ביקורת ספרותית על שבויה בעצמה - מיומנה של אם מאת נועה שטמלר

---

*





חוויה מיוחדת, שככל הנראה לא תיקרה לי שנית בחיים: לקרוא בשקיקה עמוק לתוך הלילה, להתכרבל בפוך ולהפוך דף אחר דף בין אותם ארבע קירות בהם חיה וישנה הסופרת.
בחדר הסמוך ישנות בשלווה שתי בנותי הפעוטות. החדר הזה, עם המדפים שהחזיקו בובות ושגם אני בתורי הנחתי דובים עליהם, היה שייך לנוגה. נוגה מתמודדת עם מחלת נפש שהתפרצה אצלה בגיל עשר. לא אנקוב בשמה במפורש, שכן האבחנה ההדרגתית והמייסרת היא חלק מהתהליך שהספר מעביר את קוראיו.

מה אגיד לכם, אני חיה כאן חודשים ספורים, וקירות הבית לא גילו לי את כמויות העצב שספגו לתוכם. האנרגיה באוויר חמימה, משפחתית. הנוף מוציא קריאות התפעלות מכל האורחים. הירוק בחוץ יפה וחי ואילו האנרגיה בספר כבדה, עצובה, מפלחת את הלב. השורש עצב על שלל נטיותיו מופיע כמעט בכל עמוד, ומכה בי שורשים גם. בסגנון של חדר במחלקה סגורה - פשוט, חלק וכמעט נטול קישוטים ודימויים - נועה מתארת לנו את המציאות הקשה ואת מערבולת הרגשות הנלווים לה.

הדימוי לשורשים אינו מרפה ממני: השורשים בבטן האדמה מתפצלים ומתפצלים, מהעבה לדק ומשם לנימים הדקיקים ביותר. הכעס, למשל.
יש את הכעס העבה והברור על ילדה נהדרת שנהרסה, על מה שיכלה להיות ולא תהייה, על סבלה התהומי שכמעט ולא ניתן להקל עליו. הכעס על החברה שמתרחקת, שמפחדת לשאול, שמושיטה יד חמה לסרטן וכתף קרה למחלת נפש.
הכעס הדק יותר על השכנה, על הגננת, על המורה, שנותנות להפרעה להסתיר את השמש של נוגה.
אבל יש עוד הרבה ילדים, כיתה להחזיק, יום עבודה.
אבל למה הן לא רואות את הרגישות המדהימה שלה, את הפגיעות?
הכעס ממשיך ומתפצל, לעיתים מבלבל. צוות המחלקה הרי מסור בצורה יוצאת דופן. אנשים טובים במקום חשוך. אז למה ננעצות בי עיניים כועסות של אחות שהוכתה?
מי כמוהם יודעים שזה לא בשליטתה של נוגה.
אבל אפילו אני יכולה לכעוס לרגע…
אבל היא מתאמצת כל־כך, ברגעים של הבסדר מקסימה כל־כך, למה המבט הזה שגומר אותי?
ולבסוף, דניאל. נימי הכעס על בן־הזוג שמתקדם בחייו, שלא נותן למחלה להיות כל עולמו, שמסוגל להשאיר את דלתות המחלקה מאחוריו ואותי להתבוסס בביצת הכאב לבדי.

עכשיו עקרו את פקעת השורשים הזו מן הלב, הפכו על הראש כך שיהיה גלויים וברורים, חשופים לאוויר העולם. זהו הספר. יומנה של אם.

וכמה מחשבות הוא עורר אצלי.
עתה הן נודדות אל בת השנה וחצי. אני מתבוננת בילדה הזו, שאני חומדת אותה פעם בעשר דקות בממוצע, צוחקת ומשתוללת. כל־כך הרבה דברים מובנים מאליהם בנפש בריאה. כל־כך הרבה דברים שלא צריך ללמד, שכבר קיימים שם. אף אחד מעולם לא לימד אותה שאם אמא רודפת אחריה תוך כדי נהמות של אריה, או אפילו רק תוקעת מבט מכווץ גבות, זה אומר שצריך לברוח בקריאות גיל, לרוץ ולחכות באימה־צוהלת שתתפוס אותך. לא צריך להסביר לה שזה כיף ומענג. שאמא לא הולכת לתקוף אותה. שאמא יכולה לגעת בה ולא יקרה לה כלום. אדרבה, היא הרי משתוקקת להם כמה פעמים ביום - לנגיעה, לערסול, לחיבוק.
לימדנו אותה להצביע על הירח, להגיד קריאת שמע, לשים את הטיטול בפח. לא היינו צריכים ללמד אותה שהחיבוק של אמא ואבא לא מאיים לפלוש לתוך הגוף שלה. היא בורחת, ונתפסת, והצחוק המתגלגל שלה מגיע ממעמקי הקיום, מחלקים מובנים מאליהם בנפש, שמי בכלל יכול להעלות על דעתו שיכולים להתקלקל.

ואם דיכאון נדמה לי כמו קלקול של מנוע, אזי אימת המוות מפני האנשים הקרובים לך נדמת לי כמו התפוקקות של בורג זעיר שבזעירים במנגנון עדין שבעדינים. ולרגע קצרצר אותה הבנה מהממת, שבעצם ישנם עוד אלפי מנגנונים כאלה, שאני לא מודעת לתקתוק השוויצרי שלהם, לתפקוד המסונכרן שלהם, לבלימה עליהם הם תלויים כשתחתם תוהו וכאוס וחוסר היגיון, לופתת אותי בגרון ממש. וזה כמו אות אחת בדנ"א שמתחלפת, אחת בלבד מתוך שלוש מיליארד אותיות, וגורמת לאסונות כמו טייזאקס, כמו אנמיה חרמשית. אות-נפש אחת, אולי שניים, אולי יותר, אנחנו עוד לא יודעים, שמתחלפת וגורמת לאנומליות לא נתפסות ולחרישי צער עמוקים. ואני לא יודעת להסביר עד הסוף למה זה מנוע וזה בורג, אבל ככה אני רואה זאת בעיני רוחי.

נועה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא אישה שחווה דברים בצורה עמוקה. המחלה של נוגה נכנסת לה מתחת לעור, עד לעצם ממש. העצמיות שלה הולכת ומותכת לזו של בתה, ממש כשם שהמציאות והגבולות של הקיום הבסיסי מטשטשים אצל נוגה. ככל שהזמן עובר והאשפוז בבית־החולים מתארך, חבל הטבור הזה הולך ונכרך סביבה. בעבודה פנימית מאומצת, עד כדי תשישות גופנית, נועה מנסה למצוא את הדרך לשחררו מצווארה המשווע, אך גם לשמור אותו מחובר, פועם, אמהי.
מחשבה טיפשית גורמת לי לחיוך נוגה: איזה מזל שהתוודעתי לספר חודשים לאחר החתימה. היה קשה לי לעמוד במשא ומתן תחת הרושם שהותירו עלי מילותיה של האישה הרזה והמופנמת שמולי. להתמקח עם הידיעה שהיא נשאה ונושאת משא כבד כל־כך. מיליונים הרי הייתי רוצה לפרגן לה. אי, כמה קל לפרגן לשני כשאתה יודע שמר לו...

והמר כאמור מר מאד, ויש בו חלק שעד עתה בלתי נתפס עבורי. למרות כל ההסברים, למרות ההתקוממויות החוזרות ונשנות של נועה שבהתחלה רק קיבלה את הדין ולבסוף גם השתכנעה ואיתה גם אני, למרות כל אלו עדיין החלק הזה מעורר בי אי-נוחות כבדה, חלק ששואל: אולי בכל זאת? אולי בכל זאת זה כמו פעם, שדפקו, חישמלו, כרתו חלקים מהמוח? ששלחו, להבדיל, ללינה משותפת?
ברור, אנחנו זהירים יותר, חכמים ומנוסים יותר, ענווים הרבה יותר היום. ועדיין, תמהה נועה, תמהה אני, ילדה בת עשר לבדה במחלקה, חודשים על חודשים?! ביקורים קצובים ומדודים?! ההורים בלבד, אפילו לא האחים?!
דמיינתי אותי ואת הבת שלי, ואז הרגשתי, בגוף ממש, צער מפלח מן הראש הנד לצדדים בפראות ועד לרגליים שהיו מסרבות לצאת מן המחלקה.
נדרשו לנועה "שיחות הכשרה" ארוכות עם הרופאה המלווה, על אופיה הלא נורמלי של המחלה, על פרוטוקול טיפול "לא נורמלי". לו רק יכולנו לדעת מה יכתבו על כך עוד חמישים שנה… בינתיים רק נותר לקבל את חוות הדעת המקצועית. או להתקומם. אמן שלא נעמוד בצומת.

יום שישי נאה. הירוק בחוץ משגע. זה היה לפני הספר. דניאל פותח לנו את הדלת ולצידו עומדת בחורה יפה, נועצת בנו עיניים ירוקות גדולות. מיד ידעתי שהיא אחרת. הסתובבנו קצת, מדמיינים את עצמנו כאן. די מהר היא עזבה. דניאל זרק משהו על מחלת נפש. היום אני יודעת להסביר את המראה שנגלה לנו בקומה השנייה: נועה ניצבת על מפתן דלת סגורה, בתנוחה של מאבטח כמעט, חוסמת את המעבר. היא מבקשת שעל החדר הזה, החדר של נוגה, נדלג הפעם.

נועה, אני מבטיחה לך שלו החיים יפגישו אותי עם מתמודדי מחלת נפש וקרוביהם, לא אדלג על כך. לא אתן לידיעה הזו לחלוף לי מעל הראש. אעצור רגע כדי להבין את המשמעויות, את ההשלכות. על החיים בכלל, על חיי היום־יום. אשתתף בכאבם, מקרוב או מרחוק, לפי רצונם. אגדיל את אשראי הסבלנות וההבנה ביחסים שלי איתם פי מיליון.
מעוות לא יוכל לתקון (והלוואי שכן), אבל העיוות ביחס שלנו כחברה - יכול וצריך.
הספר המדהים שלך משנה עולמות. אבן דרך חשובה בתיקון הזה.
כפי שקיווית שיהיה.
מצדיעה.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על שבויה בעצמה - מיומנה של אם