ביקורת ספרותית על לוליטה - מהדורת הספריה החדשה מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 8 במרץ, 2019
ע"י נעמי


שוחד מגיע בכל מיני צורות, מהן ברורות יותר או פחות, אולם נדמה שהצורה הזו חמקמקה במיוחד: שוחד אינטלקטואלי. הברק של האינטלקט מסנוור לא פחות משל הכסף, אולם חף מן הדימוי המשחית המיוחס לאחרון. הוא סמוי יותר, מדובר פחות, ואינו גורר אחריו שובל של חשדנים, רחרחנים, או סתם שוחרי צדק. חמור מכך, כמעט בלתי-אפשרי להצביע על האדם המשוחד ולייחס לו את העוון. זהו שוחד שכל כולו מתנהל בזירה המופשטת והסובייקטיבית שבין שתי אוזניו של המשוחד, שאף הוא לא תמיד מודע להשפעתו עליו או לעצם קיומו. המעשים הנגזרים ממנו, לעומת זאת, מתרחשים בעולם הממשי, החיצוני. כמו למשל גזר-הדין שיתן הקורא ההמום לכתב-הגנה עצמי, מתעתע ומבריק עד כאב, של חלאה.

את כתב-ההגנה המתוחכם הזה, בן למעלה משלוש מאות עמודים, כתב הומברט-הומברט. הסוטה-הסוטה, החולה-החולה, המוכשר-המוכשר הזה. מוכשר לכתיבה, כמובן. אבל לא רק. הומברט הוא מוכשר להכשיר. תנו להומברט פשע, נתעב ככל שיהיה, והומברט כבר יכשיר את השרץ. מהכישרון הזה סובלים כל בני-האדם, אבל הומברט שכלל אותו לדרגת אומנות של ממש. תנו לו ילדה, והוא כבר ידע. ידע אותה, וכל סנטימטר בגופה, וידע את רזי התורה - תורת השכנוע העצמי. והוא יהפוך ויהפוך בה (ובה…), ויכריז - זאת בכלל אהבה. וכך, מתנצל, בו בזמן שמנצל, הוא מתוודה בקריצה, בבוז, בערמומיות - אני נורא, נורא, נורא. אני אוהב אותה נורא.

נכון, הוא יזדקק למילים רבות, בכל זאת מעשה נפשע במיוחד, אבל הוא יצליח, או יצליח כמעט. כמו יתוש, תחילה יקהה אצל הקורא את רתיעתו בעזרת סגנונו יוצא הדופן, העז, המרוכז. או אז יחדיר את החדק ויתאווה למצוץ אישור למעשיו. הוא ימשיך ויאתגר אותו בשפע משחקי מילים ולשון, ציטוטים, אזכורים, חידות, רמזים* וכל מיני תעלולים שתכליתם אחת: לסחוט עד תום את השפעת השוחד. תעלוליטה - לא תבין מה לעזאזל הולך כאן, לא בקריאה ראשונה, כנראה גם לא בשלישית, אבל אתה יודע שטקסט מתוחכם לפניך, ואם חצי ממנו אינך מבין, איך תבין את הראש הדפוק של מי שכתב אותו? ואולי תאוותו לנימפיות אינה אלא משהו שפשוט אינך מסוגל לקלוט?

אבל גם המאלחש החזק ביותר סופו להתפוגג. הומברט חושף עולם פנימי מעוות מאין כמוהו. לא רק הבזקי הרהורים אסורים או מחשבות חולניות, אלא מוח חולה עד אחרון תאיו. חולה באהבה עצמית קיצונית, באי-יכולת לצאת מעצמו ולו לרגע אחד. וכל הזמן הזה אין לנו מושג מה עובר על לוליטה. אין לנו מושג, כי להומברט אין מושג. המירב שהוא מסוגל לו - התיאור האובייקטיבי הכמעט יחידי של לוליטה - מסתכם במשפט לקוני קצר, שהוא אולי המשפט המזעזע ביותר בספר: לוליטה הייתה בוכה כל לילה. אחרי עשרות עמודים בהם הומברט מזמזם את תירוציו, המשפט הקטן הזה, שקל כל-כך להחמיץ אותו, הוא כמו עקיצה. לפתע המיאוס מהיתוש הקטלני הזה, המלא בדמה של יתומה הבוכה ערב-ערב, במשך חודשים, עולה על גדותיו, ואתה חש רצון עז לקום ולמחוץ אותו.

ביחס לכל דבר בעולם, כל דבר, ישנם מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר. להומברט אלף תירוצים מדוע כן: הוא רואה בנימפיות מה שלא רואים אחרים, הוא נתון להשפעת מקרה מילדותו, היא עושה תנועות מפתות, היא יזמה ראשונה, ובכלל, מה הצביעות האמריקאית הזו, היא תכף בגיל שמותר. כנגד כל אחד ממ"ט האיסורים שימצא אדם ביום מסוים, הוא יכול למצוא גם מ"ט היתרים ביום ובהלך-רוח אחרים, ולהיפך. רמז לכך טמון באות ו' שבמילה גחון: "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן… לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (ויקרא). האות ו' בגחון נכתבת גדולה יותר. מדוע? כי היא האות האמצעית מבין כל אותיות התורה. היא האדם שניצב בין אלף הסברות לבחור בטוב, לבין אלף הסברות לבחור ברע. מי שיבחר את הדרך שלו על פי ראות עיניו, אומרים המפרשים, עלול למצוא את עצמו מזגזג, כמו הנחש הזוחל על הגחון. מי שילך אחרי הקב"ה - דרכו תהייה ישרה, כצורתה של האות ו'. היסוד הזה מופיע בלב ליבה של התורה.

הומברט הוא דוגמא לנחש פתלתל במיוחד. דווקא כיוון שמידת פשיעתו הייתה מחוורת לו, הוא נדרש לעבודת שכנוע-פנימי מאומצת יותר, ולהסברים נפתלים יותר ויותר, מדוע אינו יכול לבחור אחרת. גם אני מטהרת שרצים, כמובן. אולם אף-פעם לא נדרשתי לטהר לעצמי שרץ חמור במיוחד, כזה שאין לו מחילה בעיני הסביבה. לא כי התגברתי, פשוט כי לא התעורר הרצון. אבל מה אם הייתי רוצה בכל מאודי משהו נורא, כמו הומברט? האם רצון כזה הוא תוצאה של נטיות נפש קיצוניות - נטיות שמימוש הצד השלילי שלהן מוביל לחטא בלתי-נסלח, או שמא הוא תוצאה של בחירות רעות חוזרות ונשנות, שעם הזמן מביאות את האדם לשפל בו שום דבר כבר לא בלתי מתקבל על הדעת? ואולי גם וגם? כך או כך, הייתי רוצה להרגיש פעם את הכוח שהיה גורם לי לעמוד בפני בחירה לבצע מעשה איום. לדעת את היצרים שנאבקים בהם ההומברטים של העולם.

פתחתי בשוחד, ואסיים בו. כמו בשאר סוגי השוחד, סיכוייו של האדם להתרצות ולקבל את השוחד תלויים במידת חולשתו לדבר שיוענק לו. נקודת התורפה של אחד היא פרסום וכבוד, השני חושק ביחסים אסורים, וכולם אינם חסינים מהשפעתו של השוחד הגולמי, הבוטה, הראשוני - הכסף. אצלי זהו האינטלקט שבכוחו להפעיל עלי את קסמיו. המפגש עם אינטלקטואלים גדולים יכול לגרום לי לפיק ברכיים, כשאני מתעמתת חזיתית עם חסרון הידיעה שלי. עם זאת, אני משתדלת להזכיר לעצמי לא להסתנוור יתר על המידה, ולהשאיר את העיניים פקוחות. הומברט ידען גדול וכותב מבריק. אבל, אחרי הכל, הומברט הוא - בסופו של דבר - סוטה נאלח.






* לטובת קוראים עתידיים, אני מעתיקה לכאן כמה מילים מתוך אחרית-הדבר, שלו הייתי פוגשת אותן כהקדמה לספר היו חוסכות לי תסכול רב:
"על הקורא של סופר סאדיסטי-במקצת כנאבוקוב להצטייד באנציקלופדיות, מילונים וספרי-עזר, אם הוא רוצה להבין חצי ממה שהולך בספר. אכן, הקורא האידאלי של לוליטה צריך להיות… חוקר ספרות מאומן, בעל ידע מקיף בספרות אירופאית, במחזמרים אמריקניים, בגיאוגרפיה של ארה"ב בעל זיכרון אידטי, בור-סוד שאינו מאבד טיפה כמו מחשב ובעל תאוות איסוף של זוטות - אין פרטים לא משמעותיים בלוליטה. בקיצור, הקורא האידאלי של לוליטה - לא רק הכותב - הוא נאבקוקב".
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נעמי (לפני שבוע)
תודה רבה חני, רץ ועמיחי.
עמיחי (לפני שבוע וחצי)
ביקורת משובחת. תודה רבה.
רץ (לפני שבוע וחצי)
ביקורת מצוינת, צריך לזכור את התקופה שבה יצא הספר הזה, שהייתה פחות סלחנית.
חני (לפני שבוע וחצי)
לעילא כתמיד.
נעמי (לפני שבוע וחצי)
כרמליטה, תודה.
אין סיכוי שאקרא אותו שוב בגרסה מוערת, אישית לא אפיק שום תועלת או עניין מלהבין את כל החידות והדברים שקרץ להם.
נעמי (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה לכולם על התשבחות.

אדמה, מסכימה. אם לומדים את הסיפור לעומק מגלים שמאחורי הבחירות של כל הנוגעים בדבר (אדם, חווה, נחש) היו מניעים מורכבים ורצונות גדולים, שהיוו את ההצדקה העצמית להמרות את ההנחיה האלוקית, ולא סתם חשקים רגעיים, ועם זאת, בשורה התחתונה הם חטאו.
גלית (לפני שבוע וחצי)
וואוו איזו בקורת!
כרמליטה (לפני שבוע וחצי)
סקירה לתפארת. תודה נעמי ספר מצויין ומאד מטריד

ד.א. באנגלית קיימת גירסה מוערת. פעם זממתי לקרוא גם אותה.
אדמה (לפני שבוע וחצי)
תודה נעמי על סקירה אינטלקטואלית מרשימה, לצערי הספר מרשים פחות. בחירה חופשית היא ציר מרכזי ביהדות. סיפור גן עדן מזקק בצורה הטובה ביותר את ההתמודדות האנושית מול פיתויים חטאים ואי לקיחת אחריות על התוצאה של המעשים שלנו.
אור (לפני שבוע וחצי)
ביקורת מופתית, כתבת נהדר.

אחד מהספרים הטובים והחשובים שקראתי.
סנטו (לפני שבוע וחצי)
סקירה מעולה לספר מעולה.
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
סקירה להלל לספר שנטשתי מחוסר עניין.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ