על קשר אפשרי בין התפוח של מטולה לקורונה

לפני מספר חודשים צפיתי בתוכנית דוקומנטרית בערוץ -11, על משפחת פין, חקלאים נצר למייסדי המושבה מטולה, שכל חייהם עסקו בחקלאות כדרך חיים. הם ניצבו מול מטע התפוחים שלהם ההולך ונעקר מחוסר כדאיות ובכו בכישלונם לקדש את האחיזה באדמת משפחתם. פין בטא את תסכלו באמירה מקוממת וכואבת, שרדנו, את התורכים, הצרפתים, האנגלים, הערבים, וכעת דווקא בשלטון הישראלים כשלנו בכך שנטש

איש עומד בחלון ואקדח בידו.
הוא עומד אך בקושי, הוא צמא ורעב וקודח; את קורותיו בחודשים האחרונים הוא זוכר רק במעומעם. רגליו כמעט קורסות תחתיו, אבל עיניו אינן סרות לרגע מדלת המסבאה ממול. קלרמון-גאנו, האחראי לכל אסונותיו, יושב בפנים. אצבעו על ההדק, ובתוך טירופו הגווע הוא משוכנע שבירייה אחת ישיב את חייו לסדרם. ובירכתי מוחו מהבהבות בלי הרף המגילות, המגילות...
המגילות שלו.
הוא עודנו מאמין בהן - היחיד

משמעות שמות הספרים

(שפירא-ב)

לעתים שמות ספרים מסקרנים אותי במטפורה הגדולה שלהם לחיים ולמשמעותם. כך קרה לי ששמעתי על ספרה של <mark>שולמית לפיד</mark>, כחרס הנשבר.

שנים עברו מיום שרכשתי את הספר, ומאז בהזדמנויות שונות הגיתי ברוחי בצמד המלים, כחרס הנשבר, כמשחק אסוציאציות, בו אני שואל את עצמי, מה מזכירות לי המילים, צליליהן ומשמעותן?

ברוחי עלתה דמותה של תרצה, קרמקיאית שהכרתי לפני שנים, בוראת באובניים אגר

טוב, דף הפרופיל באתר חודש והפעם הוא גם מדרג משתמשים ומסתבר שאני "ביקורתית" כי הדירוג הממוצע שלי לספרים הוא 3.3 כוכבים, כלומר בערך באמצע עם טיפה הטייה כלפי מעלה. זו בחירה מעניינת מאוד של ניסוח. עם זאת, אם הייתם בודקים את הדירוג של נוניה סילס, לו היתה חיה בימינו ולו היתה טורחת לכתוב את ביקורותיה, הייתם מגלים שגם היא ביקורתית כמוני, אם לא יותר.

זה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות", ספר ההמשך של "

המלצה לקריאה של "פרפר במחסן" של <mark>שולמית לפיד</mark>
הוצאת ידיעות אחרונות, , 2020. 205 עמודים



התגעגעתי לליזי בדיחי והנה היא כאן. זה הספר השביעי בו <mark>שולמית לפיד</mark> מחייה אותה ומשיבה אותה אלינו. הספר הקודם היה "סוף עונת הלימונים" שיצא לפני 13 שנים. באותו ספר נהרג העורך של המקומות "זמן דרום" ובעקבות שינויים שונים וירידת קרנה של העיתונות הכתובה ליזי עוברת לתל אביב, כחוקרת במשרד עורכת דין ממולחת . אבל שום

טעות אנוש <mark>שולמית לפיד</mark>.

אני יודע משהו על הקשיים להוציא תחת ידך, דבר כתיבה ראוי לפרסום, לכן בלב לא קל אני כותב ביקורת שלילית על ספר.
אז קודם כל הז'נר. “טעות אנוש" הוא סיפור מתח המבוסס על נוסחאות ידועות.
בראייה שטחית אפשר לחשוב על הז'נר הזה כאילו מדובר בסתם חווית קריאה שאין לה שום השפעה, כאילו בסך הכל התרגשות מהסקרנות, מה הולך להיות בפרק הבא ותו לא, אלא שאין טעות גסה יותר מהראייה השטחית הזו.

<mark>שולמית לפיד</mark>- לולא הייתי יודע מה גילה , לא הייתי מאמין שאישה בגילה כותבת כה "צעיר" ורענן עם חוש הומור שנון , אימרות כנף מהממות, סיפור שמרוב כל ההזהרות שאיננו אמיתי , נשמע אמיתי לחלוטין (אני בטוח...), כתוב בתחכום שלא פלא שתוך 3.5 שעות סיימתי קריאתו תוך חיוך מאוזן לאוזן בסיומו. מאחל לסופרת אריכות ימים ועוד הרבה הרבה ספרים נוספים.

<mark>שולמית לפיד</mark> נולדה ב"דיוק" (ולא במקרה) בשנה בה עוסק בספר.
יצאתי מקריאת הספר די מאוכזב.

צורת הכתיבה, מזכירה מתנה קטנה שעטופה בשכבות של עטיפות - פותחים בהתלהבות ולפעמים מתאכזבים.
ציפיתי ליותר.

נכון שנעשתה כאן עבודה איסוף לא קטנה וליקוט של מושגים כולל כתיבת הפענוח שלהם עם * בשולי הדף.

זהו בעצם אמור להיות ספר המייצג תקופה.אבל לא התרשמתי ,לא התרגשתי, ולא נותר לי טעם של עוד.
אפשר בקלות להפו

נהדר.
כבר זמן רב לא חשתי תחושה כזו: "שלא ייגמר לי הספר...".

תל אביב שבין 1936- 1945/6, חייהם של העולים החדשים שלפני המלחמה, מרומניה הונגריה פולין ושאר מדינות מזרח אירופה, שעלו מתוך תחושת ציונות, והיו מוכנים לשלם עבור האידאולוגיה הציונית.

<mark>שולמית לפיד</mark> מעמידה לפנינו שני סוגי אנשים:
הדמויות הספרותיות פרי דמיונה ויצירתה, הנאבקות בצניעות מדהימה, עם חיי היום יום הלא קלים, עם החדשות מאירופה והמפג