ביקורת ספרותית על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע
ספר בסדר

---

****


סייד קשוע כותב לא רע. באמת, אפילו בלי לקבל פקטור על היותו סופר ערבי שכותב בעברית. אבל בקריאה של הספר הזה, אי אפשר להינתק לרגע מהעובדה לסופר יש issues. כשאני, באופן אישי, קורא ספר, אני לא רוצה לחשוב על הסופר, על האג'נדות שלו, על ההתחבטויות שלו עם עצמו ועל כתיבתו. אני רוצה להאמין שהמחשבות הן של גיבורי הספר, גם אם הן מומצאות לחלוטין ובעיקר אם הן גיבורות של רומן ריאליסטי.
אולם בספר הזה אי אפשר לנתק את הכתיבה של סייד קשוע הסופר, מזו של סייד קשוע התסריטאי מהסדרה "עבודה ערבית" ושל קשוע העיתונאי - כי הן פשוט אותו הדבר (למרות שהטון המשועשע קצת שונה כאן). הדמות של אמג'ד מ"עבודה ערבית" היא בדיוק נמרץ כמעט דמותו של עורך הדין מהספר (רק שהפעם הוא עורך דין ולא עיתונאי), כולל כל המניירות והנוירוזות הקטנטנות, ואפילו עניין ראש המקלחת (למי שראה את הסדרה) חוזר על עצמו, וחזרה כפייתית על ההבדלים בין איך ש"יהודים חושבים" (בתיחכום, דעות קדומות, שטיחות) לאיך ש"ערבים חושבים" (בחורות, עבודה, יהודים), מה שותים יהודים (אספרסו) ומה ערבים (אלכוהול לא איכותי). כל זה הופך אותו לסוג של פלקט, תבנית של ערבי מחמד שמנסה לדבר עברית ולהסתחבק עם יהודים ולהרגיש ערבי עם מחשבות של ערבי. זה כאילו בכל מילה קשוע דוחף לנו בכוח את המשמעות של הדואליות הזו שהוא וודאי מרגיש כל חייו, אבל אחרי שראיתי כבר וקראתי כבר יצירות אחרות של קשוע, אני כבר רוצה לשמוע משהו אחר. אולי סתם ספר על גיבור אחר, לא ממוחזר.
כאמור, לסייד קשוע יש issues עם מה שהוא. הוא עיתונאי, שכותב טורים משעשעים מאוד. הוא מסתכל על ערבים בני עמו בעין בוחנת ובבוז מהול במרירות, ועל יהודים בבוז לא פחות, אך גם ובקנאה ובהערכה. הוא מנסה בלי הרף למצוא עוד אנקדוטות ותובנות על הנושא הזה, ואת שלל התובנות האלה הוא אורג ברהיטות לתוך סיפור בהחלט לא רע, אבל במקביל מעניק לכל הספר תחושה מאולצת של טור ארוך במיוחד של סייד קשוע, התפור מטלאים טלאים של תובנות.
כסטודנט לשעבר בבצלאל וכמרצה בהווה הפריעו לי כמה חוסר דיוקים על הלימודים במקום, ועל המינוחים שכביכול משתמשים בהם, אבל בעיקר הפריע לי הכתוב על הכריכה האחורית של הספר, שבעצם מגלה את הסוף ופוגם בקריאה. לא ברור לי למה צריך להכניס ספויילר בוטה כזה לעמוד האחורי של ספר.

נו, טוב. חלאס. נגמר הספר. מפיש. מי מכין קפה שחור?

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על גוף שני יחיד