ביקורת ספרותית על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע
ספר טוב

---

גוף שני יחיד, או במילים אחרות – אתה.
לא אתם, לא אנחנו, פשוט אתה, לבדך, יחיד, ערירי.
בספרו "גוף שני יחיד" מבקש סייד קשוע להמחיש לנו את הזרות המסועפת של בני העדה הערבית בחברה הישראלית.

לא בכדי שתי הדמויות המרכזיות בסיפור אינן מוצגות בפנינו בשמן המלא.
מהלך זה אינה נועד אך ורק על מנת לקדם את העלילה, אלא גם בשביל לסמל את האוניברסאליות – על מנת להפגין שדמויות כאלה שכיחות יותר מהנדמה בחברה הערבית, גם אם הינן מוצנעות היטב.
שני הגיבורים המתוארים בסיפור דומים להפליא באופיים – שניהם אנשים מופנמים, מחושבים ביותר, אשר בוחרים במודע להתרחק מהזהות הלאומית שלהם ולהיטמע אט אט במציאות הישראלית.

קשוע פותח בפנינו צוהר קטן משמעותי להוויה הישראלית מנקודת מבטם של האזרחים הערבים במדינה.
הוא לא חוסך בביקורת, אם כי מעודנת לרוב, כלפי הצד הישראלי במערכה – כגון אפליה קשה, התנכלות מצד גורמי החוק וההבדלים הגסים בין יחס הרשויות לירושלים המזרחית והמערבית.
אבל הוא עוסק גם בביקורת עצמית פנימית כלפי החברה בה גדל, בחסותה הוא פורש בפנינו את השקפותיו באשר לתופעות כמו נקמת דם, אדיקות לצניעות האישה והראוותניות המוקצנת (בה בעל הרכב הנוצץ ביותר הוא זה שידו על העליונה).
כמו כן, קשוע מתאר בפנינו פרטים רבים אשר אינם ידועים לכל אדם – כגון השפעת הסביבה הגיאוגרפית על המעמד וגיבוש האישיות, יחס הציבור במזרח ירושלים כלפי המהגרים לחלקה המערבי והאיבה הברורה של החברה הערבית כלפי משתפי פעולה עם השלטונות.

העולם היהודי והעולם הערבי מרגישים כמו שני עולמות מקבילים בסיפור, כאלו שאף פעם לא יפגשו.
אחד הדברים העיקרים שהצטערתי עליהם לאורך הקריאה היא העובדה שאיני מכיר את ירושלים ה"מאוחדת" דיה, על דבשה ועל עוקצה.
קיוויתי בכל זאת שאיננה מפולגת ומנוכרת כפי שהסופר מרבה לתאר.

סגנון הכתיבה של קשוע אינו מליצי וציורי, אך בכל זאת רהוט ומלא כוונה.
ללא ספק הישג מרשים בהתחשב בעובדה שהעברית אינה שפת אמו.

בשמו של הסופר נתקלתי פעמים רבות, אך נחשפתי לסיפורו באמת, רק בתוכנית התחקירים "עובדה".
קשוע שגדל בפנימייה יהודית ואימץ לחיקו את השפה העברית, לקח על עצמו שליחות גדולה - לנסות לגשר על התהום העצומה בין שתי החברות המשוסעות במדינה.
אז כן, לפעמים אפשר למצוא משפטים שעלולים לעצבן את הקורא הטיפוסי, אם כי אפשר למצוא בהם גם אמת מסוימת (למשל האירוניה בטיול היטהרות במזרח לאחר שירות צבאי שמהותו חבטה בילדים ערבים), אבל הוא גם שופך אור על מאורעות רבים שנעלמים בדרך כלל מעינינו, כמו הכפייה העברית במוסדות החינוך הארציים והזלזול בתרבות הערבית (כאילו מי שאינו נחשף לתרבות המערב אינו ראוי להיחשב אינטלקטואל).

לאחר שנים של הצלחות הדרגתיות למתג את עצמו כישראלי מן המניין (משפחתו הייתה למשל המשפחה הערבית היחידה בשכונת רמת דניה במערב ירושלים), הבועה בה כה האמין ואשר לקיומה כה ערג, התנפצה בפניו במסגרת מבצע "צוק איתן".
לאחר שהושמץ על-ידי הציבור היהודי והוגלה על-ידי הציבור הערבי, חלחלה ההבנה לנפשו שאולי הדו-קיום בו דגל וחזון הערבי הישראלי, אינם באמת אפשריים במדינה שסועה ומעורערת שכזו.
הוא ארז את רכושו ועבר עם משפחתו אל ארצות הברית, מדינת המהגרים הנצחית.
כולי תקווה שיום אחד המגשר הספרותי הזה שלנו יחזור לארץ מולדתו, לא רק למען סיפורו האישי, אלא למען כולנו. (ממליץ בחום לראות את הכתבה עליו בתוכנית "עובדה")

שני גיבורי הסיפור, שעלילתם שזורה זו בזו, חיים בזרות בעולם – זרות עם הסביבה, עם משפחתם ואפילו עם עצמם.
באופן אירוני, מעניין ומכוון בהחלט, דווקא הדמות מבין השניים שמצליחה לשבור את זרותה היא זו שעושה זאת באמצעות התחזות ליהודי ונטישת זהותה הלאומית.

סוף הסיפור היה חביב, שכן, הותיר אותנו במתח, אולי בכל זאת צדק עורך הדין בחשדותיו התמוהות, ולילה ואמיר (או שמא יונתן) אכן שמרו על קשר בכל אותן השנים.

הסיפור היה ארוך קצת לטעמי, אולי היה אפשר לוותר על חלקו של עורך הדין ולהתמקד רק בדמותו של אמיר ובהיטשטשות זהותו הערבית.

בכל מקרה, שווה קריאה.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על גוף שני יחיד