסי, אם כי אפשר למצוא בהם גם אמת מסוימת (למשל האירוניה בטיול היטהרות במזרח לאחר שירות צבאי שמהותו חבטה בילדים ערבים), אבל הוא גם שופך אור על מאורעות רבים שנעלמים בדרך כלל מעינינו, כמו הכפייה העברית במוסדות החינוך הארציים והזלזול בתרבות הערבית (כאילו מי שאינו נחשף לתרבות המערב אינו ראוי להיחשב אינטלקטואל).

לאחר שנים של הצלחות הדרגתיות למתג את עצמו כישראלי מן המניין (משפחתו הייתה למשל המשפחה הערבית היחידה בשכונת רמת דניה במערב ירושלים), הבועה בה כה האמין ואשר לקיומה כה ערג, התנפצה בפניו במסגרת מבצע "צוק איתן".
לאחר שהושמץ על-ידי הציבור היהודי והוגלה על-ידי הציבור הערבי, חלחלה ההבנה לנפשו שאולי הדו-קיום בו דגל וחזון הערבי הישראלי, אינם באמת אפשריים במדינה שסועה ומעורערת שכזו.
הוא ארז את רכושו ועבר עם משפחתו אל ארצות הברית, מדינת המהגרים הנצחית.
כולי תקווה שיום אחד המגשר הספרותי הזה שלנו יחזור לארץ מולדתו, לא רק למען סיפורו האישי, אלא למען כולנו. (ממליץ בחום לראות את הכתבה עליו בתוכנית "עובדה")

שני גיבורי הסיפור, שעלילתם שזורה זו בזו, חיים בזרות בעולם – זרות עם הסביבה, עם משפחתם ואפילו עם עצמם.
באופן אירוני, מעניין ומכוון בהחלט, דווקא הדמות מבין השניים שמצליחה לשבור את זרותה היא זו שעושה זאת באמצעות התחזות ליהודי ונטישת זהותה הלאומית.

סוף הסיפור היה חביב, שכן, הותיר אותנו במתח, אולי בכל זאת צדק עורך הדין בחשדותיו התמוהות, ולילה ואמיר (או שמא יונתן) אכן שמרו על קשר בכל אותן השנים.

הסיפור היה ארוך קצת לטעמי, אולי היה אפשר לוותר על חלקו של עורך הדין ולהתמקד רק בדמותו של אמיר ובהיטשטשות זהותו הערבית.

בכל מקרה, שווה קריאה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור שהם
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“יש כמה דברים שאהבתי בכתיבתו של סייד קשוע ויש כמה דברים שהפריעו לי. אתחיל מהדברים הפחות טובים. הפריעו”