גם במקומות שבהם אוהדים אותך, יחסית, כמו בארצות הברית, יש הרבה אנטישמיות, וליהודים תמיד תהיה תחושת זרות של דחיה. למרות שחלק גדול חושבים שטוב להם שם, בכל זאת הם יודעים שמי שלא שייך למיינסטרים נחשב זר. אני בטוחה שגם אמריקני שחום עור ואמריקני ממוצא לטיני או דרום מזרח אסייתי, אם הם הגיעו לעמדה גבוהה וכבשו את הטריטוריה שלהם, תמיד ירגישו זרים בתוך תוכם, כי המיינסטרים הנחשב, הוא לבן-פרוטסטנטי-שמרן מן המעמד הבינוני-גבוה.

גם לי צר עליו מאד. כי ב DNA שלי - כיהודיה - זורמת הידיעה על איך זה לחיות בתוך רוב שלא רוצה אותי. ולהרגשת הזרות האין אונים הזאת - אני יכולה להתחבר.

יעל, תודה רבה! צר לי על קשוע, אבל באמת קשה להיות ערבי בחברה ישראלית כשהחברה הישראלית מוקפת בערבים שונאים. האם יש עתיד לפתרון הסכסוך? לדעתי, עתיד רחוק מאוד מאוד. תמיד מי ששייך לשוליים מרגיש זרות, אבל קשוע באמת לא צריך להאשים אותנו בזה שהוא מרגיש זר. אבל במצב העניינים הנוכחי, אני לא ממש מוטרדת מזה שסייד קשוע עובר לטירה. זאת הטרגדיה הכי קטנה ברגע זה. אולי כשיבוא שלום וסייד יחזור, הוא יווכח בעובדה שבזמן שאנחנו חינכנו את ילדנו לשלום ואולי גם הוא חינך את ילדיו לשלום, היה מי שחינך את ילדיו באופן אחר.

ביקורת יפה.
גם אני אהבתי את הספר ואת האומץ של הכותב, את הביקורת ואת האירוניה שהוא מפגין ביחס לבני עמו ואולי גם ביחס לעצמו.
לגבי המאמר שהובא פה, אולי קצת פחות...

הנה המאמר של קשוע, כפי שפורסם ב"הארץ": אני לא מסוגל לכתוב מילה אחת. אני אחכה שהבנים שלי יחזרו מהקייטנות, אולי אז אני אצליח קצת להירגע. לא הייתי צריך להקשיב לאשתי, לא הייתי צריך לתת להם לצאת לקייטנות, לא היום, לא עכשיו. את הילדה הגדולה השארתי בבית. היא כבר נערה, וזה כבר היה יכול להיות באמת יותר מדי. "אבל למה?" היא צעקה בבוקר כשהיתה כבר עם התיק על הגב בדרך החוצה לקורס המש"צים שלה. "כי ככה", אמרתי לה, וחזרתי לחדשות.

עוד מעט הילדים שלי יחזרו, ואנחנו ניסע מכאן. לא מעניין אותי מה אשתי תגיד הפעם, לא אכפת לי, היא יכולה להגיד שוב שאני פרנואיד, שאני היסטרי, שאני מכתיב לכולם מה לעשות בהתאם לפחדים שלי. לא מעניין אותי, אני לא משאיר את הילדים שלי בירושלים. אני תכף אכין להם תיקים, ואיך שהם חוזרים מהקייטנות אני נוסע יחד איתם להורים שלי. היא יכולה להישאר בירושלים אם היא רוצה, אני כבר לא יכול להישאר כאן יותר. אני אהיה בטירה עם הילדים, יומיים שלושה, שבוע. ואולי אני לא אחזור בכלל. מה יש לי לחפש בירושלים? הרי עוד חודש אני טס, אני צריך להתקשר לסוכנת הנסיעות שלי ולבדוק כמה יעלה לי להקדים את הטיסה.
איור: עמוס בידרמן
איור: עמוס בידרמן.

אני צריך גם להתקשר למתווך הדירות ולהגיד לו שהשכירות אינה מוגבלת יותר לשנה, שהשוכרים יכולים להישאר כמה שהם רוצים, כי אני לא חוזר לבניין הזה יותר, לא חוזר לשכונה הזאת יותר, לא חוזר לירושלים יותר ואולי לא אחזור לכאן בכלל. אולי אני אגיד למתווך שבמקום שוכרים שיחפש קונים.

אני אעשה הכל בשביל לא לחזור לכאן. אני חייב לעבוד על האנגלית שלי שם. אני מוכרח להתחיל לקרוא רק באנגלית ולכתוב רק באנגלית. את השנה הבאה אני אשקיע באימוץ שפה חדשה לכתיבה. אני יודע שזה מסובך - עברתי את זה כבר עם העברית - אבל אין ברירה. אני לא יודע כמה אני יכול עוד לכתוב בעברית, אני לא יודע כמה דוברי העברית עוד ירצו לשמוע אותי, אני לא בטוח אם יישאר טעם שאני אפנה אליהם בכלל. אני אכתוב באנגלית, אני אתחיל לכתוב סיפורי אהבה, מזג האוויר יהיה מאורע מחולל, השלג יהיה דמות מרכזית. אני אכתוב באנגלית על חוויותיו של מהגר לארץ חדשה, על מבקש מקלט מדיני, על פליט מלחמה. אני אכתוב באנגלית על הארץ שנטשתי, אנסה לכתוב את האמת, אשתדל לדייק בפרטים בתקווה שמישהו שם יאמין לי שזה באמת קרה, אני אכתוב על ארץ רחוקה בה ילדים נורים, נשחטים, נקברים ונשרפים והקוראים ודאי יחשבו שאני מחבר ספרי פנטזיה.

ומי אמר שאני צריך לכתוב בכלל? אני אלמד קצת באוניברסיטה ואחר כך אמצא לי עבודה. אני יכול לעשות כל דבר, לא אכפת לי. אני מוכן לשטוף צלחות, להחליף צמיגים ולנקות שירותים. אני יכול להיות נהג מונית ולגור בצנעה בעיירה קטנה, אני אהיה נהג אדיב עם מבטא. אם הנוסעים ידברו איתי אני אענה להם בחזרה, ואם ישאלו מאיפה המבטא, ומאיזו ארץ אני בא, אספר להם שאני בא ממקום מפחיד בו אנשים בחליפות ומדים קוראים להמונים לשנוא, להרוג, לגזול ולנקום, לפעמים בשם הדת, לפעמים בשם הלאום, והכל למען עתיד הילדים של המקום.

במונית אני אקשיב רק למוזיקה, מצדי שזו תהיה אפילו מוזיקת קאנטרי, אבל לעולם לא לחדשות. אסור לי לדעת מי הם הפוליטיקאים של המקום החדש, אסור לי להכיר את שמות כתבי החדשות, המגישים והפרשנים, אסור לי להתעניין בדעותיהם, בעמדותיהם ובהשקפת עולמם. אני אשתדל להיות שם לעולם תייר. לא לקחת ללב, ולעולם לא להרגיש שייך.

עוד מעט הילדים יחזרו הביתה ואני אקח אותם לטירה. אני לא רוצה להישאר כאן עוד דקה אחת. אני אתקשר לסוכנת הנסיעות, אולי היא יכולה להוציא אותנו כבר מחר. אשתי תצעק שיש לה עבודה עד סוף החודש ושהיא התחייבה. היא יכולה להישאר כאן אם היא רוצה, היא יכולה להצטרף אלינו בחודש הבא.

"מה את לא מבינה?" אמרתי לה בבוקר כשהתחננתי שלא תצא לעבודה, "זה נגמר".

"אתה נורמלי?" היא צעקה עלי בחזרה, "מה נגמר לעזאזל?"

ואני שתקתי וידעתי שהניסיון שלי לחיות חיים משותפים נגמר. שהשקר שסיפרתי לילדים שלי אודות עתיד בו ערבים ויהודים חולקים את אותה הארץ בשוויון נגמר. רציתי להגיד לאשתי שזהו, נגמר, שהפסדתי במלחמה הקטנה שלי, שכל מה שאמרו לי מאז הייתי בעצמי נער מתממש מול עיני. שכל אלה שסיפרו לי שיש הבדל בין דם לדם, בין אדם לאדם, צדקו. שכל אלה שאמרו לי שאין לי מקום אחר מלבד טירה דיברו אמת. אבל לא אמרתי לה דבר מלבד, "שיהיה לך בהצלחה בעבודה", התנצלתי שאני מגזים עם החרדות שלי והוספתי שאני יודע שהכל יהיה בסדר.

עוד מעט הילדים שלי יחזרו מהקייטנה ואני אקח אותם הרחק מכאן. עכשיו אני בבית עם ילדתי הגדולה. היא כועסת ומסתגרת בחדרה. דפקתי בדלת בעדינות והיא לא ענתה, ישבה עם המחשב במיטה שלה. ישבתי לידה במיטה, יודע שאני הולך להגיד לה את המשפט שאבי אמר לי כשהייתי נער בגילה. זה היה ביום הראשון שלי בלימודים בפנימייה ירושלמית דוברת עברית בלבד. אבא שלי הסיע אותי מטירה ורגע לפני שנפרד ממני בפתח הפנימייה הוא אמר לי כך: "תזכור, בשבילם אתה לעולם, אבל לעולם, תישאר ערבי, הבנת?"

"הבנתי", אמרה הילדה שלי וחיבקה אותי חזק, "הבנתי את זה כבר לבד".

כן, אהוד, עד פה קראתי בעצמי... אבל ההמשך מעניין.

הי אפרתי, את יכולה לקרוא לי אהוד. הכתבה היא מלפני כחודש, ב-3/7 ורק מינויי "הארץ" יכולים לקרוא אותה במלואה.

לצערי, אב"פ, אין לי יכולת להוריד את המאמר לטלפון "הכשר" שלי (אין לי אפליקציות מתאימות) אז אולי תוכל להעתיק לי ולשלוח לתיבת הדואר שלי? זהות חצוייה מאוד מעניינת אותי ומעניין אותי איך קשוע מרגיש.

אפרתי, את סיימת את הביקורת באמירה על אלה "שזהותם קרועה, וכאלה שזהותם מיטלטלת." וראוי להזכיר / להתעדכן בהקשר לזה שסייד קשוע התבטא לאחרונה בעקבות המצב וכתב שלדעתו הגענו לשעה שבה כבר אין עתיד.

הקנאה תולשת שכבות נאורות גם אם לא מדובר בגבר ערבי שנולד בטירה...

ספר חלש אך חביב למדי לצערי לא זכרתי ממנו דבר יום אחרי הקריאה