הסופרת אלנה פרנטה

החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1 - אלנה פרנטה

החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1
מאת אלנה פרנטה

לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה. היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת-גילה וחברת-הנפש שלה כמעט 60 שנה. כמין נקמה מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפורן של השתיים, זו מול זו, לאורך כל השנים. התוצאה המהפנטת היא מסע בן למעלה מ-1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומאנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי), ארבעה רומאנים שזכו לאהדה גורפת של הביקורת והקוראים באירופה ובארה"ב. "שום דבר דומה לזה לא נדפס מעולם קודם לכן", כתב ה'גרדיאן' הבריטי; "פרנטה היא אחת מכותבי הרומאנים הגדולים של זמננו", כתב ה'ניו-יורק טיימס'; מחזור הרומאנים הנפוליטניים שלה הוא "הרומאן האיטלקי הגדול של דורהּ, ארצהּ, זמנהּ", כתב 'איל מניפסטו' האיטלקי. ב'החבֵרה הגאונה', הרומאן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש-עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו, לאורך כל חייהן, לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו. שתיהן חיות בבועה, שכל מה שמתחולל בשנות ה-50 באיטליה ובעולם בקושי חודר אליה, אף שמדובר בילדות מחוננות שקוראות את 'אַינֵאִיס' במקור, ואת דוסטוייבסקי וטולסטוי. מי משתי החברות היא "הגאונה"? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית-ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת-נחש? ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה-עצמה היא החברה הגאונה שלה? בסיפור הנערוּת, הסובב סביב התהפוכות של פרשת נעליים מסועפת (סיפור סינדרלה מהופך), מעוצב ב'החברה הגאונה' קשר ייחודי בין שתי ילדות-נערות בהיקף ובעומק רגשי חסרי תקדים. כל אחת מן השתיים פינתה מקום בתוכה לחברתה, והיא חווה את עצמה לעומת האחרת, שואלת 'מה אני לגביה', ומגבשת את זהותה – מתוך תחרות, קנאה והיקסמות – לנוכח מבטה המדומיין של החבֵרה. 'החברה הגאונה' מגיע לסיום זמני שבו התפלגו חיי השתיים, כי לִילה כביכול כלאה את עצמה במעֵין כלוב המטיל עליה את צלו. אבל ברור שבקרוב היא תשבור שוב את הכל....

ימי הנטישה
מאת אלנה פרנטה

אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות... הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", מעתיר עליה שבחים ה'קוֹריֶרֶה דֶלָה סֶרָה' – אף כי דומה שכתיבתה קרובה יותר לזו של נטליה גינצבורג, בַּמשפטים ובפרטים המצטברים; כלומר, אילו גינצבורג היתה כותבת במאה העשרים-ואחת, אולי היתה כותבת דומה. פרנטה שומרת בקנאות על גבולות פרטיותה. למרות תהילתה, זהותה היא סוד (השם "אלנה פרנטה" הוא פסבדונים). וגם המרחב של כתיבתה הוא מרחב פרטי של בית נעול, קירות לוכדים, מרפסת, גן ציבורי צדדי, רחוב פרובינציאלי. ובמרחב הזה, בהעזה שאינה יודעת רַחֵם, היא יורדת אל הקרקעית האפלה ביותר של הנפש הנשית, ואוחזת בעורקיה הפיזיים, הגופניים. 'ימי הנטישה' (2002) הוא הרומאן השני של פרנטה. הרומאן המטלטל, שתרגומיו כבר ראו אור ב-14 ארצות, הדהים קהלי-קוראים באירופה ובאמריקה בתיאורים הלא-סנטימנטליים והלא-סלחניים של הנשיות, האימהות, הנישואים והבדידות. מיד עם הופעתו באיטליה העפיל הספר לראש רשימות רבי-המכר ושהה שם כמעט שנה. באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, כשאולגה ובעלה מורידים את הכלים מהשולחן, ושני הילדים הקטנים רבים כרגיל בחדר האחר, והכלב חולם ורוטן ליד ההסקה – מודיע לה בעלה שהוא עוזב אותה, והוא סוגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית ומותיר אותה מאובנת ליד הכיור. דווקא נקודת ההתחלה הבנאלית והחבוטה הזאת תבליט מפרק לפרק את הכתיבה הנדירה של פרנטה. רבים כתבו על השנה שלאחר ההינטשות, על אשה ובן ובת וכלב שנשארים לבדם, על התדהמה והחשדות, על הפחדים ועל הפנטזיות – אך דומה שאיש עוד לא כתב על כך כמו פרנטה; איש עוד לא הפיק דרמה סוערת כזאת, שאינה מותירה לקוראים זמן לנשום, מאירועים "ביתיים" כה שכיחים לכאורה. ימי הנטישה בספר אינם הינטשותה הסבילה של אשה שבעלה עזב אותה, אלא בעיקר הימים שבהם היא נוטשת את "עצמה" ומוצאת, בזעזוע, שאין היא אלא ריתוך הפכפך ולא-מתואם של חלקים. ההתפרקות הזאת צפויה – אך גילוייה הולכים מהפתעה להפתעה. ובעיקר מעוררת השתאות הבנייה ההדרגתית של שיווי-משקל חדש, חיים מעוּבּים שבריריים, הַלְחָמָה אחרת שאולי משום שהיא בלתי-נאיבית בעליל, היא מאפשרת שמחה ושלווה כלשהן....

הסיפור של שם המשפחה החדש - הרומאנים הנפוליטניים #2 - אלנה פרנטה

הסיפור של שם המשפחה החדש - הרומאנים הנפוליטניים #2
מאת אלנה פרנטה

המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח בהחברה הגאונה – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה, 'הסיפור של שם-המשפחה החדש'. הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת-דופן את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן הכרך הקודם – למעשה, ב-496 עמודי הספר לא נוספו יותר משבע-שמונה דמויות חדשות – אך התמורות בחיי כולן מדהימות. הספר כה מצליח להנחית שוב ושוב הפתעות מרעישות חדשות, עד ש'הטיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את 'הסופרנוס' וכותב מחדש את התיאוריה הפמיניסטית". הקשר הסימביוטי הייחודי בין לִילה לאלנה עוד מעמיק בספר השני, חרף כל התהפוכות. אכן, נמצא בו יותר קנאה בין השתיים, יותר שנאה, וגם תחרות על בקיאות, על כתיבה, ואפילו על לבו של גבר; ילכו ויתרחבו תקופות של נֶתק בין השתיים; ובעוד אלנה נראית כמי שהולכת ובונה את עצמה, נדמית לִילה כמי שדווקא מוחקת את עצמה בהרס עצמי. ואף-על-פי-כן, עדיין כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת, לנוכח מבטה המדומיין. בין המעשים הדרמטיים שעושה אלנה אין כמעט אחד שלא נועד להעמיד "מכת נגד" למה שנראה לה שעושה כרגע חברתה. והשורשים העמוקים שנטעה האחת באחרת אפילו בגיל עשר, מצמיחים משהו מרחיק-לכת עכשיו, בגיל 23. לתשומת לבכם: הטקסט המלא שמופיע בגב הספר כולל תיאור של סצנת הסיום של 'החברה הגאונה', כתזכורת לקוראים. אם טרם קראתם את 'החברה הגאונה', אנו ממליצים להימנע מקריאת הטקסט המלא. ספריה הקודמים של אלנה פרנטה שראו אור ב"הספריה החדשה": החברה הגאונה, ימי הנטישה, אהבה מטרידה, הבת האפלה ...

הבת האפלה - הספריה החדשה #
מאת אלנה פרנטה

מהדורה חדשה עם צאת סרטה של מגי ג'ילנהול לפי הספר. לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה, חשה את עצמה כבפתח חיים חדשים, חופשית לתשוקות ולחלומות, לאחר ששתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה. סוף-כל-סוף גמרה להביא אותן לָעולם; אף-אחד כבר לא תלוי בהשגחתה, ואפילו היא-עצמה כבר לא לטורח עליה. באופטימיות הזאת היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם, על שפת המים, היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה ומאיימת עליה. מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם. רבים הם הדברים המקולקלים, האבודים, שדימתה כי כבר השאירה מאחור – ובמרכזם הבחירות האמביוולנטיות שעשתה כְּאֵם; יש ביניהם דברים שמעולם לא דיברה עליהם עם איש. והנה עכשיו צצים כל אלה במערבולת של תמונות חיות. משהו התעקם בתוכה, ומבלי שתוכל לשלוט בכך, בסתר, היא עושה מעשה עכור, חסר-היגיון, שהימשכותו ממיטה סבל; מעשה שלמרות החלטותיה אינה מסוגלת לתקנו ואינה מצליחה להבינו. 'הבת האפלה' (2006) הוא הרומאן הבשל והמושלם ביותר של פרנטה עד כה. אחרי 'אהבה מטרידה' (1992), שהגיבורה שלו נאבקת על זהותה מול אִמה; אחרי 'ימי הנטישה' (2002), שהגיבורה שלו מַלְחימה את חלקיה מחדש בעקבות עזיבתו של בעלה – נפנית פרנטה ב'הבת האפלה' אל אם האוספת את שברי זהותה מול בנותיה ומול הטורפנות התובענית של האימהוּת. איש עוד לא עירטל כמו פרנטה את היחסים שבין הנשים בתא המשפחתי. זהו רומאן אמיץ בעמידתו מול המוסכמות של האימהוּת הטובה – ספר שנועד לכל הנשים שאינן מעיזות לדבר כך על אימהוּתן, ולכל הגברים הסבורים לתומם שהם יודעים מה עובר בנפשן של נשים....

אהבה מטרידה
מאת אלנה פרנטה

"אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי" – כך נפתח הרומאן של אלנה פרנטה. האם יצאה מביתה בנפולי ועלתה לרכבת לרומא, כדי לחגוג עם בתה בת הארבעים-וכמה את יום-הולדתה, אך מעולם לא הגיעה. בשלוש שיחות טלפון מן הדרך היא נשמעה מוזרה או שיכורה, אמרה שנמצא איתה גבר שמונע בעדה לספר היכן היא, והמטירה שרשרת גסויות בדיאלקט הנפוליטני, שנוא-נפשה של בתה שכמעט הצליחה לשכוח אותו. בבוקר נמצאה גופת האם צפה מטרים אחדים מחוף הים ועליה רק חזייה אופנתית, מסוג שמעולם לא לבשה. ההווה הדחוס והקצבי של הרומאן – המסופר מפי הבת, דֶליה – מרוכז בעיקר ביום גדוש אחד, למחרת הלוויה. תעלומות ומוזרויות הולכות ונערמות והאירועים רודפים זה אחר זה ומותירים את הקוראים ללא נשימה. אך למרות העלילה המסעירה ורבת התפניות אין לפנינו מותחן חקירה פשוט, שבסופו ייחשפו אל-נכון נסיבות של רצח או של התאבדות, או יתגלה איזה סוד משפחתי "אפל". שכן יותר משדליה יוצאת לחקירה פעילה, היא נגררת בנפולי ונקלעת כמו בפארסה למפגשים לא-צפויים. אלה יביאו אותה לחצות קו שלא הצליחה לחצות אותו עד כה במחשבותיה על אמה – אשה דו-משמעית בעיניה, שאת ביקוריה אצלה שנאה. והזרקור המרכזי יופנה אל המסתורין של יחסי הבת והאם. הכתיבה התזזיתית של פרנטה, שהספר מספק כר נרחב לסגנונה רב-העוצמה הזכור מ'ימי הנטישה', יוצרת שוב ושוב, בכל פרק מחדש, שידוד-מערכות עלילתי ונפשי. 'אהבה מטרידה' הוא הרומאן הראשון של הסופרת המסתתרת, ילידת נפולי, החותמת בשם הספרותי "אלנה פרנטה" (בעברית ראה אור תחילה ספרה השני, 'ימי הנטישה'). מאז הופעתו באיטליה ב-1992 הוא הפך לספר פולחן, זכה בפרסים רבים – וביניהם פרס אלזה מורנטה – והיה בסיס לסרט של מריו מרטונה (1995)....

הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4 - אלנה פרנטה

הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4
מאת אלנה פרנטה

בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה אלנה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו. הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן. שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר. ספרי החברה הגאונה, המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי החברה הגאונה "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו....

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו - הרומאנים הנפוליטניים #3 - אלנה פרנטה

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו - הרומאנים הנפוליטניים #3
מאת אלנה פרנטה

'הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו' – השלישי מתוך ארבעת כרכי 'החבֵרה הגאונה' – מלווה את לִילה ואת אֶלֶנה בעיקר בשנים 1968–1976, מגיל 24 שלהן ועד 32. בסוף הכרך השני היתה אֶלֶנה לאחר לימודיה באוניברסיטה בפיזה, ועל סף נישואים לפייטרו. היא פירסמה רומאן, העתיד להפוך לרב-מכר. לִילה, שזנחה את בעלה סטפנו, חיה בפרבר מרוחק של נפולי עם בנה הקטן ועם אנצו סְקאנו, שהיא נטתה לו חיבה עוד מילדותם. היא עובדת בפרך במפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו. ספרה המסעיר של פרנטה ממשיך לערבל עולם דמויות סגור. כמעט לא נושרות ממנו דמויות, ורק חדשות מעטות מתווספות. דמויות שכבר חשבנו שנפרדנו מהן לתמיד שבות אל מרכז העלילה, ותפניות לא-צפויות נוחתות עלינו חדשות לבקרים. מי שברחו מנפולי, ומן המנטליות שלה, ומן הדיאלקט ונעימת הדיבור שלה, עתידים לגלות שנפולי אוחזת בהם בחוזקה ולא מרפה, וכי כל העולם הוא בעצם נפולי. ומי שאינם יוצאים כל חייהם מנפולי, ואף חוזרים לשכונה, בכל-זאת עשויים להמריא גבוה ואולי יש להם "יותר סיפור". כך או כך, שתי הגיבורות נפתחות אל עולם שהשתנה עמוקות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. זה עולם של מרד הסטודנטים ותהפוכות באוניברסיטאות; של אלימות פוליטית ורציחות מצד הניאו-פשיסטים ולא פחות מצד הקומוניסטים; של זמינותה של הגלולה למניעת היריון; של המחשבים הראשונים המסורבלים (החזון המופלג של לִילה הוא שיהיה מחשב בכל בית); ובעיקר של התפשטות החשיבה הפמיניסטית, שציידת הרעיונות הזריזה והחרוצה אֶלֶנה ממהרת לסגל לעצמה. הקשר בין לִילה לאֶלֶנה בתקופה זו הולך ומצטמצם לחוט-הקול הארוך של הטלפון – השתיים הן זו לזו שתי ישויות מופשטות, שרק קולן מוחשי. לגבי לִילה קיימת אֶלֶנה המדומה, האמורה לחיות גם בשבילה ולממש את חייה האלטרנטיביים. ואילו לגבי אֶלֶנה קיימת לִילה מדומיינת כפולה, התמרור הנערץ של חייה וגם יצור אפל מעורר אימה, חברה שמעוררת תשוקה מתמדת שתיעלם, שתמות. אלה שתי נשים חזקות השולטות כביכול בהתרחשות, מניעות את העלילה – אך לִילה מצליחה בכך מפני שהיא מסגלת לעצמה התנהגות 'גברית', ואֶלֶנה מפני שהיא מיטיבה להשתלט על שפת הגברים והלוגיקה שלהם. כאילו לשתיהן חסר החומר להיות אשה לעצמה, מחוץ לגברים. ...

חיי השקר של המבוגרים
מאת אלנה פרנטה

"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד" – כך, במשפט מצליף, נפתח הרומאן העז של אלנה פרנטה, מחברת 'החברה הגאונה'. מכאן מתחיל להתגלגל כדור־השלג המחולל את כל הספר, ומוליך אותנו מן המשפט האגבי הנפלט לאב – משפט שהופך את כל עולמה של בתו בת ה־12 – ועד לצונאמי העתידי של התפרקות המשפחה ושל השנים הכואבות שבעקבותיה, שנים שבהן תהפוך ג'ובנה, המספרת, מילדה חבוקה בחיק משפחתה לנערה בוגרת מפוכחת, ובהן יתחלפו תדיר תשובותיה לשאלה: מה אני ואיזה אדם אני יכולה להיות. עד לאותו רגע היתה ג'ובנה ילדת שמנת, בת להורים אינטלקטואלים ממרומי נפולי העילית המעודנת, המעריצה את אביה, שהעניק לה רק אישורים וחיזוקים. האמירה הטראומטית שלו מציתה בה אובססיה לפגוש את דודתה המוחרמת ויטוריה, שאליה השווה אותה האב. בהשראת דודתה, שמתגוררת בתחתית התחתיות של נפולי, נסחפת ג'ובנה לחשוף את הצביעויות, השקרים והבגידות בחיי המבוגרים. מבטה החדש מסעיר בה מערבולת של שקרים ופנטזיות ודוחף אותה לפעולות מערערות־סדרים. לאורך השנים הללו מלווה את אירועי הספר צמיד ממיט־אסונות שעובר במשפחה בדרכים עקלקלות, האם תוכל ג'ובנה לשמוט את הצמיד הזה מחייה? פרנטה הצליחה לברוא כאן לא רק סיפור מהפנט וממכר, אלא עולם שלם שלתוכו היא יוצקת, באינטליגנציה רגשית עילאית, מצבים נפשיים גועשים....

המצאות מזדמנות - מסות
מאת אלנה פרנטה

בסתיו 2017 הציעו עורכי 'הגרדיאֶן' הלונדוני לאלנה פֶרַנטה לפרסם אצלם טור שבועי, ואף שלחו לה, לבקשתה, רשימת נושאים, שמהם תוכל לבחור במהלך השנה. פרנטה נענתה להם, כתבה באיטלקית, וטוריה תורגמו לאנגלית באופן חופשי למדי. לראשונה התנסתה באתגר שבועי של חובת כתיבה בלחץ זמן, סגורה בגבולות נוקשים של היקף – מִגבָּלות שבסופו של דבר היטיבו איתה, וכתיבתה אף עלתה מדרגה במחצית השנייה של שנת הכתיבה. התוצאה היא 51 מסות קצרות, המסודרות בספר זה לפי תאריכי הפרסום בעיתון – אף שלאחר הפרסום ב'גרדיאן' הן זכו לשכתוב משמעותי של המחברת, והן מתורגמות כאן מן הנוסח האיטלקי הסופי שלהן. מתווספים אליהן האיורים העדינים ורבי־הדמיון של אנדרֶאָה אוּצ'יני, שליוו את פרסום הטור. לאוהדי פרנטה הרבים, הסקרנים באשר לזהותה ולעולמה הפנימי של הסופרת המסתורית, מחכה כאן אוצר מרתק. פרנטה כותבת מעֶמדה של מחברת רומאנים, המודעת למעמדה העולמי ולעניין שיש בנקודת־הראות שלה. אין במסות פִּירוּאֶטים אינטלקטואליים, או שכבות של למדנות מנוכרת. בדרך־כלל מתבוננת בהן פרנטה במצבים וברגשות כמעט נדושים, כדי לחלץ מהם את מה שמחמת הרגל נוטים להשתיק. היא יוצאת ממקום פרטי, מאיזו התנסות או אנקדוטה אישיות, ההופכות להיות דוגמה אופיינית, מקפצה לאינטואיציות על החיים ועל הטבע האנושי. וכשהמסה החייבת־להיות־קצרה דוהרת אל סיומה, מגיעה תמיד פואנטה, עוֹלֶה פרדוקס מרהיב – פרנטה חושפת את הבלתי־צפוי שבמצבים הרגילים, סודקת אותם, מערערת את שלוות־הרוח המדושנת. פרנטה כותבת על אהבה ראשונה, פחדים, קשיי שינה, התמכרויות; על צחוק הפורץ במצבים שבהם הוא לא יעלה על הדעת, ועל נטייתה-שלה לפרוש אחרונה כשהיא מוזמנת למסיבה אצל ידידים; על ענייני כתיבה, כגון התנגדות לסימני־קריאה ושלוש נקודות; על סוף החיים, על יחסיה המורכבים עם בנותיה ועם אמה, ועל הסיפורים הגבריים, השונים מהותית מאלה הנשיים. הסופרת ששמה הבדוי פרנטה מציצה בין הדפים, וכדרכה – גם מסתתרת ביניהם....

10.

הבת האפֵלה | בעטיפת הסרט - הספריה החדשה # - אלנה פרנטה

הבת האפֵלה | בעטיפת הסרט - הספריה החדשה #
מאת אלנה פרנטה

מהדורה חדשה עם צאת סרטה של מגי ג'ילנהול לפי הספר. לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה, חשה את עצמה כבפתח חיים חדשים, חופשית לתשוקות ולחלומות, לאחר ששתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה. סוף-כל-סוף גמרה להביא אותן לָעולם; אף-אחד כבר לא תלוי בהשגחתה, ואפילו היא-עצמה כבר לא לטורח עליה. באופטימיות הזאת היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם, על שפת המים, היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה ומאיימת עליה. מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם. רבים הם הדברים המקולקלים, האבודים, שדימתה כי כבר השאירה מאחור – ובמרכזם הבחירות האמביוולנטיות שעשתה כְּאֵם; יש ביניהם דברים שמעולם לא דיברה עליהם עם איש. והנה עכשיו צצים כל אלה במערבולת של תמונות חיות. משהו התעקם בתוכה, ומבלי שתוכל לשלוט בכך, בסתר, היא עושה מעשה עכור, חסר-היגיון, שהימשכותו ממיטה סבל; מעשה שלמרות החלטותיה אינה מסוגלת לתקנו ואינה מצליחה להבינו. 'הבת האפלה' (2006) הוא הרומאן השלישי של פרנטה, הקודם ל'החברה הגאונה'. לאחר 'אהבה מטרידה' (1999), שהגיבורה שלו נאבקת על זהותה מול אִמה, ולאחר 'ימי הנטישה' (2002), שהגיבורה שלו מַלְחימה את חלקיה מחדש בעקבות עזיבתו של בעלה – נפנית פרנטה ב'הבת האפלה' אל אם האוספת את שברי זהותה מול בנותיה ומול הטורפנות התובענית של האימהוּת. איש עוד לא עירטל כמו פרנטה את היחסים שבין הנשים בתא המשפחתי. זהו רומאן אמיץ בעמידתו מול המוסכמות של האימהוּת הטובה – ספר שנועד לכל הנשים שאינן מעיזות לדבר כך על אימהוּתן, ולכל הגברים הסבורים לתומם שהם יודעים מה עובר בנפשן של נשים. התצלום על העטיפה: אוליביה קולמן בסרט The Lost Daughter...

אלנה פרנטה

סופרת

©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ