“טובי, טובי... אה, טובי, ההוצאה של בית יעקוביאן, שהוציאה גם ספר משום מקום ונפלא בשם הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו. עוד ספר משום מקום ויפה זה שלפנינו. תחילת שנות התשעים בקהיר, ברקע משתוללת מלחמת המפרץ, חיילים נשלחים למות בעיראק, אבל כל זה לא ממש נוגע לבניין הגבוה והמודרני בלב קהיר, המהווה בזעיר אנפין את דמותה של החברה המצרית, מעשיריה לפחות בני-המזל שבה. עלאא אל-אסוואני רקח לנו בפרקים קצרים את המתרחש בבניין מבנו של השומר טאהא, המבקש להתקבל למשטרה, לזכות במשרה קבועה, אך מסיים חייו בצורה המנוגדת לחוק. זו כמובן רק דמות אחת, כמו גם דמותו המוחצנת של ההומו, עורך העיתון, החי חיים מלאי תענוגות וראווה במדינה שזה לגמרי לא מקובל בה, אבל מקבלת בהכנעה התנהגות מערבית, כי מצריים אינה רוצה להיות ממש פרימיטיבית. אלא שסיפור זה או אחר, ויש עוד, הם מראה לדמותה של מצרים, מצרים של ערב האביב הערבי שיתרחש אמנם שני עשורים מאוחר יותר, אבל הבחישה כבר החלה, הביקורת המתמדת על שליטי המדינה, המחזיקה מעצמה שליטת העולם הערבי לא מפסיקה לרגע. חבית אבק השרפה התפוצצה ב-2010 אבל נשאלת השאלה האם בשל הפערים החברתיים העצומים, האם בשל פערי הדת כשמצרים מנסה להתמערב, אבל האחים המוסלמים חושבים אחרת. אלא שלא תטעו. בספר, שרובו סיפורים אישיים של דמויות צבעוניות, הביקורת נבלעת והצבעוניות של העיר המיוזעת היא זו שצפה על פני השטח ומעניקה לקריאה את החיוניות המקסימה. הכתיבה היא של מספר סיפור יודע כל, חס על כולם, מעניק אוויר לנשימה ומניד בראשו להסכמה הן למעשיהם של פשוטי העם והן למשוגותיהם של העשירים המקיימים לרוב את הפתגם מרבה נכסים, מרבה דאגה. יופי של ספר.”

“חברים, התגעגעתי.. אינני יודעת איך אתם אבל אני ממש התגעגעתי. לפעמים צריך פסק זמן, להתרחק כדי לאמוד כל עניין באשר הוא -ממרחק. וגם קרה לי דבר מפתיע בחודשיים האחרונים, התחלתי לקרוא ספרים בשלשות, במקביל, פרוזה כן, הצלחתי לרקוד על כמה חתונות בו זמנית. התקיים בי מן בולמוס בלתי נשלט לקחת חלק בחייהם של כמה שיותר אנשים, אומנם הכותרת של היום הינה "בית יעקוביאן" הנפלא, אבל תחת כנפיו נקראו עוד כמה ספרים מופלאים כמו "צ'רצ'יל"-שיעור בגדולה, (לכל אוהבי הביוגרפיות המקוריות ההיסטוריות), ספר שמצליח לתאר את יסודות גדולת מנהיגותו של האיש המיוחד הזה ושעד היום הוא רלוונטי מרתק ודמות להשראה, קראתי גם את "יוצאים לגנוב סוסים" של פר פטרסון הנורווגי - אחד הסופרים היותר טובים, (שזיכה אותו במיטב הפרסים)- רוצו לקרוא, גם את "שרוכים" של דומניקו סטרנונה, סופר תסריטאי ועיתונאי מהשורה הראשונה באיטליה - מענג מתחילתו ועד סופי, מהסוג הקטן והשנון- סיפור על דינמיקה זוגית, מוסד המשפחה והאתגרים החדשים שניצבים לפניו, ועכשיו אני אוחזת בשלושת הכותרים הבאים- "המיניאטורות" של ג'סי ברטון, "הרוח שורקת בעגורנים" של לידיה ז'ורז', ו"גינטר גראס - קילוף הבצל", קילוף שכבות הזיכרון, שנחשב למאורע ספרותי. גראס מספר על עצמו, חושף את חולשותיו, ומספר בגלוי על כישלונותיו, בקיצור חברים לא היה לי רגע דל, ואין גם רגע דל בכל אותם הכותרים הנפלאים שנפלו לידי. ואני ממליצה על כל אחד ואחד מהספרים... והספר של עלאא אל אסוואני, לא בכדי הוא הרומן הנמכר ביותר בעולם הערבי, וכפי שנכתב עליו "זו ההזדמנות של הקוראים להציץ אל הקרביים של החברה המצרית, על השחיתות והריקבון שפשה בה מאז שנות החמישים ועד התפוררותה לתוך אירועי האביב הערבי." תענוג אמיתי לקרוא אותו. פסיפס מרתק של דמויות, של חיים בבניין מפורסם שיופיו האריסטוקרטי איבד מזוהרו אבל האנשים שבו חיים כל אחד בדרכו ולגורלו למול המציאות - בקהיר- המשנה את פניה ומתעצבת מחדש. הכתיבה של אל-אסוואני אירוטית והיא מאפשרת לנו הצצה לספרות ערבית שמעט מאוד ממנה מתורגם לעברית, ואסכם כך על פי הנכתב : "כתיבה נדירה ומלאת תיאורים חיים, שמתחתיה נמתחת ביקורת גסה על מצריים שלאחר מהפכת 1952 - כשבתוך המציאות הזו נעים דיירי "בית יעקוביאן" בין תקווה ליאוש, בין מאבק על ניסיון לחיים טובים יותר, לקבלת גורלם אשר בסופו של דבר - היה ונותר חתום על ידי אללה. פשוט יוצא מהכלל . שבת שלום ומבורך !”

“# בניין מפואר, שנבנה לפני מהפכת הקצינים לאוכלוסייה בעלת יכולת, הוא החוט המקשר בין הסיפורים שמספר אל-אסוואני. זו טכניקה ותיקה של סיפור, שמאפשרת לסופר לספר את סיפורו דרך התבוננות בדמויות שאין ביניהן קשר. דרך הסיפורים נפרסת מצריים של שנות התשעים של המאה הקודמת (רוב הספר חשבתי, לפי הגישה השמרנית, שמדובר בתקופה מוקדמת בהרבה. אבל אירועים פוליטיים המוזכרים בו ממקמים אותו בשנים האלה) מצרים הנשקפת מהסיפור היא הרבה יותר עלובה ונחשלת ממה שחשבתי. החל מהיחס לנשים – שיש בו בערך שלוש פאזות – אחת היא האשה המפתה מינית כולל תיאורים רבים שלה – על גופה המלא, זרועותיה הצחורות, שפתיה הבשרניות, איפורה, התחנחנותה והתלהבותה ממין-לא-משנה-מי-הפרטנר. הפאזה השניה היא הנערה הצעירה והתמה הסובלת באופן קבוע מהטרדותיהם של הזכרים בכל מקום (כמובן בלי יכולת להתגונן, כי היא אישה, מה חשבתם?) והפאזה השלישית היא אישה מבוגרת שכבר אין ביכולתה למשוך גברים והיא, בפשטות, מכשפה זקנה. שלטון מושחת הנקנה בכסף בלי זכויות אדם מינימליות, שהמשטרה היא כלי בידי בעלי ההון, שוחד הוא עניין שבשיגרה, אם בעל כוח רוצה ברעת מישהו הוא פשוט יפנה למשטרה וזו תאסור את האיש בעבירה קיימת או מומצאת (כולל "עבירה" של מוסריות פגומה על פי חוקי ההלכה...) חלק נכבד מהסיפור מוקדש להומוסקסואליות. גישתו של אל-אסוואני היא ים של דעות קדומות, לפעמים חשוכות ממש (ידוע – הוא אומר – שהומוסקסואלים בוחרים במקצועות לשירות הציבור וכך משיגים כוח ופוגשים מועמדים לקשר... ידוע גם שהומוסקסואלים שטופי-מין ואינם יכולים להתאפק... ידוע, כמובן, שהומוסקסואל הוא נשי, מעפעף בריסיו ומתאפר... יש עוד הרבה התייחסויות מהסוג הזה לנושא). נושא נוסף שעולה בסיפור הוא כוחות הביטחון המתעללים ומענים את אלה שמבקרים את השלטון הקיים. בסיפור מדובר באחים המוסלמים שיצאו להפגנות נגד השלטון זכו בהתעללות מדוגמת (במובן הזה מצרים המתוארת בסיפור אינה שונה מכל מדינה אחרת בעולם, המחזיקה בשירות ביטחון כדי להגן על עצמה מכוחות עוינים, פנימיים כחיצוניים) כספרות הספר נראה לי די בינוני. דמויותיו שטוחות, הסיפורים אמנם מעניינים ונובעים ממנו בלי הפסק, אבל הם פשוטים ללא שום מורכבות. עם כל רצונו לספר סיפור על מנטליות ירודה, אין הסופר מצליח לבדל עצמו מאותה מנטליות לה חונך. האג'נדה של הסופר - לחשוף את חוליי החברה המצרית, להאיר את הכשלים בה ולהצביע על כיוון לשינוי מתקבלת על דעתי כראוייה (כמי שחושבת שזכויות אדם עומדים גבוה בסולם הערכים, ובמובן הזה אני תוצר של המנטליות בה חונכתי) הוא זכה להערכתי על התבוננות אמיצה בכשלי החברה בה הוא חי ורעיונות לשינוי, שברור שאינם יכולים להתקבל בחברה שמרנית מהסוג המתואר בספר. מצד שני – ראוי להקשיב גם למה שיש לחולמים לומר ולהציע. 0”

“במילה אחת - מאכזב. זהו הספר השני ברצף של הסופר שאני קורא. מועדון המכוניות הרבה יותר טוב למרות שנתתי לו רק 3 כוכבים. בקיצור הספר מהווה מבחינתי יותר ספר שמתאר תקופה במצרים מאשר ספר פרוזה. העלילה די סתמית ונדושה. המון דמויות. קפיצה בין כולן. חלוקה ל2 פרקים בלבד שגם לא ברור מדוע בוצעה כך. תיאור אווירת השחיתות במצרים על רקע מלחמת המפרץ בשנות התשעים. העשירים עושים כרצונם. העניים נלחמים על פרנסתם. הנשים מהוות אובייקטים מיניים ומוטרדות במקומות עבודתן. מלחמות השרדות יום יומיים וצמיחת תנועת האחים המוסלמים ומלחמתם במשטר. ניכרת התפתחות בכתיבתו של הסופר מספר זה לספר על מועדון המכוניות, למרות שזו בהחלט אינה ספרות מופת אלא מבחינתי בעיקר מסמך הסטורי תקופתי במסווה של סיפור נדוש. למרות הביקורת, נהניתי בעיקר לקרוא על התקופה והרבה פחות מהסיפורים עצמם. מומלץ רק למתעניינים לקרוא על האווירה בשנים אלה במצרים. ואם רוצים לבחור לקרוא רק אחד מספריו, מועדון המכוניות מומלץ יותר. תיהנו (כנראה מספרים אחרים)...”

“טובי, טובי... אה, טובי, ההוצאה של בית יעקוביאן, שהוציאה גם ספר משום מקום ונפלא בשם הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו. עוד ספר משום מקום ויפה זה שלפנינו. תחילת שנות התשעים בקהיר, ברקע משתוללת מלחמת המפרץ, חיילים נשלחים למות בעיראק, אבל כל זה לא ממש נוגע לבניין הגבוה והמודרני בלב קהיר, המהווה בזעיר אנפין את דמותה של החברה המצרית, מעשיריה לפחות בני-המזל שבה. עלאא אל-אסוואני רקח לנו בפרקים קצרים את המתרחש בבניין מבנו של השומר טאהא, המבקש להתקבל למשטרה, לזכות במשרה קבועה, אך מסיים חייו בצורה המנוגדת לחוק. זו כמובן רק דמות אחת, כמו גם דמותו המוחצנת של ההומו, עורך העיתון, החי חיים מלאי תענוגות וראווה במדינה שזה לגמרי לא מקובל בה, אבל מקבלת בהכנעה התנהגות מערבית, כי מצריים אינה רוצה להיות ממש פרימיטיבית. אלא שסיפור זה או אחר, ויש עוד, הם מראה לדמותה של מצרים, מצרים של ערב האביב הערבי שיתרחש אמנם שני עשורים מאוחר יותר, אבל הבחישה כבר החלה, הביקורת המתמדת על שליטי המדינה, המחזיקה מעצמה שליטת העולם הערבי לא מפסיקה לרגע. חבית אבק השרפה התפוצצה ב-2010 אבל נשאלת השאלה האם בשל הפערים החברתיים העצומים, האם בשל פערי הדת כשמצרים מנסה להתמערב, אבל האחים המוסלמים חושבים אחרת. אלא שלא תטעו. בספר, שרובו סיפורים אישיים של דמויות צבעוניות, הביקורת נבלעת והצבעוניות של העיר המיוזעת היא זו שצפה על פני השטח ומעניקה לקריאה את החיוניות המקסימה. הכתיבה היא של מספר סיפור יודע כל, חס על כולם, מעניק אוויר לנשימה ומניד בראשו להסכמה הן למעשיהם של פשוטי העם והן למשוגותיהם של העשירים המקיימים לרוב את הפתגם מרבה נכסים, מרבה דאגה. יופי של ספר.”

“חברים, התגעגעתי.. אינני יודעת איך אתם אבל אני ממש התגעגעתי. לפעמים צריך פסק זמן, להתרחק כדי לאמוד כל עניין באשר הוא -ממרחק. וגם קרה לי דבר מפתיע בחודשיים האחרונים, התחלתי לקרוא ספרים בשלשות, במקביל, פרוזה כן, הצלחתי לרקוד על כמה חתונות בו זמנית. התקיים בי מן בולמוס בלתי נשלט לקחת חלק בחייהם של כמה שיותר אנשים, אומנם הכותרת של היום הינה "בית יעקוביאן" הנפלא, אבל תחת כנפיו נקראו עוד כמה ספרים מופלאים כמו "צ'רצ'יל"-שיעור בגדולה, (לכל אוהבי הביוגרפיות המקוריות ההיסטוריות), ספר שמצליח לתאר את יסודות גדולת מנהיגותו של האיש המיוחד הזה ושעד היום הוא רלוונטי מרתק ודמות להשראה, קראתי גם את "יוצאים לגנוב סוסים" של פר פטרסון הנורווגי - אחד הסופרים היותר טובים, (שזיכה אותו במיטב הפרסים)- רוצו לקרוא, גם את "שרוכים" של דומניקו סטרנונה, סופר תסריטאי ועיתונאי מהשורה הראשונה באיטליה - מענג מתחילתו ועד סופי, מהסוג הקטן והשנון- סיפור על דינמיקה זוגית, מוסד המשפחה והאתגרים החדשים שניצבים לפניו, ועכשיו אני אוחזת בשלושת הכותרים הבאים- "המיניאטורות" של ג'סי ברטון, "הרוח שורקת בעגורנים" של לידיה ז'ורז', ו"גינטר גראס - קילוף הבצל", קילוף שכבות הזיכרון, שנחשב למאורע ספרותי. גראס מספר על עצמו, חושף את חולשותיו, ומספר בגלוי על כישלונותיו, בקיצור חברים לא היה לי רגע דל, ואין גם רגע דל בכל אותם הכותרים הנפלאים שנפלו לידי. ואני ממליצה על כל אחד ואחד מהספרים... והספר של עלאא אל אסוואני, לא בכדי הוא הרומן הנמכר ביותר בעולם הערבי, וכפי שנכתב עליו "זו ההזדמנות של הקוראים להציץ אל הקרביים של החברה המצרית, על השחיתות והריקבון שפשה בה מאז שנות החמישים ועד התפוררותה לתוך אירועי האביב הערבי." תענוג אמיתי לקרוא אותו. פסיפס מרתק של דמויות, של חיים בבניין מפורסם שיופיו האריסטוקרטי איבד מזוהרו אבל האנשים שבו חיים כל אחד בדרכו ולגורלו למול המציאות - בקהיר- המשנה את פניה ומתעצבת מחדש. הכתיבה של אל-אסוואני אירוטית והיא מאפשרת לנו הצצה לספרות ערבית שמעט מאוד ממנה מתורגם לעברית, ואסכם כך על פי הנכתב : "כתיבה נדירה ומלאת תיאורים חיים, שמתחתיה נמתחת ביקורת גסה על מצריים שלאחר מהפכת 1952 - כשבתוך המציאות הזו נעים דיירי "בית יעקוביאן" בין תקווה ליאוש, בין מאבק על ניסיון לחיים טובים יותר, לקבלת גורלם אשר בסופו של דבר - היה ונותר חתום על ידי אללה. פשוט יוצא מהכלל . שבת שלום ומבורך !”

“# בניין מפואר, שנבנה לפני מהפכת הקצינים לאוכלוסייה בעלת יכולת, הוא החוט המקשר בין הסיפורים שמספר אל-אסוואני. זו טכניקה ותיקה של סיפור, שמאפשרת לסופר לספר את סיפורו דרך התבוננות בדמויות שאין ביניהן קשר. דרך הסיפורים נפרסת מצריים של שנות התשעים של המאה הקודמת (רוב הספר חשבתי, לפי הגישה השמרנית, שמדובר בתקופה מוקדמת בהרבה. אבל אירועים פוליטיים המוזכרים בו ממקמים אותו בשנים האלה) מצרים הנשקפת מהסיפור היא הרבה יותר עלובה ונחשלת ממה שחשבתי. החל מהיחס לנשים – שיש בו בערך שלוש פאזות – אחת היא האשה המפתה מינית כולל תיאורים רבים שלה – על גופה המלא, זרועותיה הצחורות, שפתיה הבשרניות, איפורה, התחנחנותה והתלהבותה ממין-לא-משנה-מי-הפרטנר. הפאזה השניה היא הנערה הצעירה והתמה הסובלת באופן קבוע מהטרדותיהם של הזכרים בכל מקום (כמובן בלי יכולת להתגונן, כי היא אישה, מה חשבתם?) והפאזה השלישית היא אישה מבוגרת שכבר אין ביכולתה למשוך גברים והיא, בפשטות, מכשפה זקנה. שלטון מושחת הנקנה בכסף בלי זכויות אדם מינימליות, שהמשטרה היא כלי בידי בעלי ההון, שוחד הוא עניין שבשיגרה, אם בעל כוח רוצה ברעת מישהו הוא פשוט יפנה למשטרה וזו תאסור את האיש בעבירה קיימת או מומצאת (כולל "עבירה" של מוסריות פגומה על פי חוקי ההלכה...) חלק נכבד מהסיפור מוקדש להומוסקסואליות. גישתו של אל-אסוואני היא ים של דעות קדומות, לפעמים חשוכות ממש (ידוע – הוא אומר – שהומוסקסואלים בוחרים במקצועות לשירות הציבור וכך משיגים כוח ופוגשים מועמדים לקשר... ידוע גם שהומוסקסואלים שטופי-מין ואינם יכולים להתאפק... ידוע, כמובן, שהומוסקסואל הוא נשי, מעפעף בריסיו ומתאפר... יש עוד הרבה התייחסויות מהסוג הזה לנושא). נושא נוסף שעולה בסיפור הוא כוחות הביטחון המתעללים ומענים את אלה שמבקרים את השלטון הקיים. בסיפור מדובר באחים המוסלמים שיצאו להפגנות נגד השלטון זכו בהתעללות מדוגמת (במובן הזה מצרים המתוארת בסיפור אינה שונה מכל מדינה אחרת בעולם, המחזיקה בשירות ביטחון כדי להגן על עצמה מכוחות עוינים, פנימיים כחיצוניים) כספרות הספר נראה לי די בינוני. דמויותיו שטוחות, הסיפורים אמנם מעניינים ונובעים ממנו בלי הפסק, אבל הם פשוטים ללא שום מורכבות. עם כל רצונו לספר סיפור על מנטליות ירודה, אין הסופר מצליח לבדל עצמו מאותה מנטליות לה חונך. האג'נדה של הסופר - לחשוף את חוליי החברה המצרית, להאיר את הכשלים בה ולהצביע על כיוון לשינוי מתקבלת על דעתי כראוייה (כמי שחושבת שזכויות אדם עומדים גבוה בסולם הערכים, ובמובן הזה אני תוצר של המנטליות בה חונכתי) הוא זכה להערכתי על התבוננות אמיצה בכשלי החברה בה הוא חי ורעיונות לשינוי, שברור שאינם יכולים להתקבל בחברה שמרנית מהסוג המתואר בספר. מצד שני – ראוי להקשיב גם למה שיש לחולמים לומר ולהציע. 0”

“במילה אחת - מאכזב. זהו הספר השני ברצף של הסופר שאני קורא. מועדון המכוניות הרבה יותר טוב למרות שנתתי לו רק 3 כוכבים. בקיצור הספר מהווה מבחינתי יותר ספר שמתאר תקופה במצרים מאשר ספר פרוזה. העלילה די סתמית ונדושה. המון דמויות. קפיצה בין כולן. חלוקה ל2 פרקים בלבד שגם לא ברור מדוע בוצעה כך. תיאור אווירת השחיתות במצרים על רקע מלחמת המפרץ בשנות התשעים. העשירים עושים כרצונם. העניים נלחמים על פרנסתם. הנשים מהוות אובייקטים מיניים ומוטרדות במקומות עבודתן. מלחמות השרדות יום יומיים וצמיחת תנועת האחים המוסלמים ומלחמתם במשטר. ניכרת התפתחות בכתיבתו של הסופר מספר זה לספר על מועדון המכוניות, למרות שזו בהחלט אינה ספרות מופת אלא מבחינתי בעיקר מסמך הסטורי תקופתי במסווה של סיפור נדוש. למרות הביקורת, נהניתי בעיקר לקרוא על התקופה והרבה פחות מהסיפורים עצמם. מומלץ רק למתעניינים לקרוא על האווירה בשנים אלה במצרים. ואם רוצים לבחור לקרוא רק אחד מספריו, מועדון המכוניות מומלץ יותר. תיהנו (כנראה מספרים אחרים)...”