ביקורת ספרותית על היה היתה מאת יעל נאמן
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 13 בנובמבר, 2018
ע"י כרמליטה


לקראת סוף חייה, אישה בשם פזית, מחליטה להשמיד כל זכר לקיומה. היא תורמת את גופתה למדע, מבקשת שלא תיערך הלוויה וגם שלא ידברו בה. עוד לפני כן גזרה את דמותה מתמונות, מחקה הערות שרשמה בספרים ומסרה אותם. אחדים אפילו גרסה. מדוע עשתה זאת?

כעשור אחר מותה של האישה, הסופרת יעל נאמן מחליטה להפר את בקשתה של המנוחה ולהנציח את זיכרה. היא מתחילה לאסוף עדויות על חייה של פזית מאנשים שהכירו אותה, לארוג את העדויות הללו כשמיכת טלאים ומוציאה אותן כספר. אין זה ספר פרוזה שלגיבורה בו שם בדוי. זהו ספר אודות פזית, תוך ציון שמה המלא. פזית (סילביה) פיין. מדוע בחרה המחברת, שנתקלה בפזית פעם אחת בלבד בחייה, לעשות זאת?

פזית נפטרה מסרטן ב-2002 בגיל 56.


פזית נולדה במחנה עקורים ועלתה עם הוריה, ניצולי השואה, בעליה הגדולה מפולין במחצית השנייה של שנות החמישים. היא גדלה כבת יחידה בבית מאד נוקשה וחסר חום, הייתה ילדה מוכה ונוטה להסתגר. למרות זאת היו לה חברים וחברות. מגיל צעיר סבלה מבעיות נפשיות. עברה מספר נסיונות התאבדות, אבל תמיד יידעה מישהו מראש וכך ניצלה. היא גם אושפזה ב"שלוותה" לתקופה.

אני תוהה לעצמי מדוע בחרה פזית למחוק כל זכר לקיומה? האם הייתה זאת תחושת הבדידות הפנימית הנוראה של נשמה תועה וחולה? תחושות הבדידות והפגיעות שלה היו כל-כך עוצמתיות, עד כי שקלה להפוך לנזירה, כדי שתהיה מוגנת ונהנית מתמיכה סביבתית. היא אפילו התחילה בהתכתבות עם מוסדות ואישים נוצרים בנושא, אך נערמו קשיים רבים והיא זנחה את הרעיון.
האם לא רצתה להפגיש את חבריה בהלוויתה, כפי שלא רצתה שיפגשו ביניהם בחייה? האם חששה שאיש לא יפקוד את קברה אחר כך? ומה יעלה בגורל תמונותיה? ייזרקו לפח האשפה או ימצאו דרכן לשוק הפשפשים, וגורל דומה יקרה לספריה?

ואולי לא באמת רצתה להישכח, והיה זה סוג של קריאה להצלת זכרה? האם אפשר להקביל זאת להודעותיה לפני ניסיונות ההתאבדות שלה – שהביאו להצלתה.
אולי רצתה להידמות במובן זה לקפקא, סופר שמאד אהבה ומצאה בו משמעות. הרי קפקא הורה להשמיד את כתבי היד שלו. בקשתו לא כובדה והוא נודע כסופר גדול וזכה לתהילה.

הספר לא נותן תשובות, ובשמיכת הטלאים שארגה הסופרת ישנם חורים רבים נוספים.

פזית מתוארת על ידי חבריה וקרובי משפחה רחוקים כבחורה מאד אינטליגנטית, מוכשרת בצורה יוצאת דופן בתחום הלשון – עריכה ותרגום. כולם מציינים שהיה לה חוש הומור משובח. יחד עם זאת הייתה מאד תובענית מסביבתה, מתחשבנת כל העת עם מקורביה, ממדרת אותם מלפגוש אותה במשותף, כועסת ומנתקת קשרים. ובכל זאת היה בה משהו שמשך אליה אנשים, רבים נרתמו לעזור לה וחידשו כל פעם קשרים אחרי נתק.

מעבר לאמירות הכלליות, היו חסרות לי מאד דוגמאות על כישרונה ועל חוש ההומור שלה. פזית גם אינה מצטיירת כחברותית או אוהבת אדם במיוחד, ולא ברור מה משך אליה אנשים. האם היו אלו רק רחמים על בחורה ואישה שהייתה נשמה תועה וחולה פיזית ונפשית? ואם לא – מה היה סוד הקסם שלה?
כי היה בה איזה קסם – אחרת איך אפשר להסביר את בחירת שכנים שסייעו לה בעת מחלתה, מי בבישול ומי בהאכלת החתולים האהובים עליה, לקיים טקס לזיכרה בחצר. מעט מאד אנשים, גם בודדים, זוכים לכך.

החלקים בהם מתוארת ילדותם של פזית וחבריה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון הם החלקים הטובים בספר. כמעט כל תושבי השכונה היו עולים מפולין ניצולי שואה, שהגיעו בעליית גומולקה במחצית השנייה של שנות ה-50. רבים מהילדים נולדו במחנות עקורים, והייתה גם מי שציינה שנהרתה בברגן בלזן ונולדה במחנה עקורים. בביה"ס בחרה המורה שמות עבריים לילדים עם שמות לועזיים. לסילביה פיין נתנה את השם פזית.
ההורים לא דיברו על השואה. אך במרבית הבתים צלה ומוראותיה היו נוכחים כל הזמן. הילדים, גם הם, לא דיברו בנושא ולא שיתפו את חבריהם בפרטים על כך. לחלק מחברי וחברות ילדותה של פזית הסתבר רק בגיל מאוחר יותר כי לאב או לאם הייתה משפחה קודמת וילדים שנספו בשואה. הם היו "ילדי דור שני" שלא ידעו שהם כאלה.

הלב נקרע למשמע הסיפורים הללו. הוא נקרע גם מן הבדידות הפנימית התהומית של פזית.

אך למרות זאת, ולמרות שהספר מאד קריא, הוא אינו מפענח באמת את דמותה של פזית. לסופרת גם אין הסברים מדוע בחרה לספר את סיפורה של פזית. היא חוזרת על כך כמה פעמים לאורך הספר. אך לפי ראיון שנערך איתה ומצאתי ברשת, נראה כי גילתה כמה קווי דמיון בינה ובין פזית.

תחושותיי כלפי הספר הזה הן מאד מעורבות. יש בו חלקים טובים וחלקים אחרים שאינם מעניינים. יש בו גם כמה אמירות קשות של חדירה מיותרת לפרטיותה של פזית, שנראה לי שמן הראוי היה שלא יופיעו בספר. (למי שקרא – למשל סיפורה של מרים כבסה על דברים שאמרה פזית בימיה האחרונים).

התחושות המעורבות הן שהביאו אותי לא לדרג את הספר.


37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 4 חודשים)
תמיד עולה השאלה האם הנצחה היא לעשות את רצונו של המונצח או דווקא לא.
לרוב נקודת ההנחה היא שאדם מעוניין להיזכר, ושזו המשכיות שהיא לרצונו. לא יודעת אם זה כבוד לזכור את מי שמחק את זכרונו בצורה אקטיבית.
רץ (לפני 4 חודשים)
יעל נאמן כותבת ספרות דוקומנטרית, היא בחרה בחירה נועזת, לכתוב על מי שהשמידה תיעוד, ולנסות לפצח את החידה מדוע אדם מבקש למחוק את עצמו? אין לספר הזה תשובות ברורות, הוא משאיר את התשובות, או התהיות לקורא, וכמובן שיש קווים משותפים בין פזית לנאמן שדרכה היא מתחקה על בעיית ילדי דור שני לשואה.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה רותה.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה חני. דווקא הוריה הניצולים של פזית אינם מוארים באור חיובי בספר ואין שום גילוי חמלה כלפיהם. התיאור שלהם אינו מאוזן או מוסבר ע"י תיאור קורותיהם בשואה. זה כנראה לא נעשה בכוונה, משום שהם עצמם לא סיפרו, מלבד פרט בודד אודות האמא.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה ירי.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה אדמה.
במהלך הקריאה חשבתי גם אני על הנקודה שהעלית. היא בעצם עושה מה שלא הצליחו הנאצים לעשות למשפחתה הגרעינית.
יחד עם זאת, אני מרגישה שאין לי שום זכות להיות שיפוטית כלפיה, ולהטיל עליה משא שהיה כבד מכפי מידותיה.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה פאלפי.
ברור שפזית היתה "טיפוס" לטוב ולרע.
מכיוון שהצטיינה בתחום העריכה והדייקנות הלשונית, ולא מעט מהמרואיינים הכירו אותה מסביבת העבודה, הייתי שמחה לו הייתה יותר ירידה לפרטים בנושא זה. נראה לי שזה נושא שהיה מעניין את קהל היעד של הספר.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה ראסטה.
אכן, טוב שברוד לא מילא את בקשתו של קפקא.
רותה (לפני 4 חודשים)
איזו ביקורת נהדרת. ראיתי אותו בספרייה, עלעלתי בו והתלבטתי מאוד אם לקרוא אותו.
בעקבות הביקורת שלך ההתלבטות רק גברה...
חני (לפני 4 חודשים)
אני מרגישה שכל ניצול שכתבו עליו מואר לדורות בזכות הסיפור שלו. והרי היו מליונים כאילו.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות
זה רק להמשיך לספר את אותם סיפורים.
כתבת יופי.
ירי (לפני 4 חודשים)
סקירה יפה מאד ורהוטה תודה כרמליטה
אדמה (לפני 4 חודשים)
תודה כרמליטה, על הסקירה המקיפה והאיכותית. המילה זיכרון בהקשר של שואה מקושרת תמיד לניצחון. לא מעט פעמים שמעתי ניצולי שואה מתגאים בילדיהם ונכדיהם שהם העדות לניצחון על גרמניה הנאצית. בסיפור הזה דווקא בת הניצולים רוצה לא להשאיר זכר. זה נשמע סיפור עצוב מאוד.
Pulp_Fiction (לפני 4 חודשים)
לא תמיד קל לתאר במילים דברים מסוימים באופי האדם. אולם ייתכן ובאמת לא היה שום ייחוד בפזית והייתה פשוט אישה רגילה שלשם שינוי זכתה להנצחה... הסקירה שלך נהדרת.
סקאוט (לפני 4 חודשים)
מסכימה עם ראסטה. מזל גדול שחברו הטוב מקס בחר לא להקשיב לו. אחרת היינו מפספסים סופר משכמו ומעלה.
Rasta (לפני 4 חודשים)
נשמע מרתק.
אני כבר תקופה מתלבט אם לקרוא את הספר, אני חושב שעזרת לי להגיע להחלטה.
תודה על הסקירה היפה.
ואיזה מזל גדול היה לנו שבחרו לא להקשיב לקפקא.
מחשבות (לפני 4 חודשים)
חוסר דרוג זו גם אמירה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ